אני לא סיפרתי כלום לילדיי בהריוני האחרון (הגדול היה כמעט בן 6) (ובטח שלא לפני זה...הם גם ככה היו קטנים), לשאלותיו החקרניות עניתי בשאלת "מה נראה לך?" ובזה נסתכם הענין עד ש...הוא חזר יום אחד מהגן, והודיע לי חגיגית שיש לי תינוק בבטן.
-מנין לך?
-X אמר לי..(חבר שלו שאמא שלו או אחיותיו לא שמות לב לאוזניו כנראה...)
עשיתי חושבים....
רציתי שהוא לא ידע- אבל הוא יודע. אז מה? אז כלום!! העולם לא התמוטט וגם לא דרכנו הקדושה. הקב"ה יצר את גופנו ואת מכלול נפתולינו בעולם הגשם, והוא לא ראה סיבה להתבייש בכך... בתורה כתוב הכל. ככל שאתה מתייחס לענין יותר בפשטות, בתמימות, כך הוא מובן טוב יותר אצל הילדים. לשאלת "איך הוא הגיע לשם" עניתי "ד' שם אותו". האין זה נכון? (אגב, משהי אמרה לי שילדיה שאלו אותה איך התינוק נולד, והיא אמרה שד' עושה פתח מיוחד בנס. האם גם זה לא פשוט...נכון?!)
לא לדחוף בכפית, אבל ריבונו-של-עולם, להחזיק תינוק בבטן זה לא חטא, וגם לא להאכיל אותו!! (לזכר פולמוס הנקה בבית החלמה..) תחשבו איך תדברו עם הבת שלכן כשתגיע לגיל בגרות? איך היא אמורה להרגיש עם עצמה אחרי שראתה את אמה מתקפדת עם כל אזכור בנושא?
היהדות לא דוגלת בנזירות! והגוף הוא ממש חלק אלוקי, בצלמו ובתבניתו.
עדיף לא להכנס לשום פינה, ולהתנהל בתמימות- ובפשטות!