הנושאים החמים
הנושאים החמים
שוב צהריים עייפים כאלה, מחייכים מבעד לחלונות השחורים של בורג'.
ולא רק מתחת החלונות, אלא גם מתחת החלומות, בתוך רגביה חול, מציצה שמש צהריים, מבטיחה על עתיד טוב יותר, אולי כבר מחר היא תגיע השמש?
כבר הרבה שנים, לילות וימים, הם מחכים, אבא, אימא וכל המשפחה המורחבת, פניהם מקומטות מדאגה ועיניהם בולשות בארובותיהן, הם כל כך מחכים, "לשמש" – ככה הם אומרים, והוא לא מבין מה יש לחכות?
פעם, היה שואל, ממתין לתשובה בשקיקה – מהו סוד השמש מלא ההוד? שמא מן מטה קסמים או מוט בלתי נראה המצליח להעלות חיוך רק באזכור שמו? אבל כל זה היה פעם, התשובות היו ניד ראש קלוש ואמרות שבורג' שנא כמו "שתגיע השמש תבין" אז הוא הפסיק לשאול, אבל בליבו כרסמה כל העת שאלה כוססת – בשביל מה?
"כי אנחנו נמצאים בחושך" כך שמע את המבוגרים אומרים, הוא לא בדיוק ידע מה זה חושך, כי לא ידע מה זה אור אבל הבין שהחושך קשור ליערות העבותים שבהם הוא הולך בחשש ואינו יודע מתי יגיח לפתע דוב שעיר חושף שיניים, או לפעמים שהוא מתבלבל בדרך ומרגיש קצת לבד, אבל האור – מה זה יכול להיות?
ודווקא שהיו ה"גדולים" בחבורה מדינים על אודות הסימנים שעומדת השמש להפציע היה בורג' מרגיש בעקצוץ קל בקצה מוחו, מן תחושה של פחד, חולשה רפויה, מי יודע מה תחולל השמש?
אם הבין נכון, אז כשהשמש תזרח – יוכלו לראות הכל, לא יוכלו להסתיר מאומה, הוא לא יוכל להגיד לחלבן שאינו מדגדג את העז – אלא מלטפה, כי השמש תאפשר לחלבן לראות, ובורג' מפחד, אינו מרגיש עצמו מספיק בטוח להיות חשוף כל כך, הוא מרגיש לפעמים – איך לומר? גנב לאור היום.
ולא רק זה, במסתרי ליבו הוא יודע ש-כן, הוא התרגל אל הלילה השקט המתמשך וזרוע כוכבים, אינו יודע איך יוכל להתרגל לשנוי מסנוור, מטלטל, טוב לו להיבלע אל החושך, אינו יודע את גדולת האור, החשיכה משמשת לו כשמיכת פוך עבה שאפשר לטמון בה את הראש ולישוןןןןןןןןןןןןןןן.
ויום אחד בורג' הרגיש שנמאס לו, אין לו כח להסתתר באמרות "מתי כבר תזרח השמש" שבליבו הוא מרגיש בלגן ובהלה, ובהתגודדות הילדים לשיעור מראש הכפר הוא הניח את הקלפים על השולחן ואמר בקול בוטח "אני בכלל לא בטוח שאני מחכה לזריחת השמש" השתאות המומה באוויר, והוא מוסיף כשביטחונו מעט יורד "ת'אמת שזה מפחיד אותי!!!"
שתיקה הלומה, דממה מחשמלת, הלם באויר, פיות הילדים פעורות, מעולם לא העז איש לומר כדבר הזה.
אבל אז הצטרף בקול מהוסס גם זו', מבחירי הילדים :"אמממ, גם אני לעיתים חושש מן הבלתי צפוי, מן התגלות הנסתר,"
הנהונים נבוכים נראו גם בקהל הילדים העוטף, הנוקשות באוויר רפתה, ומלמולים מופתעים נשמעו מכל עבר "אני חשבת שרק אני כזה" הוא היה המום מעוצמת ההפתעה שיש עוד והרבה שחושבים כמוהו ומרגישים רגשות כשלו, הוא הרים את עיניו מהופנט גם הוא לקול ראש השבט שפתח בקולו העמוק "אינכם יודעים ילדים, אינכם יודעים, תינוקות קטנים הייתם אז ולמה תזכרו? וכי איך תבינו שלחושך –אי אפשר להתרגל אחרי שטועמים מן האור? שהאפילה קשה ומייסרת לאחר פריחת השמש? אבל כמה דברים כן אוכל להגיד לכם בני" הוא סקר את גדוד הילדים שסביבו אחד לאחד במבט מדוקדק "הראשון הוא, שבאמת אינכם מבינים, וכל עוד לא חזיתם באור לא תדעו אל מה עליכם להתגעגע" הוא עצר לרגע למראה מבט תמה של צ'יקו הקטן שלחש "אבל ראש השבט, כשהיינו קטנים, פעם, לפני שנות דור גם עינינו חזו ביופי השמש, אז שבב זיכרון אמור לנצנץ במוחינו".
ראש השבט חייך, חושף בחיוכו טורי שיניים צחורות וישרות "שאלה יפה שאלת בני, ואכן, לולא כן – לא הייתם מרגישים את הלבד שבחושך, לא הייתם תועים באופק השחור, התקופה שחוויתם עם שמש החצות אינה הותירה בכם זיכרון מוחשי, אך היא הותירה בכם געגוע אל הימים הללו, געגוע עמוק, געגוע מתוק, שגם עם תברחו ממנו אל ערמות הקש הוא ידגיש את הריקנות והעדר האור, על כן תתעו בדרכים יקירי, כי אם לא הייתם טועים, היה מראה הדבר שהתרגלו עינכם אל החושך, והוא ממלא חסרונכם, אבל כל עוד אתם טועים, בודדים, דעו כי בכך אתם זוכרים את האור".
שתיקה רווית הוד השתררה, וראש השבט המשיך "ועוד דבר, מבין אני את פחדכם, את אימת השנוי, וחרדת הבלתי צפוי, אך, אם רק תישאו עינכם אלי, ותבטיחו, לכוון ליבכם להאמין לי ככל שתוכלו, בלב שלם, בלי הבנה, אלא באמונה, כי יהיה האור טוב, מעפיל על החושך ודורש טוב, כי בשביל לראות את הטובות שנושא עמו האור – צריך שמש שתשטוף את הכל ותסלק את החשיכה, תאמינו שאתם לא יכולים להבין, ודווקא לכן מראה הדבר שיהיה יותר טוב ממה שתוכלו להעלות על דעתכם שעדיין עם כל גילכם המכובד - מצומצמת, תאמינו, ורק אז, תוכלו באמת לרצות, שהיא תגיע, - השמש, ואור שבעת הימים יאיר את העולם כולו, ויגיה על חשכת עולם, "
במהרה בימינו אמן...
ולא רק מתחת החלונות, אלא גם מתחת החלומות, בתוך רגביה חול, מציצה שמש צהריים, מבטיחה על עתיד טוב יותר, אולי כבר מחר היא תגיע השמש?
כבר הרבה שנים, לילות וימים, הם מחכים, אבא, אימא וכל המשפחה המורחבת, פניהם מקומטות מדאגה ועיניהם בולשות בארובותיהן, הם כל כך מחכים, "לשמש" – ככה הם אומרים, והוא לא מבין מה יש לחכות?
פעם, היה שואל, ממתין לתשובה בשקיקה – מהו סוד השמש מלא ההוד? שמא מן מטה קסמים או מוט בלתי נראה המצליח להעלות חיוך רק באזכור שמו? אבל כל זה היה פעם, התשובות היו ניד ראש קלוש ואמרות שבורג' שנא כמו "שתגיע השמש תבין" אז הוא הפסיק לשאול, אבל בליבו כרסמה כל העת שאלה כוססת – בשביל מה?
"כי אנחנו נמצאים בחושך" כך שמע את המבוגרים אומרים, הוא לא בדיוק ידע מה זה חושך, כי לא ידע מה זה אור אבל הבין שהחושך קשור ליערות העבותים שבהם הוא הולך בחשש ואינו יודע מתי יגיח לפתע דוב שעיר חושף שיניים, או לפעמים שהוא מתבלבל בדרך ומרגיש קצת לבד, אבל האור – מה זה יכול להיות?
ודווקא שהיו ה"גדולים" בחבורה מדינים על אודות הסימנים שעומדת השמש להפציע היה בורג' מרגיש בעקצוץ קל בקצה מוחו, מן תחושה של פחד, חולשה רפויה, מי יודע מה תחולל השמש?
אם הבין נכון, אז כשהשמש תזרח – יוכלו לראות הכל, לא יוכלו להסתיר מאומה, הוא לא יוכל להגיד לחלבן שאינו מדגדג את העז – אלא מלטפה, כי השמש תאפשר לחלבן לראות, ובורג' מפחד, אינו מרגיש עצמו מספיק בטוח להיות חשוף כל כך, הוא מרגיש לפעמים – איך לומר? גנב לאור היום.
ולא רק זה, במסתרי ליבו הוא יודע ש-כן, הוא התרגל אל הלילה השקט המתמשך וזרוע כוכבים, אינו יודע איך יוכל להתרגל לשנוי מסנוור, מטלטל, טוב לו להיבלע אל החושך, אינו יודע את גדולת האור, החשיכה משמשת לו כשמיכת פוך עבה שאפשר לטמון בה את הראש ולישוןןןןןןןןןןןןןןן.
ויום אחד בורג' הרגיש שנמאס לו, אין לו כח להסתתר באמרות "מתי כבר תזרח השמש" שבליבו הוא מרגיש בלגן ובהלה, ובהתגודדות הילדים לשיעור מראש הכפר הוא הניח את הקלפים על השולחן ואמר בקול בוטח "אני בכלל לא בטוח שאני מחכה לזריחת השמש" השתאות המומה באוויר, והוא מוסיף כשביטחונו מעט יורד "ת'אמת שזה מפחיד אותי!!!"
שתיקה הלומה, דממה מחשמלת, הלם באויר, פיות הילדים פעורות, מעולם לא העז איש לומר כדבר הזה.
אבל אז הצטרף בקול מהוסס גם זו', מבחירי הילדים :"אמממ, גם אני לעיתים חושש מן הבלתי צפוי, מן התגלות הנסתר,"
הנהונים נבוכים נראו גם בקהל הילדים העוטף, הנוקשות באוויר רפתה, ומלמולים מופתעים נשמעו מכל עבר "אני חשבת שרק אני כזה" הוא היה המום מעוצמת ההפתעה שיש עוד והרבה שחושבים כמוהו ומרגישים רגשות כשלו, הוא הרים את עיניו מהופנט גם הוא לקול ראש השבט שפתח בקולו העמוק "אינכם יודעים ילדים, אינכם יודעים, תינוקות קטנים הייתם אז ולמה תזכרו? וכי איך תבינו שלחושך –אי אפשר להתרגל אחרי שטועמים מן האור? שהאפילה קשה ומייסרת לאחר פריחת השמש? אבל כמה דברים כן אוכל להגיד לכם בני" הוא סקר את גדוד הילדים שסביבו אחד לאחד במבט מדוקדק "הראשון הוא, שבאמת אינכם מבינים, וכל עוד לא חזיתם באור לא תדעו אל מה עליכם להתגעגע" הוא עצר לרגע למראה מבט תמה של צ'יקו הקטן שלחש "אבל ראש השבט, כשהיינו קטנים, פעם, לפני שנות דור גם עינינו חזו ביופי השמש, אז שבב זיכרון אמור לנצנץ במוחינו".
ראש השבט חייך, חושף בחיוכו טורי שיניים צחורות וישרות "שאלה יפה שאלת בני, ואכן, לולא כן – לא הייתם מרגישים את הלבד שבחושך, לא הייתם תועים באופק השחור, התקופה שחוויתם עם שמש החצות אינה הותירה בכם זיכרון מוחשי, אך היא הותירה בכם געגוע אל הימים הללו, געגוע עמוק, געגוע מתוק, שגם עם תברחו ממנו אל ערמות הקש הוא ידגיש את הריקנות והעדר האור, על כן תתעו בדרכים יקירי, כי אם לא הייתם טועים, היה מראה הדבר שהתרגלו עינכם אל החושך, והוא ממלא חסרונכם, אבל כל עוד אתם טועים, בודדים, דעו כי בכך אתם זוכרים את האור".
שתיקה רווית הוד השתררה, וראש השבט המשיך "ועוד דבר, מבין אני את פחדכם, את אימת השנוי, וחרדת הבלתי צפוי, אך, אם רק תישאו עינכם אלי, ותבטיחו, לכוון ליבכם להאמין לי ככל שתוכלו, בלב שלם, בלי הבנה, אלא באמונה, כי יהיה האור טוב, מעפיל על החושך ודורש טוב, כי בשביל לראות את הטובות שנושא עמו האור – צריך שמש שתשטוף את הכל ותסלק את החשיכה, תאמינו שאתם לא יכולים להבין, ודווקא לכן מראה הדבר שיהיה יותר טוב ממה שתוכלו להעלות על דעתכם שעדיין עם כל גילכם המכובד - מצומצמת, תאמינו, ורק אז, תוכלו באמת לרצות, שהיא תגיע, - השמש, ואור שבעת הימים יאיר את העולם כולו, ויגיה על חשכת עולם, "
במהרה בימינו אמן...
