הנושאים החמים
הנושאים החמים
א.
יש שבועות שהם סתם, בהם שקיעות רודפות זריחות, כאילו ממהרות לשום מקום. ויש כאלה קסומים, בהם ניחוחות מעטרים את קריית ערבה והופכים אותה ליפה שבערים. אבל הימים שדוד מחבב יותר מכל, הינם ללא ספק, ימי ערב חג האסיף.
כבר בעשרת ימי תשובה, קריית ערבה משנה את פניה. בחצרות בנייני האבן הגמלוניים צצים אט אט שלדי סוכות, מחכים למעילי דפנות מחממים. גם שוק ארבעת המינים מוקם מידי שנה בקריית ערבה, ממש כמו בערים הגדולות. כך שעשרים וארבע שעות לפני תפילת כל נדרי, רחבתו האפרפרה של בית הכנסת הגדול מתמלאת דוכני עץ מחופים במפות ניילון לבנות שקופות, המסתירות בקושי את שריטות השולחנות.
הם יושבים על החומה הכחולה, מביטים בסוחרים מסדרים את מרכולתם, "השוק בירושלים גדול פי מאה" עיניו של גידי חולמניות, "כל קריית ערבה יכולה להיכנס בתוכו"
דוד מציץ בבנייני השכונה, מוסיף אליהם בדמיונו את שאר מבני האבן מהשכונות סביב. גידי מגזים, הוא יודע, אבל בכל זאת השוק הירושלמי מסעיר את ליבו, גורם למראות שלפניו לאבד את גווניהם. "אתה תיסע גם השנה?"
עיניו של גידי משוטטות על רצפת הבטון, מביטות בעטיפה לא מזוהה הזרוקה על הקרקע, "כן, לפחות לתחילת החג. אבל בשמחת תורה אהיה פה שוב". דוד לא צריך לקנא, החגים בקריה הקטנה יפים בהחלט, אם לא משווים אותם למקומות אחרים כמובן, וחברו הטוב לא שָׁבַת מעולם מחוץ לעיר הערבות.
"בכל אופן" גידי מוסיף בעודו מתרומם מגדר האבן, "השנה ניסע רק בערב החג, כך שאת ארבעת המינים נקנה פה, בדוכנים".
הם צועדים אל עבר אזור המוכרים, ניחוח הדרי עולה באפם. "הנה הדוכן של גליידמן" מצביע דוד אל עבר מרכז הרחבה, "אבא שלך בטח יקנה אצלם".
דוכן האתרוגים של גליידמן הינו פנינת השוק, ולא בכדי. בני המשפחה האמריקאית הגיעו לקריה לפני שלושה דורות כדי לעבוד את אדמת ארץ הקודש, והם עדיין מוכרים מידי שנה את פירות ההדר המהודרים ביותר, הישר ממטע האתרוגים שבבעלותם.
צמד החברים ניגשים לדלפק העץ, רק כדי להריח את הניחוח הירקרק, לא שמים ליבם לשיחה המתגלגלת לידם, בה שותפים בנו של מר גליידמן ושכנו הצעיר של דוד, בנו של הרב.
"אז אתה רוצה מהודר, אני מבין", גליידמן הַבֵּן מודד את הבחור שמולו, בוחן אותו החל מניצני הזקן שעל סנטרו עד לארנק המעוך בין אצבעותיו. "מה התקציב שלך?"
ידיו של הצעיר פותחות את ארנקו, שולפות מספר שטרות צבעוניים. "זה מספיק?", שואל בעוד לחייו לובשות גוון אדמומי.
הכסף שהציע הצעיר מספיק בהחלט, לפחות בראייתו של דוד, ומבטו של המוכר מוכיח שאכן כך. גליידמן הבן מוציא שתי קופסאות אתרוגים המתאימות לתקציב, מניח לבחור להוציא את פירות ההדר ולבחון אותן מקרוב.
גידי ודוד עוזבים את הדוכן, ודוד שרואה את מבטי התהיה בעיניו של חברו מספר על ימים של מאמץ וערבים של עבודה מפרכת, בהם חסך שכנו הצעיר פרוטה לפרוטה כדי להגיע לרגע הזה, להדר את המצווה, כשם שהידר אביו.
יש שבועות שהם סתם, בהם שקיעות רודפות זריחות, כאילו ממהרות לשום מקום. ויש כאלה קסומים, בהם ניחוחות מעטרים את קריית ערבה והופכים אותה ליפה שבערים. אבל הימים שדוד מחבב יותר מכל, הינם ללא ספק, ימי ערב חג האסיף.
כבר בעשרת ימי תשובה, קריית ערבה משנה את פניה. בחצרות בנייני האבן הגמלוניים צצים אט אט שלדי סוכות, מחכים למעילי דפנות מחממים. גם שוק ארבעת המינים מוקם מידי שנה בקריית ערבה, ממש כמו בערים הגדולות. כך שעשרים וארבע שעות לפני תפילת כל נדרי, רחבתו האפרפרה של בית הכנסת הגדול מתמלאת דוכני עץ מחופים במפות ניילון לבנות שקופות, המסתירות בקושי את שריטות השולחנות.
הם יושבים על החומה הכחולה, מביטים בסוחרים מסדרים את מרכולתם, "השוק בירושלים גדול פי מאה" עיניו של גידי חולמניות, "כל קריית ערבה יכולה להיכנס בתוכו"
דוד מציץ בבנייני השכונה, מוסיף אליהם בדמיונו את שאר מבני האבן מהשכונות סביב. גידי מגזים, הוא יודע, אבל בכל זאת השוק הירושלמי מסעיר את ליבו, גורם למראות שלפניו לאבד את גווניהם. "אתה תיסע גם השנה?"
עיניו של גידי משוטטות על רצפת הבטון, מביטות בעטיפה לא מזוהה הזרוקה על הקרקע, "כן, לפחות לתחילת החג. אבל בשמחת תורה אהיה פה שוב". דוד לא צריך לקנא, החגים בקריה הקטנה יפים בהחלט, אם לא משווים אותם למקומות אחרים כמובן, וחברו הטוב לא שָׁבַת מעולם מחוץ לעיר הערבות.
"בכל אופן" גידי מוסיף בעודו מתרומם מגדר האבן, "השנה ניסע רק בערב החג, כך שאת ארבעת המינים נקנה פה, בדוכנים".
הם צועדים אל עבר אזור המוכרים, ניחוח הדרי עולה באפם. "הנה הדוכן של גליידמן" מצביע דוד אל עבר מרכז הרחבה, "אבא שלך בטח יקנה אצלם".
דוכן האתרוגים של גליידמן הינו פנינת השוק, ולא בכדי. בני המשפחה האמריקאית הגיעו לקריה לפני שלושה דורות כדי לעבוד את אדמת ארץ הקודש, והם עדיין מוכרים מידי שנה את פירות ההדר המהודרים ביותר, הישר ממטע האתרוגים שבבעלותם.
צמד החברים ניגשים לדלפק העץ, רק כדי להריח את הניחוח הירקרק, לא שמים ליבם לשיחה המתגלגלת לידם, בה שותפים בנו של מר גליידמן ושכנו הצעיר של דוד, בנו של הרב.
"אז אתה רוצה מהודר, אני מבין", גליידמן הַבֵּן מודד את הבחור שמולו, בוחן אותו החל מניצני הזקן שעל סנטרו עד לארנק המעוך בין אצבעותיו. "מה התקציב שלך?"
ידיו של הצעיר פותחות את ארנקו, שולפות מספר שטרות צבעוניים. "זה מספיק?", שואל בעוד לחייו לובשות גוון אדמומי.
הכסף שהציע הצעיר מספיק בהחלט, לפחות בראייתו של דוד, ומבטו של המוכר מוכיח שאכן כך. גליידמן הבן מוציא שתי קופסאות אתרוגים המתאימות לתקציב, מניח לבחור להוציא את פירות ההדר ולבחון אותן מקרוב.
גידי ודוד עוזבים את הדוכן, ודוד שרואה את מבטי התהיה בעיניו של חברו מספר על ימים של מאמץ וערבים של עבודה מפרכת, בהם חסך שכנו הצעיר פרוטה לפרוטה כדי להגיע לרגע הזה, להדר את המצווה, כשם שהידר אביו.
