שיתוף - לביקורת וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב

[חנש]

ב"ה

ראש חודש אדר ב' – עכשיו אין תירוצים, מדוע אינך מרבה בשמחה???

זה הזמן לזכור את הניסים והחסדים, זה הזמן להתפלל על ונהפוך הוא,

אשר יישלטו היהודים המה בשונאיהם, זה הזמן לקוות לראות במפלת רשעים.

אבל השמחה ממני והלאה, ולהיפך, עצבות גדולה וצער עמוק שוכן בלבבי, מתפרץ הוא לעת ערב עם בואה של החשיכה.

כאב גדול לופת אותי.

על אכזריות גדולה שפגעה בבני עמי, ביום החיתום, שמחת התורה.

אלו שנגדעו ואין יודע.

על בחורי חמד עם עיניים נוצצות שהקריבו את חייהם למען עם ישראל וארץ ישראל.

על חיילים במצבים קשים שהקריבו את גופם והפכו לנכים גיבורים.

על אנשים טהורים שהפכו ברגע אחד לקדושים.

ועל בני משפחותיהם.

בתוך עמי אנוכי יושבת, ורואה וחשה את עומק הכאב, כאב שלא שייך לזמן רחוק מאיתנו, אלא ממש קרוב אלינו, עכשיו ממש.

כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי. (אסתר ח', ו',)

האם הצער שלי הוא באמת על עמי? אולי אני סתם מדוכדכת, אולי העומס של החיים הדרישות והדברים שלא מסתדרים הוא שמשפיע עלי?

אולי.

אבל בנוסף לכך אי אפשר שלא לחוש את הכאב הסמיך כמו החושך במכת מצרים שאפשר היה למשש אותו.

שמחת תורה עבר, חג חנוכה מלא האור עבר, ועתה אנו עומדים לפני חג פורים, ככיפורים.

ואני עדיין אוחזת שם, ביום הכיפורים.

ריבונו של עולם, בלב מרותח, בצער איום, בכאב שאין כמותו.

תהפוך לנו, יגון לשמחה, אבל ליום טוב.

בתחנונים, בתפילות, תהפוך לנו, אנא, תהפוך לנו.