סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

[נ. גל]

יום ל"ד למסע.

כרגע שפי אזוק, אז הוא לא יכול לכתוב. בלית ברירה, אני זו שאאלץ לסכם עבורו את היום שעבר אתמול:
הוא חשב שהוא רוצה לברוח מהאי, הזכרתי לו שאין לו מושג לאן הוא הולך.
הוא התעקש, אז חסמתי לו את המעבר.
כרגע הוא יושב מולי במבט מזוגג, ומזכיר לי כל 5 דקות שאני צריכה לעוף ולתת לו להמשיך הלאה.
הוא לא משכנע.
והוא גם נרדם בסוף. ככה זה בני אדם, העייפות חזקה יותר מהרצונות, הפחדים ואפילו מהם עצמם. אני מסתירה בשבילו את השמש, עדיף שישן מאשר שימשיך לשגע אותי.
*
אין לי כח ללו הזו. באמת. אני בוהה בה כבר כמעט יממה, מתוסכל.
"תגידי," הייאוש מדבר במקומי, שואל שאלות טפשיות. "איך אני יכול לגרום לך לעוף מפה?"
היא מנפנפת את כנפיה בתנועה מאנפפת (שזה לא הגיוני אבל אין לי הגדרה אחרת). "אולי תשאל לאן אתה יכול לגרום לי לעוף מפה?"
"לאן?" אני שואל.
"רק למקומות שאתה קיים בהם." היא עונה.
אני ממצמץ. "טוב, אז את מוכנה לעוף מפה לאי הבא?"
"לא, כי אתה עוד לא קיים בו."
לא אוהב התחכמויות של מפלצות. לא אוהב התחכמויות בכללי.
"יש לך שלוש דקות להסביר את עצמך." אני מודיע. "אחרת אני פשוט יורד לבור, ולא מעניין אותי כלום."
"איך אתה יודע?" היא שואלת, מופתעת.
אני לא שואל מה אני יודע, כי אין לי כח לתשובות מוזרות. "דברי." אני עונה. "מהר."
"לכל מפלצת יש בן אדם." מסבירה לו. "לא לכל בן אדם יש מפלצת. המפלצת תלויה בו, והיא לא תוכל להיות קיימת בלעדיו. לכן, הדבר שהכי חשוב לה זה לדאוג שהוא ישאר בחיים, כדי שגם היא תוכל לשרוד. אם במקרה המפלצת גם מספיקה ליצור עוד כמה מפלצות - הן יעברו לאנשים אחרים, כשיתבגרו, וישארו בחיים כל עוד אותם אנשים יחיו."
"אז הדרך להוריד אותך ממני זה להתאבד?" אני באמת לא מבין.
היא מאשרת בצליל דק. "או, וזו מבחינתי האופציה הכי גרועה, שתצליח לעבור ליקום שבו אין מפלצות."
"מה למשל?" הרעיון קוסם לי.
היא שותקת ארוכות, ורק כש3 הדקות שלה כמעט נגמרות, היא עונה: "כמו איבוד."

 

[-חיה-]

כבר כמה פרקים עולה לי התחושה ששפי הוא המפלצת של עצמו, היא בעצם צד כל שהוא שלו שהוא מדחיק ולכן הוא מרגיש אותה כמשהו שחיצוני אליו.
ובלי קשר אהבתי את השם של המפלצת- לו. כאילו המפלצת בכלל לא קיימת אלא אשליה.

 

[נ. גל]

כבר כמה פרקים עולה לי התחושה ששפי הוא המפלצת של עצמו, היא בעצם צד כל שהוא שלו שהוא מדחיק ולכן הוא מרגיש אותה כמשהו שחיצוני אליו.
ובלי קשר אהבתי את השם של המפלצת- לו. כאילו המפלצת בכלל לא קיימת אלא אשליה.

אהבתי את הניתוח!

 

[אבן דרך]

סיפור גאוני. נפעמת לגלות את זה שוב ושוב בכל פרק מחדש.

#עוקבת_שקטה

 

[נ. גל]

יום ל"ד למסע, ערב.

זה לקח קצת זמן, אבל אני חושב שהבנתי.
לו עכשיו מארגנת עם רוף את הדברים, הם אורזים והיא מסבירה לו את מה שהוא ביקש בינתיים. אני יושב על סלע רחב ונוח, ממתין להם.
כרגע אני רוצה לבדוק אם הפתח הלאה שייך רק לי, או שכמו באי הוודאות - כולם עוברים באותה צורה. אם הפתח הזה הוא במיוחד בשבילי - לו בטוח תוכל לעבור בו, גם היא שייכת לי.
איך הגעתי למצב שאני רוצה שהיא תעבור איתי?
לא רוצה, נו. אבל לא ממש מתנגד לגמרי לרעיון הזה.

הם מגיעים.
"מה העניינים?" שואל רוף בחיוך. "טוב לראות אותך חוזר למציאות, אחי."
"בא, יש לנו עוד דרך עד המציאות." אני מזכיר לו.
"אוקי, רק - מאיזה פתח ממשיכים?" רוף מעשי הרבה יותר ממני.
אני מסתכל על המעבר הלאה. מגלה שהשלט כבר לא שם עוד.
במקומו עומדים שני בורות, מעל כל אחד מהם שלט אחר.
על הימני, זה שפעם היה הדרך הלאה, כתוב: מה עשית טוב?
ועל השמאלי, החדש, כתוב: במה אתה טוב?

"שלך זה השמאלי." אני אומר. "לו, קחי את הציוד וכנסי לימני."
"אבל..." לו מביטה אל העומק. "אין סיכוי, אתה לא מספיק חזק כדי לשרוד כזו נפילה."
"אל תדאגי לי." אני מעז לומר, חש כח שעובר מרוף אליי. "אני יודע מה אני עושה."
היא מביטה בי עוד מבט אחר, מעמיסה על זרועותיה את האוהל המפורק ואת התיקים, וצוללת בשקשוק כנפיים אל עומק הבור.
"בא." אני אומר לרוף. "אנחנו צריכים לענות על השאלות האלה."
רוף מביט בשלט. "אבל אני לא יודע במה אני טוב."
אני מושך כתף. "ואני לא יודע מה עשיתי טוב." אני מודה. "אבל אל תדאג, יש לנו את כל הלילה לענות על זה."

 

[נ. גל]

יום ל"ה למסע.

היה קשה לכתוב את הרשימה הזו, אני כותב ומשפשף עיניים. בהתחלה הצלחתי להתעודד מזה שעם כל משפט נוצרת שליבה בסולם אל הבור, אבל כשנגמרו לי הרעיונות - זה התחיל להיות קשה.
על הדרך גיליתי שרוף גרוש (פלוס ילד, כיום בן 3, שגר אצל אמא שלו מגיל 0), ונזכרתי עוד קצת בסבתא לאה. היו לה מחמאות יפות כשהייתי ילד, כמו "לדעת מה אתה לא יודע - זה הרבה מאוד ידע" ו"לבקש סליחה זו תכונה מולדת, כמו לדעת לרקוד" שעזרו לי למצוא עוד שליבות לסולם.
"אתה חושב שזה מספיק?" הזריחה גורמת לנו להתעייף, ורוף מנסה להציץ אל הבור שלו.
"מקווה." אני אומר, מפהק. "בוא נרד, קודם כל נתקדם. מקסימום נמשיך כשנהיה כבר בפנים."
רוף מהנהן. "אז ביי." הוא מכתף את תיקו.
"ביי." אני אומר, ומשום מה לא מרגיש שזו פרידה.
כנראה גם לרוף אין ממש מילים, כי הוא מסתובב ומתחיל לרדת.
אני יורד בסולם שלי.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" תוהה לו מלמטה.
"החיים." אני עונה.
היא נושפת בזלזול.
אני יורד בזריזות, מנחית שתי רגליים על הקרקע.
רעם מוזר מתגלגל, ומשהו כהה נוחת על פתח הבור.
"זהו." אומרת לו, קולה מלנכולי. "הסלע סגר את היציאה. לאי הפחד כבר לא תחזור."
אני מרגיש שאני עדיין בתוכו. אלף קולות משתוללים בי, צועקים שאני לבד. שאני לא אסתדר לבד. שמערות הן מסוכנות. שכמו שהסלע נפל על הפתח, גם בתוך המערה יכולים ליפול סלעים.
"בואי." אני עונה בקול קפוא. "נתקדם."
לו מהנהנת בחושך, ואני לא מנסה לבדוק מה מקור האור המועט שמאפשר לי לראות אותה.
בצעדי חייל שחשבתי ששכחתי אנחנו מתקדמים, אני לא יודע שעות.
עד שלו נעצרת פתאום. "אופס." היא אומרת.
"מה קרה?" אני תוהה, מסתובב אליה.
"כלום." היא אומרת.
"איזה כלום?" אני מתעקש, לא יודע למה.
"סתם, רוף." היא אומרת. "שום דבר מעניין."
"מה עם רוף?" אני לופת אותה, שוכח שזה רעיון לא מועיל לתפוס מפלצות.
היא מנערת אותי בקלילות אל הקיר. "פגש את הדרקון שלו."

 

[נ. גל]

יום ל״ו למסע.

מסתבר שמפלצות בעלות דרכי תקשורת ממש מגוונות. חוץ מקריאת מחשבות ושמיעה אבסולוטית, לו יכולה גם לשמוע מהקורה בסביבה של כל יצור מיתי אחר שתבחר.
״זה עובד גם הפוך?״ אני חייב לדעת. ״את יכולה להשקיע מה קורה בסביבה אחרת?״
היא מאשרת.
״אז תני לי לדבר עם רוף.״ אני לא מבקש, נימוסים הם דבר מיותר כשמדובר במפלצת.
אני יודע מה אני רוצה לומר לרוף, וזה דחוף.
אני רוצה לספר עוד קצת על סבתא שלי. שבאחת הפעמים שבהן היא חשבה שאיבדה הכל, כשהיא נשארה לבד, ברחוברטוב, עם חשבון בנק מעוקל וילדים קטנים רעבים - היא סיפרה להם סיפור. סיפור שהפך לאחד הסיפורים האהוביםבמשפחה. אח שלי שומע את ההקלטה שלו כל בוקר.
*
״רוף? שומע? זה אני, שפי.״
״שומע.״ עונה לי רוף, וקולו מקוטע.
״אתה בסדר?״ זה ממש לא נשמע טוב.
״שיקרת לי.״ הוא אומר. ״אמרת שיש לי סיכוי, שאתה חושב שאני שווה משהו.״
״אני באמת חושב ככה.״ אני אומר. ״תראה כמה ארוך הסולם שלך, כמה טוב הצלחת לעשות.״
״אני אפס.״ חוזר רוף. ״כל הטוב הזה רק הכניס אותי עמוק יותר לחושך.״
אני מספר לו.
פעם הייתה אישה, שאיבדה הכל. אבא שלה כבר נפטר, גם אמא עברה מזמן לגן עדן. אחים לא היו לה, וילדיה? לא הכירובה.
חייה היו משמימים, ימים ארוכים בלי תוחלת. רק גיסה אחת הייתה, מזכרת מבעלה המנוח. אצלה גרה, אצלה עבדה, אותהאהבה.
לילה אחד קמה, ביקשה לתת נפשה לשאול.
יצאה את העיר, הלכה אל הסלעים.
ברק פילח את השמיים, ולפתע באו כל יקיריה. אבא שאל: מה את עושה כאן?
אמא ביקשה: לכי הביתה, מותק. קר בלילה.
בעלה חייך אליה: אני אחכה לך, אל תמהרי לבוא כל כך.
ילדתה הציצה מרחוק ושאלה: ״מהו אושר?״
כי אושר, אינו נשגב או ממשי. הוא אינו חלום ואינו מציאות. אושר הוא הרגש שאתה חש עתה.
וכן, לעיתים ישנו גם אושר עצוב.
״שומע, רוף?״ אני שואל.
״עזוב.״ אני שומע קול מעוות, עמוק וחם. ״מה לך להיות אדם, בא איתי.״
״אל תלך!״ אני צועק. ״רוץ קדימה, אנחנו ניפגש!״
״כנס אל פי.״ מציע הדרקון. ״אצלי יש את כל מה ששפע איננו.״
״לא, רוף, לא!!!״
בבת אחת שקט הכל.
״אני מצטערת.״ לוחשת לו.
״לא!!!״ אני זועם. צורח. זה לא יכול להיות. ״איפה רוף?״
לו שותקת שתיקה ארוכה. ״נתן את עצמו להיאכל.״
אני צורח. כמו ילד בן 3.
״רוף, לא!!!״

 

[-חיה-]

וואו איזה פרק! עצרת במתח.

רק שימי לב שכמה מילים התחברו לך:

שבאחת הפעמים שבהן היא חשבה שאיבדה הכל, כשהיא נשארה לבד, ברחוברטוב, עם חשבון בנק מעוקל וילדים קטנים רעבים - היא סיפרה להם סיפור. סיפור שהפך לאחד הסיפורים האהוביםבמשפחה. אח שלי שומע את ההקלטה שלו כל בוקר.

אחים לא היו לה, וילדיה? לא הכירובה.

אצלה גרה, אצלה עבדה, אותהאהבה.
לילה אחד קמה, ביקשה לתת נפשה לשאול.

 

[נ. גל]

וואו איזה פרק! עצרת במתח.

איך אומרים? חכו לשנה הבאה…

רק שימי לב שכמה מילים התחברו לך

תודה. נכתב מפלאפון, זו הסיבה לבעייתיות…

 

[אפרוח מבושל]

את יכולה להשקיע

להשמיע?

וואו, מדהים. אני הרבה זמן עוקבת אחרי הסיפור. ירידה יפה לנבכי נפש האדם, משהו.
מה שכן, לא תמיד הבנתי הכל... אז אולי כדאי לתת קצת יותר הסברים

 

[נ. גל]

להשמיע?

כן, תודה על שימת הלב.

וואו, מדהים. אני הרבה זמן עוקבת אחרי הסיפור. ירידה יפה לנבכי נפש האדם, משהו.
מה שכן, לא תמיד הבנתי הכל... אז אולי כדאי לתת קצת יותר הסברים

תודה!
אם יש שאלות ספציפיות אשמח לדעת ולהסביר. המשוב הזה בהחלט יסייע לי להבין מה נדרש לדייק בהמשך הסיפור.

 

[מוריופ]

״אני אפס.״ חוזר רוף. ״כל הטוב הזה רק הכניס אותי עמוק יותר לחושך.״
אני מספר לו.
פעם הייתה אישה, שאיבדה הכל. אבא שלה כבר נפטר, גם אמא עברה מזמן לגן עדן. אחים לא היו לה, וילדיה? לא הכירובה.
חייה היו משמימים, ימים ארוכים בלי תוחלת. רק גיסה אחת הייתה, מזכרת מבעלה המנוח. אצלה גרה, אצלה עבדה, אותהאהבה.
לילה אחד קמה, ביקשה לתת נפשה לשאול.
יצאה את העיר, הלכה אל הסלעים.
ברק פילח את השמיים, ולפתע באו כל יקיריה. אבא שאל: מה את עושה כאן?
אמא ביקשה: לכי הביתה, מותק. קר בלילה.
בעלה חייך אליה: אני אחכה לך, אל תמהרי לבוא כל כך.
ילדתה הציצה מרחוק ושאלה: ״מהו אושר?״
כי אושר, אינו נשגב או ממשי. הוא אינו חלום ואינו מציאות. אושר הוא הרגש שאתה חש עתה.
וכן, לעיתים ישנו גם אושר עצוב.
״שומע, רוף?״ אני שואל.

לדוגמא, כאן. הבנתי את הרגשות של רוף ותחושת האפסיות, הבנתי ששפי מנסה לעודד אותו.
לא הבנתי בדיוק מה הקשר בין סיפורה של הסבתא ולאושר. רוף מרגיש אפס. לא ראיתי שהוא מרגיש עצוב?
ההקשר כאן קצת רופף לי

 

[אפרוח מבושל]

למה למשל צריך לכתוב במחברת? מה רע בלדבר. היה קטע שאחד חכה שעות עד שהשני יכתוב לו תשובה, מה הרעיון?

ומה זה אומר המפלצת שלי, הדרקון שלו... למה זה רומז?

 

[CN]

לדוגמא, כאן. הבנתי את הרגשות של רוף ותחושת האפסיות, הבנתי ששפי מנסה לעודד אותו.
לא הבנתי בדיוק מה הקשר בין סיפורה של הסבתא ולאושר. רוף מרגיש אפס. לא ראיתי שהוא מרגיש עצוב?
ההקשר כאן קצת רופף לי

ב"ה

דווקא לי אישית זה ממש התחבר.
גם הסבתא הרגישה שאין בה צורך, שהיא כלום, שאין לה אף אחד ושום דבר. והסיום הזכיר לה שיש בה הרבה, שאוהבים אותה, שרוצים שתחיה
וזה בדיוק מה שרוף היה צריך לשמוע כדי להלחם בדרקון שלו, שרוצה לעשות לרוף כמו הסבתא בתחילת הסיפור - לסיים את השהות בעולם.

עריכה: בקריאה נוספת, אכן יש כאן משהו עמום.
ברובד עמוק יותר, הערך העצמי, המוחלט שלנו, שלא תלוי באישה, ילדים, כסף או כבוד - הוא רק הנשמה האלוקית שבנו. ולכן מרגיש לי שהתשובה ששפי נתן לרוף, נשמעת יותר כמו תירוץ ולא כמניע פנימי חזק שיכול לתת כח להתמודד מול הדרקון.
אולי באמת בגלל זה הוא נטרף?...


האמת שאנחנו מכירים יותר את שפי,
הסיפור מסופר לנו מהעיניים שלו.
רוף הוא בינתיים יותר דמות שמלווה את שפי מאשר רוף בפני עצמו,
הנה רק בפרק הזה אנחנו מגלים יחד עם שפי מי זה רוף ומה יש לו בעולם האמיתי
לכן אנחנו גם לא יודעים למה יש לו דרקון.
אבל למה לשפי יש מפלצת, זה דווקא כבר מובן אחרי הבניה של כל הפרקים עד היום.


זה סיפור מדהים.
כל כך הרבה סאב טקסט בכל כך מעט טקסט!
וכתיבה יפיפיה, עמוקה, מתארת ולא מספרת 'על' אלא ממש 'את'.
אנחנו ממש שם איתם.
(בקטנה, בחלק הזה של הסיפור היה לי חסר המערה.
ההדהוד מהקירות. החושך. הרטיבות. הלחות.
יותר להרגיש שאנחנו עם שפי שם.
במקומות הקודמים, ממש יכלתי להרגיש את החול החם והגרגרי או את המלח במי הים).

המשפט שלא הבנתי הפרק:
אצלי יש את כל מה ששפע איננו.״
מה? משהו מסורבל לי.

 

[מוריופ]

אצלי יש את כל מה ששפע איננו.״

בגלל ש'שפע' הוא בסה"כ שגיאת כתיב... היה אמור להיות כתוב 'שפי'
נכון @נ. גל ?

 

[נ. גל]

בגלל ש'שפע' הוא בסה"כ שגיאת כתיב... היה אמור להיות כתוב 'שפי'
נכון @נ. גל ?

כן…

מסכימה עם כל מה שכתבה @CN . הסבירה אותי טוב יותר מעצמי, תודה על כך.

 

[נ. גל]

יום ל״ז למסע.

אנחנו צריכים להתקדם.
המערה הפכה כבר למנהרה, אני מרגיש פתאום את הבצקות ברגליים. ככה זה כשעומדים יותר מדי זמן במקום טחוב.
״תיכף יהיה גם ממש רטוב.״ מבטיחה לי לו שהציצה קדימה. ״המים מציפים את המערה עד גובה שבעה סנטימטרים.״
נשרוד גם את זה.
אין לי כח לכלום.
צועד בכבדות, לא רואה דבר. הולך אחרי לו בחוסר חשק.
לא יודע כמה זמן עובר עד שהיא נעצרת בפתאומיות, גורמת לי ליפול אחורה, אל המים.
״מה את מטומטמת?״ אני מתרגז. ״תמשיכי עד הסוף.״
״ומה יהיה בסוף?״ היא שואלת, ואני רואה את ידיה נשלחות אל צווארי בתנועה מתורגלת. ״רק רע, שפי. תמיד יהיה לך רק רע.״
היא טועה. זה כל כך ברור לי פתאום. אם נלחמתי כל חיי להישאר ולא לתת לה להעלים אותי, לא יכול להיות שתמיד זה היה חסר טעם.
״כן?״ היא מלגלגת, מתגלגלת כך שפניה יופנו אליי. ״גיבור גדול של אמא, בוא נראה אותך.״
אני כועס. זועם. זה לא מגיע לי, שידברו אליי ככה!
לא יודע מאיפה המחשבות האלו באות, אבל אני מוצא את עצמי מתנפל על לו בכל הכוח.
״סתמי!״ אני צורח. ״את אפס בעצמך! אין לך זכות לדבר עליי, כי את לא עשית כלום בחיים שלך מלבד לפגוע!״
היא מושיטה את כל ידיה בבת אחת. אני נאבק. מכה בכל נקודת תורפה שאני רק מדמיין שקיימת. יורק, בועט.
כאילו הייתה היא הדרקון של רוף, כאילו היא אחראית על הכל. כאילו המכות האלו יחזירו לי ולרוף את החיים.
״אף פעם לא היו לך חיים.״ אומרת לו כשאני מצליח לעקוף אותה, לעבור בעצמי אל המשך המנהרה. ״אבל עכשיו אתה מתחיל אותם.״
מולי, נפתח אולם תת קרקעי, אפלולי וחלקלק. הקירות נוטפים מים אל הרצפה, הגלים מתנפצים בחוץ ונשמעים כמו מערכת סטריאו מטורפת.
בצד, על מדף סלע קצת מוזר, יש מקום לשני אנשים.
אני נשכב בתוך שק שינה, ויודע שלא אצליח להירדם כבר הלילה.

 

[אפרוח מבושל]

אין מילים, כרגיל.

סתמי

זה סלנג קצת לא... מתאים אפילו לדיבור. וכתיבה צריכה להיות בשפה קצת יותר מדיבור סלנגי.

 

[מוריופ]

יום ל״ז למסע.

אנחנו צריכים להתקדם.
המערה הפכה כבר למנהרה, אני מרגיש פתאום את הבצקות ברגליים. ככה זה כשעומדים יותר מדי זמן במקום טחוב.
״תיכף יהיה גם ממש רטוב.״ מבטיחה לי לו שהציצה קדימה. ״המים מציפים את המערה עד גובה שבעה סנטימטרים.״
נשרוד גם את זה.
אין לי כח לכלום.
צועד בכבדות, לא רואה דבר. הולך אחרי לו בחוסר חשק.
לא יודע כמה זמן עובר עד שהיא נעצרת בפתאומיות, גורמת לי ליפול אחורה, אל המים.
״מה את מטומטמת?״ אני מתרגז. ״תמשיכי עד הסוף.״
״ומה יהיה בסוף?״ היא שואלת, ואני רואה את ידיה נשלחות אל צווארי בתנועה מתורגלת. ״רק רע, שפי. תמיד יהיה לך רק רע.״
היא טועה. זה כל כך ברור לי פתאום. אם נלחמתי כל חיי להישאר ולא לתת לה להעלים אותי, לא יכול להיות שתמיד זה היה חסר טעם.
״כן?״ היא מלגלגת, מתגלגלת כך שפניה יופנו אליי. ״גיבור גדול של אמא, בוא נראה אותך.״
אני כועס. זועם. זה לא מגיע לי, שידברו אליי ככה!
לא יודע מאיפה המחשבות האלו באות, אבל אני מוצא את עצמי מתנפל על לו בכל הכוח.
״סתמי!״ אני צורח. ״את אפס בעצמך! אין לך זכות לדבר עליי, כי את לא עשית כלום בחיים שלך מלבד לפגוע!״
היא מושיטה את כל ידיה בבת אחת. אני נאבק. מכה בכל נקודת תורפה שאני רק מדמיין שקיימת. יורק, בועט.
כאילו הייתה היא הדרקון של רוף, כאילו היא אחראית על הכל. כאילו המכות האלו יחזירו לי ולרוף את החיים.
״אף פעם לא היו לך חיים.״ אומרת לו כשאני מצליח לעקוף אותה, לעבור בעצמי אל המשך המנהרה. ״אבל עכשיו אתה מתחיל אותם.״
מולי, נפתח אולם תת קרקעי, אפלולי וחלקלק. הקירות נוטפים מים אל הרצפה, הגלים מתנפצים בחוץ ונשמעים כמו מערכת סטריאו מטורפת.
בצד, על מדף סלע קצת מוזר, יש מקום לשני אנשים.
אני נשכב בתוך שק שינה, ויודע שלא אצליח להירדם כבר הלילה.

התפתחות מקסימה כמו תמיד
לא מתאים לשפי לדבר ככה,. נראה לי שהוא קצת יותר שמר על השפה שלו, לא?
ועוד משהו, הקטע הזה מרגיש קצת מקוצר. ההתחלה מצוינ., אבל המאבק עם לו, כולל הניצחון והתבוסה שלה כאילו צונזר...
חוץ מזה - מושלם. מחכה כבר לרוף שיחזור!

 

[אתיס]

יום ל״ז למסע.

אנחנו צריכים להתקדם.
המערה הפכה כבר למנהרה, אני מרגיש פתאום את הבצקות ברגליים. ככה זה כשעומדים יותר מדי זמן במקום טחוב.
״תיכף יהיה גם ממש רטוב.״ מבטיחה לי לו שהציצה קדימה. ״המים מציפים את המערה עד גובה שבעה סנטימטרים.״
נשרוד גם את זה.
אין לי כח לכלום.
צועד בכבדות, לא רואה דבר. הולך אחרי לו בחוסר חשק.
לא יודע כמה זמן עובר עד שהיא נעצרת בפתאומיות, גורמת לי ליפול אחורה, אל המים.
״מה את מטומטמת?״ אני מתרגז. ״תמשיכי עד הסוף.״
״ומה יהיה בסוף?״ היא שואלת, ואני רואה את ידיה נשלחות אל צווארי בתנועה מתורגלת. ״רק רע, שפי. תמיד יהיה לך רק רע.״
היא טועה. זה כל כך ברור לי פתאום. אם נלחמתי כל חיי להישאר ולא לתת לה להעלים אותי, לא יכול להיות שתמיד זה היה חסר טעם.
״כן?״ היא מלגלגת, מתגלגלת כך שפניה יופנו אליי. ״גיבור גדול של אמא, בוא נראה אותך.״
אני כועס. זועם. זה לא מגיע לי, שידברו אליי ככה!
לא יודע מאיפה המחשבות האלו באות, אבל אני מוצא את עצמי מתנפל על לו בכל הכוח.
״סתמי!״ אני צורח. ״את אפס בעצמך! אין לך זכות לדבר עליי, כי את לא עשית כלום בחיים שלך מלבד לפגוע!״
היא מושיטה את כל ידיה בבת אחת. אני נאבק. מכה בכל נקודת תורפה שאני רק מדמיין שקיימת. יורק, בועט.
כאילו הייתה היא הדרקון של רוף, כאילו היא אחראית על הכל. כאילו המכות האלו יחזירו לי ולרוף את החיים.
״אף פעם לא היו לך חיים.״ אומרת לו כשאני מצליח לעקוף אותה, לעבור בעצמי אל המשך המנהרה. ״אבל עכשיו אתה מתחיל אותם.״
מולי, נפתח אולם תת קרקעי, אפלולי וחלקלק. הקירות נוטפים מים אל הרצפה, הגלים מתנפצים בחוץ ונשמעים כמו מערכת סטריאו מטורפת.
בצד, על מדף סלע קצת מוזר, יש מקום לשני אנשים.
אני נשכב בתוך שק שינה, ויודע שלא אצליח להירדם כבר הלילה.

מסקרן וטוב כתמיד
גם בעיני קצר מידי...
וגם, עד ששפי יוזם ונלחם,(כלומר נראה לי שזה ההתפתחות בסיפור, לא?) הייתי שמחה להרגיש עוד קצת את המלחמה שלו, אולי שיהיו עוד כמה חילופי דברים בינו לבין לו... (מצטרפת לדברי @מוריופ )
לי הפריע השימוש במילים

מטומטמת

סתמי

"תשתקי או "שקט!" נראה לי גם היו מעבירים את המסר.
כמו תמיד מחכה לשבוע הבא