הנושאים החמים
הנושאים החמים
יום ל"ד למסע.
כרגע שפי אזוק, אז הוא לא יכול לכתוב. בלית ברירה, אני זו שאאלץ לסכם עבורו את היום שעבר אתמול:
הוא חשב שהוא רוצה לברוח מהאי, הזכרתי לו שאין לו מושג לאן הוא הולך.
הוא התעקש, אז חסמתי לו את המעבר.
כרגע הוא יושב מולי במבט מזוגג, ומזכיר לי כל 5 דקות שאני צריכה לעוף ולתת לו להמשיך הלאה.
הוא לא משכנע.
והוא גם נרדם בסוף. ככה זה בני אדם, העייפות חזקה יותר מהרצונות, הפחדים ואפילו מהם עצמם. אני מסתירה בשבילו את השמש, עדיף שישן מאשר שימשיך לשגע אותי.
*
אין לי כח ללו הזו. באמת. אני בוהה בה כבר כמעט יממה, מתוסכל.
"תגידי," הייאוש מדבר במקומי, שואל שאלות טפשיות. "איך אני יכול לגרום לך לעוף מפה?"
היא מנפנפת את כנפיה בתנועה מאנפפת (שזה לא הגיוני אבל אין לי הגדרה אחרת). "אולי תשאל לאן אתה יכול לגרום לי לעוף מפה?"
"לאן?" אני שואל.
"רק למקומות שאתה קיים בהם." היא עונה.
אני ממצמץ. "טוב, אז את מוכנה לעוף מפה לאי הבא?"
"לא, כי אתה עוד לא קיים בו."
לא אוהב התחכמויות של מפלצות. לא אוהב התחכמויות בכללי.
"יש לך שלוש דקות להסביר את עצמך." אני מודיע. "אחרת אני פשוט יורד לבור, ולא מעניין אותי כלום."
"איך אתה יודע?" היא שואלת, מופתעת.
אני לא שואל מה אני יודע, כי אין לי כח לתשובות מוזרות. "דברי." אני עונה. "מהר."
"לכל מפלצת יש בן אדם." מסבירה לו. "לא לכל בן אדם יש מפלצת. המפלצת תלויה בו, והיא לא תוכל להיות קיימת בלעדיו. לכן, הדבר שהכי חשוב לה זה לדאוג שהוא ישאר בחיים, כדי שגם היא תוכל לשרוד. אם במקרה המפלצת גם מספיקה ליצור עוד כמה מפלצות - הן יעברו לאנשים אחרים, כשיתבגרו, וישארו בחיים כל עוד אותם אנשים יחיו."
"אז הדרך להוריד אותך ממני זה להתאבד?" אני באמת לא מבין.
היא מאשרת בצליל דק. "או, וזו מבחינתי האופציה הכי גרועה, שתצליח לעבור ליקום שבו אין מפלצות."
"מה למשל?" הרעיון קוסם לי.
היא שותקת ארוכות, ורק כש3 הדקות שלה כמעט נגמרות, היא עונה: "כמו איבוד."
כרגע שפי אזוק, אז הוא לא יכול לכתוב. בלית ברירה, אני זו שאאלץ לסכם עבורו את היום שעבר אתמול:
הוא חשב שהוא רוצה לברוח מהאי, הזכרתי לו שאין לו מושג לאן הוא הולך.
הוא התעקש, אז חסמתי לו את המעבר.
כרגע הוא יושב מולי במבט מזוגג, ומזכיר לי כל 5 דקות שאני צריכה לעוף ולתת לו להמשיך הלאה.
הוא לא משכנע.
והוא גם נרדם בסוף. ככה זה בני אדם, העייפות חזקה יותר מהרצונות, הפחדים ואפילו מהם עצמם. אני מסתירה בשבילו את השמש, עדיף שישן מאשר שימשיך לשגע אותי.
*
אין לי כח ללו הזו. באמת. אני בוהה בה כבר כמעט יממה, מתוסכל.
"תגידי," הייאוש מדבר במקומי, שואל שאלות טפשיות. "איך אני יכול לגרום לך לעוף מפה?"
היא מנפנפת את כנפיה בתנועה מאנפפת (שזה לא הגיוני אבל אין לי הגדרה אחרת). "אולי תשאל לאן אתה יכול לגרום לי לעוף מפה?"
"לאן?" אני שואל.
"רק למקומות שאתה קיים בהם." היא עונה.
אני ממצמץ. "טוב, אז את מוכנה לעוף מפה לאי הבא?"
"לא, כי אתה עוד לא קיים בו."
לא אוהב התחכמויות של מפלצות. לא אוהב התחכמויות בכללי.
"יש לך שלוש דקות להסביר את עצמך." אני מודיע. "אחרת אני פשוט יורד לבור, ולא מעניין אותי כלום."
"איך אתה יודע?" היא שואלת, מופתעת.
אני לא שואל מה אני יודע, כי אין לי כח לתשובות מוזרות. "דברי." אני עונה. "מהר."
"לכל מפלצת יש בן אדם." מסבירה לו. "לא לכל בן אדם יש מפלצת. המפלצת תלויה בו, והיא לא תוכל להיות קיימת בלעדיו. לכן, הדבר שהכי חשוב לה זה לדאוג שהוא ישאר בחיים, כדי שגם היא תוכל לשרוד. אם במקרה המפלצת גם מספיקה ליצור עוד כמה מפלצות - הן יעברו לאנשים אחרים, כשיתבגרו, וישארו בחיים כל עוד אותם אנשים יחיו."
"אז הדרך להוריד אותך ממני זה להתאבד?" אני באמת לא מבין.
היא מאשרת בצליל דק. "או, וזו מבחינתי האופציה הכי גרועה, שתצליח לעבור ליקום שבו אין מפלצות."
"מה למשל?" הרעיון קוסם לי.
היא שותקת ארוכות, ורק כש3 הדקות שלה כמעט נגמרות, היא עונה: "כמו איבוד."
