הנושאים החמים
הנושאים החמים
זהו קטע כתיבה שכתבתי בעבר. אהבתי את התוכן שלו אך לדעתי הכתיבה זקוקה לליטוש (זה המקסימום שהצלחתי להגיע אליו מבלי למחוק הכל ולכתוב מחדש...)
ע"כ אשמח לקבל הערות ספציפיות עם הצעות לשיפור. תודה רבה.
הדחליל.
באמצע השדה, בינות גבעולי החיטה הזדקרה תלולית קטנה, ועליה עמד דחליל. דחליל גבוה וזקוף. בגדיו היו מרופטים וכובעו אכול.
בודד היה הדחליל, בודד כל כך.
ובערב, בערב בדידותו גברה, השמש הענקית, זאת שראה עד אמצע הצהריים הייתה נעלמת מעליו, היכן שעיניו לא ראו עוד. וכך הוא היה עוקב אחר צילו המתארך.
בתחילה בקושי היה צל, רק צ'ופצ'יק קטן שהיה נראה כמו בליטה של מצחייה, אך ככל שעבר הזמן גדל הצל והתעצם, שעות אלו היו השעות היחידות בהם ידע איך הוא נראה, או לכל הפחות מה הם קווי המתאר שלו.
הוא ידע שיש לו רגל אחת ארוכה שעמדה על תלולית, הוא ראה מכנסיים שיצאו מחולצתו אך משום מה רגלו לא הייתה מושחלת בשום שרוול, היא פשוט יצאה מבין השרוולים ושרוולי מכנסיו התנופפו להם ברוח.
זה לא היה נראה כמו בגוף של עובדי האדמה שראה לפעמים.
על פי הצל שלו הוא ראה שמותניו היו צרים צרים, תמיד הוא לא הבין איך הם צרים כל כל כך, משהו לא היה נראה לו הגיוני שם.
ידיו היו ארוכות, ארוכות עד ששרוולי חולצתו נעצרו באמצעם. וראשו, טוב את צללית ראשו הוא לא בדיוק ראה, הוא ראה רק עיגול סימטרי ומשעמם עם כובע מצ'וקמק.
ככל שעברו השעות התארך צילו לממדים עצומים, באותם רגעים התמלא הדחליל בגאווה על גודלו, היה זמן קצר מרוב שהוא היה ענק לא ראו את הסוף שלו, זה היה אמור להיות הרגע הכי משמח שלו.
אלמלא מה שהיה קורה אחר כך.
בבת אחת הצל שלו החל להתעמם ובתוך כמה שניות הוא נעלם עד שנמחק, נמחק כאילו לא היה.
זה היה הרגע הכי עצוב ביום. הוא לא לא ידע מה קרה, איך צל שגדל בהתמדה רבה רבה כל כך נעלם ככה בשנייה.
ואז הסיוט היה מתחיל.
האור החל להיחלש בהדרגה, והכל סביבו התכהה אט אט, העצים הירוקים שמימין לשדה איבדו מירוקתם לטובת ירוק כהה ומעציב עד שבשלב מסוים הפכו שחורים. שיבולי החיטים הזהובים איבדו מהברק הזורח שלם תמורת חום כהה ועוד יותר כהה.
והשמיים, הו השמיים, הכחול האינסופי והמבריק שלהם קיבל אפרפרות עצובה ודיכאונית.
היקום כולו לכל מראה עיניו, הפך מכוער ומשעמם.
וכאילו לא די בזאת, רוח עזה החלה לנשב ולהניע את השיבולים והעצים אנה ואנה. וככל שעבר הזמן התגברה הרוח ושריקתה נעשתה יללנית ועצובה והצבעים התכהו יותר ויותר עד שהעולם הפך כולו לצלליות שחור ואפור מזעזעים.
זה היה הזמן שהדחליל החל לבכות.
בתחילה היו אלו יפחות חרישיות ועדינות. לאט לאט, ככל שהחושך גבר יותר, היה בכיו מתגבר והולך עד שהפך לבכי מתפרק ויבבני.
הדחליל העצוב געה בבכי מר נוכח היופי המושלם כל כך שהושחת בזמן כה קצר, הוא היה מביט בעיניים כלות בנסיגתו האיטית של האור מול דהרתו הכובשת של החושך עד לניצחונו המוחלט של החושך.
היקום נצבע בגוון שחור עז ואבסולוטי.
שאגה של מפסיד בקרב הייתה בוקעת אז מהדחליל המרוסק.
כל העצב והצער שבעולם נשזרו בקולו שהרעיד את כל היקום הדומם. קולו התגבר לגבהים בלתי הגיוניים עד שנסדק, נשבר ומעד וגווע לאיטו ביחד עם שאריות האור האחרונות.
ואז נהיה שקט.
שקט עצום ומחריש, שקט שעטף הכל.
הרוח המייללת נרגעה ונעלמה לאנשהו ואוושות העצים פסקו לגמרי. הדחליל המסכן היה קרוע, מותש וסחוט עד לשד עצמותיו.
דיכאון עצום וענקי כיסה את כל ישותו, היה היה מרוט ומרוקן, חסר טיפת חיות. השחור צבע את עיניו, מחשבתו וליבו.
הוא לא ראה כלום.
לא חשב כלום ולא הרגיש כלום.
רק ריק עמוק ואינסופי מקצה אחד של העולם לקצהו השני.
ע"כ אשמח לקבל הערות ספציפיות עם הצעות לשיפור. תודה רבה.
הדחליל.
באמצע השדה, בינות גבעולי החיטה הזדקרה תלולית קטנה, ועליה עמד דחליל. דחליל גבוה וזקוף. בגדיו היו מרופטים וכובעו אכול.
בודד היה הדחליל, בודד כל כך.
ובערב, בערב בדידותו גברה, השמש הענקית, זאת שראה עד אמצע הצהריים הייתה נעלמת מעליו, היכן שעיניו לא ראו עוד. וכך הוא היה עוקב אחר צילו המתארך.
בתחילה בקושי היה צל, רק צ'ופצ'יק קטן שהיה נראה כמו בליטה של מצחייה, אך ככל שעבר הזמן גדל הצל והתעצם, שעות אלו היו השעות היחידות בהם ידע איך הוא נראה, או לכל הפחות מה הם קווי המתאר שלו.
הוא ידע שיש לו רגל אחת ארוכה שעמדה על תלולית, הוא ראה מכנסיים שיצאו מחולצתו אך משום מה רגלו לא הייתה מושחלת בשום שרוול, היא פשוט יצאה מבין השרוולים ושרוולי מכנסיו התנופפו להם ברוח.
זה לא היה נראה כמו בגוף של עובדי האדמה שראה לפעמים.
על פי הצל שלו הוא ראה שמותניו היו צרים צרים, תמיד הוא לא הבין איך הם צרים כל כל כך, משהו לא היה נראה לו הגיוני שם.
ידיו היו ארוכות, ארוכות עד ששרוולי חולצתו נעצרו באמצעם. וראשו, טוב את צללית ראשו הוא לא בדיוק ראה, הוא ראה רק עיגול סימטרי ומשעמם עם כובע מצ'וקמק.
ככל שעברו השעות התארך צילו לממדים עצומים, באותם רגעים התמלא הדחליל בגאווה על גודלו, היה זמן קצר מרוב שהוא היה ענק לא ראו את הסוף שלו, זה היה אמור להיות הרגע הכי משמח שלו.
אלמלא מה שהיה קורה אחר כך.
בבת אחת הצל שלו החל להתעמם ובתוך כמה שניות הוא נעלם עד שנמחק, נמחק כאילו לא היה.
זה היה הרגע הכי עצוב ביום. הוא לא לא ידע מה קרה, איך צל שגדל בהתמדה רבה רבה כל כך נעלם ככה בשנייה.
ואז הסיוט היה מתחיל.
האור החל להיחלש בהדרגה, והכל סביבו התכהה אט אט, העצים הירוקים שמימין לשדה איבדו מירוקתם לטובת ירוק כהה ומעציב עד שבשלב מסוים הפכו שחורים. שיבולי החיטים הזהובים איבדו מהברק הזורח שלם תמורת חום כהה ועוד יותר כהה.
והשמיים, הו השמיים, הכחול האינסופי והמבריק שלהם קיבל אפרפרות עצובה ודיכאונית.
היקום כולו לכל מראה עיניו, הפך מכוער ומשעמם.
וכאילו לא די בזאת, רוח עזה החלה לנשב ולהניע את השיבולים והעצים אנה ואנה. וככל שעבר הזמן התגברה הרוח ושריקתה נעשתה יללנית ועצובה והצבעים התכהו יותר ויותר עד שהעולם הפך כולו לצלליות שחור ואפור מזעזעים.
זה היה הזמן שהדחליל החל לבכות.
בתחילה היו אלו יפחות חרישיות ועדינות. לאט לאט, ככל שהחושך גבר יותר, היה בכיו מתגבר והולך עד שהפך לבכי מתפרק ויבבני.
הדחליל העצוב געה בבכי מר נוכח היופי המושלם כל כך שהושחת בזמן כה קצר, הוא היה מביט בעיניים כלות בנסיגתו האיטית של האור מול דהרתו הכובשת של החושך עד לניצחונו המוחלט של החושך.
היקום נצבע בגוון שחור עז ואבסולוטי.
שאגה של מפסיד בקרב הייתה בוקעת אז מהדחליל המרוסק.
כל העצב והצער שבעולם נשזרו בקולו שהרעיד את כל היקום הדומם. קולו התגבר לגבהים בלתי הגיוניים עד שנסדק, נשבר ומעד וגווע לאיטו ביחד עם שאריות האור האחרונות.
ואז נהיה שקט.
שקט עצום ומחריש, שקט שעטף הכל.
הרוח המייללת נרגעה ונעלמה לאנשהו ואוושות העצים פסקו לגמרי. הדחליל המסכן היה קרוע, מותש וסחוט עד לשד עצמותיו.
דיכאון עצום וענקי כיסה את כל ישותו, היה היה מרוט ומרוקן, חסר טיפת חיות. השחור צבע את עיניו, מחשבתו וליבו.
הוא לא ראה כלום.
לא חשב כלום ולא הרגיש כלום.
רק ריק עמוק ואינסופי מקצה אחד של העולם לקצהו השני.
