הנושאים החמים
הנושאים החמים
הסיפור הזה נכתב לפני מספר שנים, ופורסם במוסף סוכות שלך "הדרך" של שנת תש"פ או תשפ"א.
אחר כך שלחתי אותו להשתתף בעריכת הסיפור הקצר בבית העורכים, והוא זכה לעריכה חלקית (בטח תשימו לב שהחצי הראשון טוב יותר).
גוי של סוכה
רחובות שיראז היו ריקים בשעת בוקר מוקדמת זו. השמש העולה פיזרה נגוהות רכים של שחר על פני הגגות העגולים והמתכת המוזהבת, שציפתה את המפוארים שבהם, החזירה בוהק זוהר.
פראמרז דרדריאן, בעל חנות השטיחים, מביט כמידי יום מבעד לחרכי התריסים אל הרחוב השקט. שומע קולות הליכה נוקשים בצעד קצבי ומהיר על מדרכת האספלט המאובקת. כוס התה, המונחת על אדן החלון, מילאה את אפו בניחוח הל מודגש, בשעה שהתכופף כדי לראות טוב יותר למי שייכים זוג הנעליים החומות השרוכות היטב.
היה זה שכנו היהודי, מנצור טוביאן, השב מתפילת שחרית, פיסת בד לבנה מעוטרת פסים בקצותיה מונחת על כתפיו, שוליה מתנופפים כמו גלימה מלכותית.
פראמרז בחן אותו בעניין, רואה כיצד מנצור פותח את דלת הבית בברכת "סוֹבְּהְ בֵּחֵיְר" – בוקר טוב האיראנית. עיניו של פראמרז נצצו בסקרנות בלתי נלאית. בדרך כלל השכן היהודי שב מהתפילה עם תיק רקום באותיות עבריות, והיום התיק איננו. האם יתכן שבגלל שביום שבת הם לא לוקחים את התיק לתפילה? הגיוני למדי .
הוא פותח את התריסים, למרות שקרני השמש נופלות עליו בזווית מסנוורת, ומטה את אוזנו לשמוע את קולות הפיוט והזימרה הנשמעים מביתו של מנצור.
סוחר השטיחים אוהב מוזיקה, עיניו נעצמות בערגה כשהצלילים המתרפקים של שכנו מפלסים את הדרך אל אוזנו. אם יש לו אוצר כזה ליד הבית, אין סיבה שלא יאמץ אותו אל ליבו.
פראמרז שם לב שההתעניינות באורח החיים של השכן מוסיפה טעם לכוס התה של הבוקר. חיוך רחב מופיע על פניו כשהוא מבטיח לעצמו להמשיך לעקוב אחר מנהגי שכנו היהודי . ההחלטה הבלתי שגרתית מוסיפה צבע לשגרה האפרורית של ימיו.
היהודי, מנצור, תמה במשך השבוע, על מה ולמה עיניו של השכן החביב עוקבות אחריו בתשומת לב מחויכת, ולמה הוא זכה, ביום בהיר אחד, לקבל במתנה - עד פתח הבית - שטיח קטן לכניסה.
נו, טוב. פראמרז אדם טוב ועליז, מעולם לא עשה לו בעיות. מנצור חש שאין צורך לפחד מההתעניינות שהוא מפגין ושפניו לשלום. מחשבה זו מובילה אותו למסקנה כמה טוב יהיה כשירושלים תיבנה ותיכונן ואז כל עמי העולם יכבדו את כל היהודים. לא רק לו מגיע כבוד שכזה.
*
במשך הזמן נעשה פראמרז אובססיבי למנהגים המשונים בבית שכנו היהודי.
בחנוכה היתה זו החנוכיה המאירה שבכל יום התווסף לה נר נוסף. כשהאזין היטב, יכול היה לשמוע את הד שירת הפיוטים וקולות הזמר ששלחו לרחוב את נעימת "מעוז צור", בניגון פרסי מרטיט לב.
בפורים היו אלו משלוחי המנות המדיפים ניחוח תבשילים מסורתיים מעוררי תיאבון והעידו על האחווה היהודית, והיו גם התחפושות המעניינות לדמויות מרתקות.
פראמרז ניסה להבין מדוע לאחת הדמויות המחופשות יש אוזניים גדולות ואף מעוקל. כשהוא ניסה לשאול את מנצור מה מייצגת הדמות נענה במשיכת כתף מבוהלת.
נו, טוב, פראמרז אינו רוצה לגרום למנצור לחשוש ממנו. הוא נפרד ממנו בחיוך ידידותי, שומר את תהיותיו לעצמו.
לקראת נורוז ההמולה היתה רבה. השטיחים בביתו של מנצור נוערו היטב, כיסאות נשטפו במרפסות, כלים הוברקו. ניכר היה שביתו של השכן היהודי מקבל מראה חדש לגמרי.
וגולת הכותרת: הלחם הדק הזה שתהליך הכנתו דרש כל כך הרבה דיקדוקים והשקעה, תוך כדי שימת לב מוגזמת לשעון.
"חג הנורוז לא מחייב אותנו כמו החג שלהם, תסתכלי כמה מנצור משקיע וטורח", מלמל ספק לעצמו ספק לאשתו.
זהיהן, שהבחינה כבר מזמן בהתעניינות המוגזמת שבעלה מקדיש לשכן היהודי, הגיבה בכעס.
"רק שלא תחליט שאתה רוצה להיות יהודי". עקצה אותו. המילים המתריסות שלה לא מצאו חן בעיניו.
"תזהרי איך שאת מדברת אלי".
"רק הערתי ". נרתעה זהיהן.
"אז אני עונה לך שזו הערה חצופה. אני מאמין בדת שלי וגאה בחג שלנו".
הזמן עבר, ולקראת שבועות היתה זו זהיהן שהבחינה בביתו של היהודי.
"תראה איך הם מקשטים את הדלתות והקירות בפרחים רעננים. הבא גם אתה פרחים ונקשט את הבית".
פראמרז שמח שאישתו משתפת איתו פעולה בתחביב החדש שמצא לעצמו, ויצא להשיג פרחים צבעוניים לקשט בהם את הבית.
"שימי לב, הדסה, דרדריאן מקשטים את הבית כמונו, האם יתכן שיש להם שורשים יהודים?" מנצור המשתאה בחן את דלת השכנים המקושטת בפרחים רעננים.
"הם נראים מוסלמים גמורים. רק שאין לדעת", הדסה נראתה נדהמת לא פחות.
"אין להם מזוזה", אמר מנצור בקול מהורהר.
בפסיעות קטנות ניגש לסיר הרחב ורחרח את התבשיל המכונה 'חורשט', בו צפו עלים ירוקים למכביר. מאכל אותו נהגה אמו להכין לכבוד חג השבועות, ואשתו הדסה הלכה בעקבות מנהגם המשפחתי.
"בכל זאת אשאל את פראמרז אם יש לו רקע יהודי ועל מה ולמה דלת ביתו מעוטרת בפרחים".
במהלך השבוע לא ראה מנצור את פראמרז, אך לקראת שבת הבחין בו בשוק הדגים.
"פראמרז, אפשר לשאול אותך שאלה?"
זיק התעניינות ניצת בעיני השכן המבוגר קמעה. "וודאי".
מנצור חיפש את המילים הנכונות, "אמ... ראיתי שקישטת בפרחים על הדלת שבוע שעבר. יש לכך סיבה?"
פראמרז חייך חיוך רחב. "אני מאוד אוהב פרחים. פרחים זה יפה. ועל הדלת זה מאוד מוסיף לאווירה, גם אתה קישטת את הדלת שלך", השיב לו.
מנצור מצא את עצמו מהנהן, משתדל רק לחייך ולא לפרוץ בצחוק, כדי ששכנו לא יפרש את צחוקו כמלגלג עליו.
"יפה מאוד", הוא מילמל לעבר שכנו, נזכר במתנה שקיבל ממנו, וחושב שוב שכנראה השכן הוא חסיד אומות העולם.
*
אחר כך באו ימים רגילים על ביתו של מנצור.
פראמרז וזהיהן הקפידו לעקוב בעניין אחר כל שינוי. היו אלו שבתות עם דגים וזמירות, והיו ימי החול עם תפילות ותיק באותיות רקומות.
הימים היו ארוכים ונעשו מעט כבדים, עת הבחין פאמרז שסבר פניו של מנצור עגום למדי והוא אינו נושא את קולו בזמר בסתם יום של חול, ומתהלך ועיניו כבושות בקרקע.
האם הוא זקוק לעזרה?
פראמרז ניגש לשאול את שכנו היהודי מה קרה, והאם יש משהו שהוא יכול לסייע.
מנצור המופתע מצא את עצמו מספר לשכנו המוסלמי על בית המקדש שחרב לפני מאות שנים, ועל הצער שהוא חש בגינו. פראמרז התעניין, ורצה להבין יותר.
"האם בית המקדש היה עושה אותך עשיר? מה יעזור לך להתאבל על בית שנחרב? הוא יחזור?"
"כן, אני מאמין שהוא יחזור ", הפתיע אותו מנצור, והאור שהופיע בעיניו שיכנע את פראמרז להאמין שהשכן היהודי מתכוון ברצינות לכל מילה.
"אם אתה מאמין, גם אני מאמין", מצא את עצמו פראמרז עונה. מנצור המופתע חייך גם הפעם, רק שהפעם היה חיוכו מאופק ולא הביע על שמחה מלאה. "אנחנו ממעטים בשמחה בחודש מרדאד", הסביר לשכן העליז.
*
החודשים עברו, ובראש השנה האזין פראמרז לקול תקיעת השופר שנישא בחלל הרחוב. תקיעה, שברים, תרועה.
ליבו לא נע ולא זע, לא הבין מה הרעש הזה, הרי מה לו ולתקיעה שופר. אבל, למרות זאת, הוא חש ברטט של התרגשות בלתי מובנת, כשהבחין בלהקת יונים איראניות המעופפות בהמיה לקול הצלילים העמוקים.
זהיהן טענה שהוא מגזים, ושיפסיק כבר להתעניין כל כך במנהגים של העם היהודי. שיתרכז בביתו שלו.
ופראמרז חש שהוא לא יכול להפסיק לחשוב על החיים השונים כל כך של מנצור, ועל הלב הטוב והחם של היהודים.
בין כסה לעשור הבחין פראמרז בשכן הסוחב ענפים ענקיים, המסדר קרשים ובונה ביקתה בחצר.
"מנצור, אתה בונה מחסן?" מצא את עצמו שואל את השכן, " ולמה בצורה שכזו? תבנה מתחת לעץ. זה יהיה יותר יציב, וגם לא יתפוס הרבה מקום".
"מה פתאום מחסן, פראמרז!" הסביר מנצור, "אני בונה סוכה!"
"סו – כה?" ניסה פראמרז לבטא את המילה החדשה.
"כן, כן. יש לנו חג".
"אההה". פראמרז נותר עוד מספר רגעים לעמוד, עקב בעניין אחרי מנצור העובד במרץ מתוך שמחה של מצווה.
"מה אתה עושה בסוכה , מותר לדעת?" שאל לפני שהלך לדרכו.
"כתוב בספרים הקדושים: בסוכות תשבו שבעת ימים. אני גר בסוכה".
"כמו בית נופש כזה? כמו מחנה. איזה כיף לכם", רעש דפיקות הפטיש בלע את מלמולו של השכן, ומנצור לא שמע אותו
המשיך הוא בבניית הסוכה מתוך שמחה של מצווה, ילדיו הקטנים מסייעים לו. זה מביא לו פטיש, וזה עוזר לו לתפוס ולייצב את הקרשים, הכל מתוך זמר ושיר.
*
פראמרז נכנס מהורהר לביתו.
"זהיהן," קרא לאשתו, "מה דעתך נבנה בית של נופש כמו אותה סוכה של טוביאן?" שאל.
"בית נופש?" הרעיון מצא חן בעיני זהיהן, במיוחד אחרי שהיא הביטה מהחלון אל 'בית הנופש' של משפחת טוביאן.
"רוצים שנבנה בקתה כמו שלהם?" פראמרז ציפה לשאגות השמחה של ילדיו, ואלו לא אחרו להגיע.
"נבנה סוכה יותר יפה משלהם", אמרה זהיהן בקול גאה, "נקשט אותה בשטיחים הכי יפים".
השמחה של בני ביתו הוסיפה לפראמרז מרץ בלתי נדלה. הוא בירר, וסחב, ותיכנן, וקנה, והשקיע את כל כוחו בסוכה הכשרה של פראמרז הגוי.
מנצור ובני ביתו עקבו בחיוך אחר השכן המעניין הבונה סוכה במרץ. בליבם חשו רצון להביע תודה גדולה לבורא עולם על שנתן את תורתו ואת מצוותיה.
*
עבור פראמרז העניינים היו יגעים. החום היה כבד, וההנאה שחשב שיפיק מהקמת הסוכה לא היתה קיימת כלל.
הוא יצא אל ביתו של מנצור בצעד נמרץ, הציץ אל הסוכה של שכנו בסקרנות.
קישוטים יפים תלו בסוכה החגיגית, ונראה כי החום הכבד לא מנע משכנו לשבת על כריות נוי וללמוד מתוך ספר עבה בעל אותיות צפופות.
"הי, מנצור, החג שלכם עכשיו?"
מנצור נשא עיניים מהספר, "חג שמח פראמרז, איך בסוכה שלך?"
"חם מאוד. עדיף להיות בבית", השיב השכן ומחה את זיעת מצחו כדי להדגיש את כוונתו. והוסיף "רק אם מזג האויר יתבהר אוכל להינות מהבית היפה שבניתי. לא חם לך כאן?"
"אם החום יהיה בלתי נסבל – אכנס לבית, לצערי", השיב מנצור. "בינתיים זה נסבל".
"אני, לשמחתי, נכנס לבית ", אמר ונמלט משם כל עוד נפשו בו. חושב לראשונה על גדלות כוחם של שכניו.
מושל העיר, רסתם כלימאן, הבחין ביום השני של חול המועד בסוכות הנאות המעטרות את החצרות היהודים.
"יפות הסוכות, אה?" אמר ליועציו שהיו עימו.
"ככה, בלי לבקש אישור מהמושל", אמר לו מחמוד בקול מרושע.
רסתם כלימאן הקשיב לדבריהם של שאר יועציו, גם הם אמרו לו שכמובן שמדובר בבניה בלתי חוקית, ושכדאי ואף חובה לקחת מס ולמלא את תיבת העיר הריקה.
המושל נענה לעצה הנכלולית.
עד מהרה יצא כרוז בכל העיר, שמי שלא משלם על הסוכה כך וכך כסף, יאלץ לפרק אותה מיד, ללא דיחוי.
מתוך כניעה וידיעה שזה רצון הבורא, ניסו היהודים להעביר את רוע הגזירה אצל המושל, אך הצלחתם היתה חלקית בלבד. משפחות עניות ישלמו רק חלק מהסכום. למרות זאת, המס עדין היה גבוה, והיהודים ניגשו לשלם אותו בראש מורכן.
מנצור שב מבית המושל לאחר ששילם את הסכום, בידו אחז איגרת החתומה בידי רסתם כלימאן המצהירה על שיש בידו של אוחזה תעודה את הזכות להחזיק בסוכה למשך חודש ימים. הסבריו שלו ושל שאר היהודים, שהם צריכים את המבנה רק לשבוע לא הורידו את סכום המס.
בביתו, ראה את שכנו מפרק את הסוכה שבנה, כאשר ילדיו מסייעים לו במרץ.
"מזג האויר נעשה נעים, פראמרז. מדוע הינך מפרק את הסוכה?" הבליע מנצור חיוך מתחת לשפמו.
"אני לא חושב לשלם את הכסף לרסתם הסחטן", השיב פראמרז בכעס "והביקתה לא שווה את זה. מה יש לי לעשות בה? לא מבין אתכם היהודים על שאתה נכנעים ככה".
"זה רצון הבורא, פראמרז. הוא ציווה אותנו לשמור את המצווה הזו. כתוב לנו בתורה 'בסוכות תשבו שבעת ימים".
"בכל מקרה, אני חושב לתת את הקרשים לביהר הקבלן. אין לי צורך בדבר הזה יותר". פראמרז אומר את הדברים בקול רם ומוסיף, "לא מבין למה התחלתי עם כל הבנייה של הביקתה. רק כאב ראש זה עושה לי".
"חג שמח, פראמרז", נפרד ממנו מנצור, ניגש ישר אל הסוכה, תולה בה את האגרת החתומה בידי המושל.
פראמרז מצא את עצמו עומד עוד רגעים ארוכים בלי תזוזה, מקשיב לנעימות הפרסיות העולות מהסוכה של שכנו היהודי, מחשבות שונות מתרוצצות במוחו.
רחובות שיראז ידעו באותו חג סוכות, את צליליה הקסומים של הסוכה. קולות הזמר של היהודים ששילמו במיטב כספם עבור הזכות לקיים את מצוות הבורא ללא הפרעה, התנשאו באוויר הפרסי בין סמטאות שיראז וצבעו את השמים בגוונים של שמחה של מצווה.
סיכום / מוסר השכל:
לעתיד לבא יבואו הגויים ויבקשו מהקב"ה שיתן להם את התורה, והקב"ה יגיד להם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח איך יאכל? למרות זאת, מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו וקיימו אותה וכו'. מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא.
הפירוש על זה, שיהודי מצטער אם הוא פטור מהסוכה ואילו הגויים יבעטו בה ובכך יוכיחו שאין ליבם באמת לשם שמים.
אחר כך שלחתי אותו להשתתף בעריכת הסיפור הקצר בבית העורכים, והוא זכה לעריכה חלקית (בטח תשימו לב שהחצי הראשון טוב יותר).
גוי של סוכה
רחובות שיראז היו ריקים בשעת בוקר מוקדמת זו. השמש העולה פיזרה נגוהות רכים של שחר על פני הגגות העגולים והמתכת המוזהבת, שציפתה את המפוארים שבהם, החזירה בוהק זוהר.
פראמרז דרדריאן, בעל חנות השטיחים, מביט כמידי יום מבעד לחרכי התריסים אל הרחוב השקט. שומע קולות הליכה נוקשים בצעד קצבי ומהיר על מדרכת האספלט המאובקת. כוס התה, המונחת על אדן החלון, מילאה את אפו בניחוח הל מודגש, בשעה שהתכופף כדי לראות טוב יותר למי שייכים זוג הנעליים החומות השרוכות היטב.
היה זה שכנו היהודי, מנצור טוביאן, השב מתפילת שחרית, פיסת בד לבנה מעוטרת פסים בקצותיה מונחת על כתפיו, שוליה מתנופפים כמו גלימה מלכותית.
פראמרז בחן אותו בעניין, רואה כיצד מנצור פותח את דלת הבית בברכת "סוֹבְּהְ בֵּחֵיְר" – בוקר טוב האיראנית. עיניו של פראמרז נצצו בסקרנות בלתי נלאית. בדרך כלל השכן היהודי שב מהתפילה עם תיק רקום באותיות עבריות, והיום התיק איננו. האם יתכן שבגלל שביום שבת הם לא לוקחים את התיק לתפילה? הגיוני למדי .
הוא פותח את התריסים, למרות שקרני השמש נופלות עליו בזווית מסנוורת, ומטה את אוזנו לשמוע את קולות הפיוט והזימרה הנשמעים מביתו של מנצור.
סוחר השטיחים אוהב מוזיקה, עיניו נעצמות בערגה כשהצלילים המתרפקים של שכנו מפלסים את הדרך אל אוזנו. אם יש לו אוצר כזה ליד הבית, אין סיבה שלא יאמץ אותו אל ליבו.
פראמרז שם לב שההתעניינות באורח החיים של השכן מוסיפה טעם לכוס התה של הבוקר. חיוך רחב מופיע על פניו כשהוא מבטיח לעצמו להמשיך לעקוב אחר מנהגי שכנו היהודי . ההחלטה הבלתי שגרתית מוסיפה צבע לשגרה האפרורית של ימיו.
היהודי, מנצור, תמה במשך השבוע, על מה ולמה עיניו של השכן החביב עוקבות אחריו בתשומת לב מחויכת, ולמה הוא זכה, ביום בהיר אחד, לקבל במתנה - עד פתח הבית - שטיח קטן לכניסה.
נו, טוב. פראמרז אדם טוב ועליז, מעולם לא עשה לו בעיות. מנצור חש שאין צורך לפחד מההתעניינות שהוא מפגין ושפניו לשלום. מחשבה זו מובילה אותו למסקנה כמה טוב יהיה כשירושלים תיבנה ותיכונן ואז כל עמי העולם יכבדו את כל היהודים. לא רק לו מגיע כבוד שכזה.
*
במשך הזמן נעשה פראמרז אובססיבי למנהגים המשונים בבית שכנו היהודי.
בחנוכה היתה זו החנוכיה המאירה שבכל יום התווסף לה נר נוסף. כשהאזין היטב, יכול היה לשמוע את הד שירת הפיוטים וקולות הזמר ששלחו לרחוב את נעימת "מעוז צור", בניגון פרסי מרטיט לב.
בפורים היו אלו משלוחי המנות המדיפים ניחוח תבשילים מסורתיים מעוררי תיאבון והעידו על האחווה היהודית, והיו גם התחפושות המעניינות לדמויות מרתקות.
פראמרז ניסה להבין מדוע לאחת הדמויות המחופשות יש אוזניים גדולות ואף מעוקל. כשהוא ניסה לשאול את מנצור מה מייצגת הדמות נענה במשיכת כתף מבוהלת.
נו, טוב, פראמרז אינו רוצה לגרום למנצור לחשוש ממנו. הוא נפרד ממנו בחיוך ידידותי, שומר את תהיותיו לעצמו.
לקראת נורוז ההמולה היתה רבה. השטיחים בביתו של מנצור נוערו היטב, כיסאות נשטפו במרפסות, כלים הוברקו. ניכר היה שביתו של השכן היהודי מקבל מראה חדש לגמרי.
וגולת הכותרת: הלחם הדק הזה שתהליך הכנתו דרש כל כך הרבה דיקדוקים והשקעה, תוך כדי שימת לב מוגזמת לשעון.
"חג הנורוז לא מחייב אותנו כמו החג שלהם, תסתכלי כמה מנצור משקיע וטורח", מלמל ספק לעצמו ספק לאשתו.
זהיהן, שהבחינה כבר מזמן בהתעניינות המוגזמת שבעלה מקדיש לשכן היהודי, הגיבה בכעס.
"רק שלא תחליט שאתה רוצה להיות יהודי". עקצה אותו. המילים המתריסות שלה לא מצאו חן בעיניו.
"תזהרי איך שאת מדברת אלי".
"רק הערתי ". נרתעה זהיהן.
"אז אני עונה לך שזו הערה חצופה. אני מאמין בדת שלי וגאה בחג שלנו".
הזמן עבר, ולקראת שבועות היתה זו זהיהן שהבחינה בביתו של היהודי.
"תראה איך הם מקשטים את הדלתות והקירות בפרחים רעננים. הבא גם אתה פרחים ונקשט את הבית".
פראמרז שמח שאישתו משתפת איתו פעולה בתחביב החדש שמצא לעצמו, ויצא להשיג פרחים צבעוניים לקשט בהם את הבית.
"שימי לב, הדסה, דרדריאן מקשטים את הבית כמונו, האם יתכן שיש להם שורשים יהודים?" מנצור המשתאה בחן את דלת השכנים המקושטת בפרחים רעננים.
"הם נראים מוסלמים גמורים. רק שאין לדעת", הדסה נראתה נדהמת לא פחות.
"אין להם מזוזה", אמר מנצור בקול מהורהר.
בפסיעות קטנות ניגש לסיר הרחב ורחרח את התבשיל המכונה 'חורשט', בו צפו עלים ירוקים למכביר. מאכל אותו נהגה אמו להכין לכבוד חג השבועות, ואשתו הדסה הלכה בעקבות מנהגם המשפחתי.
"בכל זאת אשאל את פראמרז אם יש לו רקע יהודי ועל מה ולמה דלת ביתו מעוטרת בפרחים".
במהלך השבוע לא ראה מנצור את פראמרז, אך לקראת שבת הבחין בו בשוק הדגים.
"פראמרז, אפשר לשאול אותך שאלה?"
זיק התעניינות ניצת בעיני השכן המבוגר קמעה. "וודאי".
מנצור חיפש את המילים הנכונות, "אמ... ראיתי שקישטת בפרחים על הדלת שבוע שעבר. יש לכך סיבה?"
פראמרז חייך חיוך רחב. "אני מאוד אוהב פרחים. פרחים זה יפה. ועל הדלת זה מאוד מוסיף לאווירה, גם אתה קישטת את הדלת שלך", השיב לו.
מנצור מצא את עצמו מהנהן, משתדל רק לחייך ולא לפרוץ בצחוק, כדי ששכנו לא יפרש את צחוקו כמלגלג עליו.
"יפה מאוד", הוא מילמל לעבר שכנו, נזכר במתנה שקיבל ממנו, וחושב שוב שכנראה השכן הוא חסיד אומות העולם.
*
אחר כך באו ימים רגילים על ביתו של מנצור.
פראמרז וזהיהן הקפידו לעקוב בעניין אחר כל שינוי. היו אלו שבתות עם דגים וזמירות, והיו ימי החול עם תפילות ותיק באותיות רקומות.
הימים היו ארוכים ונעשו מעט כבדים, עת הבחין פאמרז שסבר פניו של מנצור עגום למדי והוא אינו נושא את קולו בזמר בסתם יום של חול, ומתהלך ועיניו כבושות בקרקע.
האם הוא זקוק לעזרה?
פראמרז ניגש לשאול את שכנו היהודי מה קרה, והאם יש משהו שהוא יכול לסייע.
מנצור המופתע מצא את עצמו מספר לשכנו המוסלמי על בית המקדש שחרב לפני מאות שנים, ועל הצער שהוא חש בגינו. פראמרז התעניין, ורצה להבין יותר.
"האם בית המקדש היה עושה אותך עשיר? מה יעזור לך להתאבל על בית שנחרב? הוא יחזור?"
"כן, אני מאמין שהוא יחזור ", הפתיע אותו מנצור, והאור שהופיע בעיניו שיכנע את פראמרז להאמין שהשכן היהודי מתכוון ברצינות לכל מילה.
"אם אתה מאמין, גם אני מאמין", מצא את עצמו פראמרז עונה. מנצור המופתע חייך גם הפעם, רק שהפעם היה חיוכו מאופק ולא הביע על שמחה מלאה. "אנחנו ממעטים בשמחה בחודש מרדאד", הסביר לשכן העליז.
*
החודשים עברו, ובראש השנה האזין פראמרז לקול תקיעת השופר שנישא בחלל הרחוב. תקיעה, שברים, תרועה.
ליבו לא נע ולא זע, לא הבין מה הרעש הזה, הרי מה לו ולתקיעה שופר. אבל, למרות זאת, הוא חש ברטט של התרגשות בלתי מובנת, כשהבחין בלהקת יונים איראניות המעופפות בהמיה לקול הצלילים העמוקים.
זהיהן טענה שהוא מגזים, ושיפסיק כבר להתעניין כל כך במנהגים של העם היהודי. שיתרכז בביתו שלו.
ופראמרז חש שהוא לא יכול להפסיק לחשוב על החיים השונים כל כך של מנצור, ועל הלב הטוב והחם של היהודים.
בין כסה לעשור הבחין פראמרז בשכן הסוחב ענפים ענקיים, המסדר קרשים ובונה ביקתה בחצר.
"מנצור, אתה בונה מחסן?" מצא את עצמו שואל את השכן, " ולמה בצורה שכזו? תבנה מתחת לעץ. זה יהיה יותר יציב, וגם לא יתפוס הרבה מקום".
"מה פתאום מחסן, פראמרז!" הסביר מנצור, "אני בונה סוכה!"
"סו – כה?" ניסה פראמרז לבטא את המילה החדשה.
"כן, כן. יש לנו חג".
"אההה". פראמרז נותר עוד מספר רגעים לעמוד, עקב בעניין אחרי מנצור העובד במרץ מתוך שמחה של מצווה.
"מה אתה עושה בסוכה , מותר לדעת?" שאל לפני שהלך לדרכו.
"כתוב בספרים הקדושים: בסוכות תשבו שבעת ימים. אני גר בסוכה".
"כמו בית נופש כזה? כמו מחנה. איזה כיף לכם", רעש דפיקות הפטיש בלע את מלמולו של השכן, ומנצור לא שמע אותו
המשיך הוא בבניית הסוכה מתוך שמחה של מצווה, ילדיו הקטנים מסייעים לו. זה מביא לו פטיש, וזה עוזר לו לתפוס ולייצב את הקרשים, הכל מתוך זמר ושיר.
*
פראמרז נכנס מהורהר לביתו.
"זהיהן," קרא לאשתו, "מה דעתך נבנה בית של נופש כמו אותה סוכה של טוביאן?" שאל.
"בית נופש?" הרעיון מצא חן בעיני זהיהן, במיוחד אחרי שהיא הביטה מהחלון אל 'בית הנופש' של משפחת טוביאן.
"רוצים שנבנה בקתה כמו שלהם?" פראמרז ציפה לשאגות השמחה של ילדיו, ואלו לא אחרו להגיע.
"נבנה סוכה יותר יפה משלהם", אמרה זהיהן בקול גאה, "נקשט אותה בשטיחים הכי יפים".
השמחה של בני ביתו הוסיפה לפראמרז מרץ בלתי נדלה. הוא בירר, וסחב, ותיכנן, וקנה, והשקיע את כל כוחו בסוכה הכשרה של פראמרז הגוי.
מנצור ובני ביתו עקבו בחיוך אחר השכן המעניין הבונה סוכה במרץ. בליבם חשו רצון להביע תודה גדולה לבורא עולם על שנתן את תורתו ואת מצוותיה.
*
עבור פראמרז העניינים היו יגעים. החום היה כבד, וההנאה שחשב שיפיק מהקמת הסוכה לא היתה קיימת כלל.
הוא יצא אל ביתו של מנצור בצעד נמרץ, הציץ אל הסוכה של שכנו בסקרנות.
קישוטים יפים תלו בסוכה החגיגית, ונראה כי החום הכבד לא מנע משכנו לשבת על כריות נוי וללמוד מתוך ספר עבה בעל אותיות צפופות.
"הי, מנצור, החג שלכם עכשיו?"
מנצור נשא עיניים מהספר, "חג שמח פראמרז, איך בסוכה שלך?"
"חם מאוד. עדיף להיות בבית", השיב השכן ומחה את זיעת מצחו כדי להדגיש את כוונתו. והוסיף "רק אם מזג האויר יתבהר אוכל להינות מהבית היפה שבניתי. לא חם לך כאן?"
"אם החום יהיה בלתי נסבל – אכנס לבית, לצערי", השיב מנצור. "בינתיים זה נסבל".
"אני, לשמחתי, נכנס לבית ", אמר ונמלט משם כל עוד נפשו בו. חושב לראשונה על גדלות כוחם של שכניו.
מושל העיר, רסתם כלימאן, הבחין ביום השני של חול המועד בסוכות הנאות המעטרות את החצרות היהודים.
"יפות הסוכות, אה?" אמר ליועציו שהיו עימו.
"ככה, בלי לבקש אישור מהמושל", אמר לו מחמוד בקול מרושע.
רסתם כלימאן הקשיב לדבריהם של שאר יועציו, גם הם אמרו לו שכמובן שמדובר בבניה בלתי חוקית, ושכדאי ואף חובה לקחת מס ולמלא את תיבת העיר הריקה.
המושל נענה לעצה הנכלולית.
עד מהרה יצא כרוז בכל העיר, שמי שלא משלם על הסוכה כך וכך כסף, יאלץ לפרק אותה מיד, ללא דיחוי.
מתוך כניעה וידיעה שזה רצון הבורא, ניסו היהודים להעביר את רוע הגזירה אצל המושל, אך הצלחתם היתה חלקית בלבד. משפחות עניות ישלמו רק חלק מהסכום. למרות זאת, המס עדין היה גבוה, והיהודים ניגשו לשלם אותו בראש מורכן.
מנצור שב מבית המושל לאחר ששילם את הסכום, בידו אחז איגרת החתומה בידי רסתם כלימאן המצהירה על שיש בידו של אוחזה תעודה את הזכות להחזיק בסוכה למשך חודש ימים. הסבריו שלו ושל שאר היהודים, שהם צריכים את המבנה רק לשבוע לא הורידו את סכום המס.
בביתו, ראה את שכנו מפרק את הסוכה שבנה, כאשר ילדיו מסייעים לו במרץ.
"מזג האויר נעשה נעים, פראמרז. מדוע הינך מפרק את הסוכה?" הבליע מנצור חיוך מתחת לשפמו.
"אני לא חושב לשלם את הכסף לרסתם הסחטן", השיב פראמרז בכעס "והביקתה לא שווה את זה. מה יש לי לעשות בה? לא מבין אתכם היהודים על שאתה נכנעים ככה".
"זה רצון הבורא, פראמרז. הוא ציווה אותנו לשמור את המצווה הזו. כתוב לנו בתורה 'בסוכות תשבו שבעת ימים".
"בכל מקרה, אני חושב לתת את הקרשים לביהר הקבלן. אין לי צורך בדבר הזה יותר". פראמרז אומר את הדברים בקול רם ומוסיף, "לא מבין למה התחלתי עם כל הבנייה של הביקתה. רק כאב ראש זה עושה לי".
"חג שמח, פראמרז", נפרד ממנו מנצור, ניגש ישר אל הסוכה, תולה בה את האגרת החתומה בידי המושל.
פראמרז מצא את עצמו עומד עוד רגעים ארוכים בלי תזוזה, מקשיב לנעימות הפרסיות העולות מהסוכה של שכנו היהודי, מחשבות שונות מתרוצצות במוחו.
רחובות שיראז ידעו באותו חג סוכות, את צליליה הקסומים של הסוכה. קולות הזמר של היהודים ששילמו במיטב כספם עבור הזכות לקיים את מצוות הבורא ללא הפרעה, התנשאו באוויר הפרסי בין סמטאות שיראז וצבעו את השמים בגוונים של שמחה של מצווה.
סיכום / מוסר השכל:
לעתיד לבא יבואו הגויים ויבקשו מהקב"ה שיתן להם את התורה, והקב"ה יגיד להם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח איך יאכל? למרות זאת, מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו וקיימו אותה וכו'. מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא.
הפירוש על זה, שיהודי מצטער אם הוא פטור מהסוכה ואילו הגויים יבעטו בה ובכך יוכיחו שאין ליבם באמת לשם שמים.
