חיים של אחרים

[shira bira]

למרות שגם לי נשמע יותר ספרותי לכתוב "קול הבס של המעסיק", עדיין אני חושב שנכון ספרותית לכתוב "הקול הבס של המעסיק".
אבל אני לא בטוח ולא רואה עצמי מבין גדול בתחום, רק העליתי את הסיבה שנראית לי. אשמח לקבל תיקון באם אני טועה.

אני לא עורכת לשונית. העליתי את סברתי.
באם יש פה עורכים נשמח לשמוע את דעתם.

 

[RACHELIZ]

אני לא עורכת לשונית. העליתי את סברתי.
באם יש פה עורכים נשמח לשמוע את דעתם.

הכי קל: @מ. י. פרצמן

 

[RACHELIZ]

לדעתי, זה יכול להיות גם תיאור וגם סוג. כמה שאופציה ב' הכי נשמעת (קול הבס), אז כנראה שגם אופציה א' (הקול הבס) נכונה.

 

[stars]

לדעתי, זה יכול להיות גם תיאור וגם סוג. כמה שאופציה ב' הכי נשמעת (קול הבס), אז כנראה שגם אופציה א' (הקול הבס) נכונה.

לדעתי בין אם זה תיאור ובין אם זה סוג (ואני חושב שזה סוג. אם-כי יתכן שלעתים ניתן להשתמש בזה כתיאור, אינני יודע), צריך לכתוב הקול הבס. רק אם זה דימוי אפשר לכתוב קול הבס, שזה סומך ונסמך.

 

[java]

לדעתי, זה יכול להיות גם תיאור וגם סוג. כמה שאופציה ב' הכי נשמעת (קול הבס), אז כנראה שגם אופציה א' (הקול הבס) נכונה.

אני איתך.

 

[RACHELIZ]

לדעתי בין אם זה תיאור ובין אם זה סוג (ואני חושב שזה סוג. אם-כי יתכן שלעתים ניתן להשתמש בזה כתיאור, אינני יודע), צריך לכתוב הקול הבס. רק אם זה דימוי אפשר לכתוב קול הבס, שזה סומך ונסמך.

התכוונתי שתלוי מה הכותב מתכוון...

 

[אשר שרבר]

התבוססתם בבס הזה

 

[R DESIGN]

התבוססתם בבס הזה

אז נחזור מהרה לענייננו:
קבלו את פרק 17.

 

[R DESIGN]

- פרק 17 -

"ש-לום", שני שמעה ממקום רבצה את דלת הבית נטרקת אחרי נועה ויהונתן שיצאו אחרונים.
נותרה רבוצה במקומה.
הפלאפון צלצל שוב. היא כיבתה אותו, בלי לבדוק מי מתקשר.
השעינה ראשה לאחור. הלילה הארוך ללא שינה שקע בה, בוקר חשוך זרח עליה.

היא לא ידעה כמה זמן חלף עליה כך, ספק יושבת - ספק שעונה.
התנערה לבסוף, קמה ובהתה בבואתה הנשקפת מהמראה.
מרחה מייקאפ, טשטשה צללית.
יצאה מהבית.
ברכב, שאל אותה מוחה אם נעלה את הבית.
היא לא ידעה לענות לו.
המשיכה לנסוע. לא ידעה לאן. ידעה לאן לא.
כתובת מערכת העיתון היתה בראש הרשימה השחורה.
לא היתה לה רשימה לבנה.
בלי שתבין איך ומדוע, מצאה את עצמה עוצרת שוב ושוב ב"אדומ"ים המופיעים לעיתים תכופות מדי ברמזורים של כנפי נשרים. פנתה שמאלה. חנתה ליד בניין מגורים.
עד לרגע הזה אפילו לא ידעה שהיא יודעת את הכתובת.
היא טיפסה במדרגות. קומה 4, דלת ללא שלט.
ידה המרדנית נשלחה אל הדלת, מתכוננת להקיש.
סוף סוף התעורר מוחה מתרדמת הבוקר הארוכה בה שקע ונזף בחומרה ביד הסוררת.
היד צנחה, כנועה. דקה נוספת חלפה, היא הביטה ארוכות בדלת החומה ונשימותיה ונשיפותיה המתאמצות מילאו את החלל. עוד דקה עברה. דקה רביעית.
הרגליים הניפו בצייתנות דגל לבן, נושאות אותה משם. מורידות אותה באיטיות שבעים וארבע מדרגות. לוחצות בשבילה על דוושת הגז.
שוב היא ברכב, שוב ללא מטרה. כעת היה תור הקיבה לדרוש את שלה. שני תרה אחר מקום נורמלי לשבת בו, לאכול משהו.
"פותחים שולחן", היה רשום על השלט שצד את עיניה, "אוכל בטעם בייתי".
חיוך קלוש וראשון לבוקר נפרש על הפנים הצרות. אוכל בטעם בייתי - אוכלים אצל אמא.

היא חנתה בחניה השלישית, המיועדת לאורחים, למרות שגם החניה של פרופ' גפן היתה ריקה, ולא תאוייש לפני שעות החשיכה. טיפסה בחופזה את חמשת המדרגות המובילות למבואת הכניסה החיצונית.
"שניתי", קיבלה אסתי את פניה בחיוך, "איזה הפתעה! לכבוד מה הגעת?"
הן פסעו אל המטבח הגדול. אסתי הכניסה את הקפסולה האהובה על שני למכונה קפה, שברה שורת שוקולד לקוביות ופרסה עוגה.
שני תמכה את ראשה הכבד בשתי ידייה.
"שני? הכל בסדר?" בחנה אותה אסתי בדאגה, "את חיוורת מאד".
שני לא השיבה, זועמת בליבה על אסתי לאודר. מכרת לי אשליה של מייקאפ עמיד, כבד. אך מתברר שאת לא חסינה מהמבט הזה של אמא שלי.
אסתי הניחה את הכוס החמה סמוך לשני והתיישבה לידה ברכות. "למה באת, שני?"
"רציתי לדבר איתך. לספר לך משהו", הגתה שני במאמץ. עיניה שורפות מחוסר שינה, ראשה מרוקן.
אסתי המתינה.
"בוקר טוב", נשמע קולו הרם של ישראל גפן מהכניסה. "שני!" הוא נעצר מופתע על מקומו, "איזה הפתעה נדירה! כל הכבוד שמצאת זמן לבקר!"
שני סילקה את החיוך החיוור ומתחה במקומו חיוך בטוח. "ישבתי כל הלילה לסגור את המגזין לדפוס, אז היום אני לא נוסעת לעבודה. האמת שתכננתי ללכת לישון, אבל – "
"אז נזכרת שיותר משלושה חודשים לא היית לכאן לביקור, והחלטת מיד לתקן את החסר", השלים אותה ישראל בחיוך גאה.
"שלושה חודשים? באמת?" קימטה אסתי את מצחה, מופתעת.
"אני מתכוון לביקור יחידני", צחק ישראל. "קרוב כבר לארבעה חודשים, האמת. לא מסובך לחשב את זה, מאז שאבי נפטר ושני מתפקדת כאבא ואמא, בעל ואישה והורה לילד החמישי שנולד לה פתאום. איך יהיה לה זמן גם לביקור השבועי אצל ההורים".
"רצית לספר לי משהו", הביטה בה אסתי בעיון.
"כן", מלמלה שני ולגמה בזהירות מהקפה הריחני. "מצחיק, בדיוק אבא הזכיר את זה עכשיו... לאבי ז"ל נולד נכד אתמול".
"מהבת הבכורה?" השתאתה אסתי.
"יש להם רק בת אחת נשואה, אביגיל".
"לא פשוט", הנידה אסתי את ראשה. "ליבי עם אפרת... להיות סבתא יחידה... בפתאומיות כזאת, כשאת ההמתנה לתואר "סבתא" היא התחילה עם המיועד להיות "סבא"..."
שני נאנחה.
"שני", אמרה אסתי בקול רך, "אסור לך לקחת את זה ללב. תראי איך הגעת לפה הבוקר, מטושטשת וחיוורת כולך".
"מטושטשת וחיוורת? שני?" זקף ישראל גבה, "אבל אם לא שני – מי יעזור להם? רק הבת שלנו מסוגלת לנהל בית מבריק, מגזין מושלם, לתמוך בבעל מבולבל ובמשפחה ללא אב שחוגגת לידת נכד".
אסתי צחקה, "די ברור למה הגעת לפה מסוחררת, שני. רק מלשמוע על העשייה שלך אני חוטפת סחרחורת".
שני חייכה וצחקה ואכלה ושתתה וסיפרה והתבדחה.
וכל הזמן הזה ריאותיה היו מכווצות כאילו סחט אותם מישהו במכת אגרוף.
סודה נמעך שם.
שורט. בועט. מייסר.

 

[RACHELIZ]

היה שווה להתבוסס בבס.
פרק נוגע ללב במיוחד!
אהבתי את זה:

הלילה הארוך ללא שינה שקע בה, בוקר חשוך זרח עליה.

וגם:

שני לא השיבה, זועמת בליבה על אסתי לאודר. מכרת לי אשליה של מייקאפ עמיד, כבד. אך מתברר שאת לא חסינה מהמבט הזה של אמא שלי.

 

[אשר שרבר]

מעולה. והרגש שלה אחרי שלא היו אימפתיים עליה עובר נהדר.

רק שלא הבנתי מה הקשר בין עורך העיתון לסיפור הזה.

ובינינו (אם כל האימפתיה למצב) לא הבנתי למה היא לוקחת את זה כל כך אישי.

 

[RACHELIZ]

מעולה. והרגש שלה אחרי שלא היו אימפתיים עליה עובר נהדר.

רק שלא הבנתי מה הקשר בין עורך העיתון לסיפור הזה.

ובינינו (אם כל האימפתיה למצב) לא הבנתי למה היא לוקחת את זה כל כך אישי.

ככה זה כשהיא עושה הכל לבד...
מה גם שאנחנו עדיין לא יודעים מה העורך רצה (אמר בעיה חמורה) ולא יודעים מה הסוד שרובץ לה על הלב...

 

[אשר שרבר]

ככה זה כשהיא עושה הכל לבד...
מה גם שאנחנו עדיין לא יודעים מה העורך רצה (אמר בעיה חמורה) ולא יודעים מה הסוד שרובץ לה על הלב...

אז את אומרת שתכלס' לא אמרה מה הסוד?
זה קצת היה נראה כאילו גם מבחינתה היא אמרה מה שיש, אבל הם לא הבינו את החומרה.

 

[shira bira]

פרק מעולה.
ממש ניתן לשרטט בגרף איך את משתבחת מפרק לפרק.

 

[RACHELIZ]

וכל הזמן הזה ריאותיה היו מכווצות כאילו סחט אותם מישהו במכת אגרוף.
סודה נמעך שם.
שורט. בועט. מייסר.

כך נשמע מהשורות האלו...

 

[אשר שרבר]

כך נשמע מהשורות האלו...

אהה

 

[אמא ומתכנתת]

פרק מעולה.
ממש ניתן לשרטט בגרף איך את משתבחת מפרק לפרק.

לקחת לי את המילים מהמקלדת. מפרק לפרק הכתיבה הולכת ונעשית מדויקת יותר, נוגעת יותר.

אהבתי מאד את צורת ההגשה המקורית.

 

[R DESIGN]

שאלה נוספת לי אליכם (הפעם במהות העלילה, לא דקדוקית)

אני מתלבטת מאד אם להישאר בסיפור העמום משהו, הנוגע לא נוגע או לכתוב דברים בצורה מפורשת יותר.
בדרך כלל- הנטיה הראשונה של סופר היא: רק לא לחטוא בפשטנות.
אך הסיפור הזה מורכב. מתאר תהליכים נפשיים ומנגנוני הגנה של הנפש.

למשל, בפרק הזה (וגם בפרק 15, למשל) יש פואנטה והדגשה חזקה שדילגתם עליה. לא שמתם לב בכלל שהיא קיימת.

האם יש צורך לחדד אמירות?
מניחה את השאלה כאן, אולי אפתח אפילו סקר בנושא בהמשך.

 

[RACHELIZ]

שאלה נוספת לי אליכם (הפעם במהות העלילה, לא דקדוקית)

אני מתלבטת מאד אם להישאר בסיפור העמום משהו, הנוגע לא נוגע או לכתוב דברים בצורה מפורשת יותר.
בדרך כלל- הנטיה הראשונה של סופר היא: רק לא לחטוא בפשטנות.
אך הסיפור הזה מורכב. מתאר תהליכים נפשיים ומנגנוני הגנה של הנפש.

למשל, בפרק הזה (וגם בפרק 15, למשל) יש פואנטה והדגשה חזקה שדילגתם עליה. לא שמתם לב בכלל שהיא קיימת.

האם יש צורך לחדד אמירות?
מניחה את השאלה כאן, אולי אפתח אפילו סקר בנושא בהמשך.

מה? זה שהיא הגיעה לדירה של בעלה והתגברה ברגע האחרון?

 

[RACHELIZ]

היא לא ידעה כמה חלף עליה כך, ספק יושבת - ספק שעונה.

אהה ונזכרתי שרציתי להעיר שצריך להוסיף כאן את המילה זמן