סיפור בהמשכים אם בארזים נפלה קצפת

[RACHELIZ]

רק שלא תפתח בעיות ומחלות כדי לקבל את תשומת הלב של כולם... ובמיוחד את של אלחנן.
הפרקים הולכים ומתקצרים, והם לא תואמים את אורך הפרקים של רוב הסיפור. חושבת שכן כדאי לשמור על איזון מסוים.

הם חסידים שלא נפגשים בטרם החתונה?

עם המשפחה נפגשים מספיק במקום עם החתן...

 

[בונבוניירה פיקנטית]

מתה, זהו מתה.
"נפטרה" מתקן אלחנן את כתום השיער, הקרח בכלל נעלם, רק אלחנן צועק "נפטרה, נפטרה" הם מנסים להשתיק אותו, מצליחים אך בקושי.
אמא שלי מייבבת קלות בצד, גם לשוויגער שלי זולגת טיפה או שתיים, רק אני מחוץ לסיפור, שוכבת מכוסה, סדין, לבן, רך. אילו מן חיים אלו לאחר המוות?
"בת טובה היא הייתה!" אימא שלי טובעת בים של טישויים, אבא שלי גם הוא צץ פתאום, חולצתו קרועה, העיניים שמעולם לא זלגו - דולפות. הם אהבו אותי אבא ואימא, אוהבים.
השוויגער עדיין עומדת שם, כבודה וחנוטה, גם מבעד לסדין אני רואה אותה כבודה, חנוטה. אולי שתלך כבר?
זהו, אין לה כלה, היא כבר לא שוויגער, מה היא עומדת פה? הרי היא לא קשורה, ומעולם לא הייתה, שתחזור לה לבית היפה שלה ותמשיך לה בחיים.
ואלחנן?
הוא לא ניגש אלי פעם אחרונה להיפרד, לא מגיע אלי כדי להודות לי שהייתי אישה נאמנה, רק הולך לאמא שלו, ולמרות שהוא לוחש - אני שומעת, מבעד לכל השכבות האפשריות: "היא הלכה, ואני לא יודע מה באמת היא הייתה" וגם הוא פונה לו לצד, לא בוכה, ולאו דוקא בגלל שהוא גבר, מבטו נותר אטום, קפוא, העתק מושלם של אמו.
התקרה הלבנה מיטשטשת, אור לבן מסנוור אותי, חודר מבעד לקרנית לתוך העצמות.
קולות חרישיים לידי, אני מפלבלת בבהלה, כך נראה העולם הבא? רעד עובר בי, צמרמורת, מישהו ניגש אלי, עטוף בחלוק לבן, שמא הוא מלאך חבלה?
"את בסדר?" הוא שואל אותי, ולמרבה הפלא נראה כבן אדם מן היישוב, עוד רגע קטנטן - ואני מזהה את הקרחת הבוהקת והמשקפיים המרובעות. נשיפת הקלה פורצת ממני, הזיה מתערבלת במציאות, חלום באמת. "כן" אני לוחשת, פורצת בבכי, הכול גדול עלי פתאום, המיטה, התקרה, המחט שכואבת לי בזרוע.
"הייתה לך בעיה קלה בהרדמה" הוא מסביר לי, "הוספנו לך עוד קצת חומר" הוא מסביר "לפעמים זה גורם להזיות, בלבולים או חוסר יציבות, את צעקת מקודם" הוא מסביר "בדקנו שהכול בסדר" הוא מוודא שאני איתו, קולטת את הנעשה, את המציאות: "מה השם שלך?"
"אלישבע" אני עונה, רועדת, הוא הולך, אני לא יודעת עדיין להיכן "היא בסדר!" אני שומע אותו אומר לאי מי, והאי מי נכנס, כלומר שתי אי מי, אמא שלי ואלחנן.
"צעקת נורא" אמא שלי מבוהלת, גם אלחנן "לא משהו ברור" היא עונה לשאלתי האילמת. "פחדנו שהכול בסדר איתך" אומר גם אלחנן מצידו "המרדים שהוזעק הסביר שלפעמים נגרמות הזיות או חלומות תת מודעים לאחר הרדמה מעמיקה, היה קצת לחץ ונתנו לך חומר מעורר, אבל העיקר את בסדר" הוא מחייך בהקלה. גם אני, נושפת עמוק, משגרת חיוך, מסתירה צעקה גדולה שיוצאת ממני, רק בהזיות.

 

[בונבוניירה פיקנטית]

מוזמנים להגיב...!

 

[שואפת ליותר]

מוזמנים להגיב...!

הכתיבה שלך יפה, מעניינת וכייף מאד לקרוא כל פרק!
בעיני, כמות החוויות הלא סימפטיות שגיבורת הסיפור עוברת, לא סבירה.

 

[מגבת]

לא סבירה.

דווקא סביר בעיני.
סך הכל מתמודדת עם בעל יבשושי על גבול אנטיפת, הרס השם הטוב שלה, ונפילה ברחוב.
זה רק ההתמודדות העקומה שלה שמסבכת את המצב.

מסכנה, שתלמד כבר לדבר...

 

[+shira]

זה ההיה ממש טוב. אמנם התקשתי לקנות את המוות הפתאומי הזה, אבל גם ככה. השורה האחרונה הייתה שווה את זה.

 

[שני כהן 100]

אני כבר ממש מחכה לתפנית החיובית בסיפור.
כמו שכתבה "שואפת ליותר" קצת כזה להכיל את כל החוויות הלא סימפטיות שגיבורת הסיפור עוברת.
תמיד בדרך יש קצת עליות ומורדות.
אבל בכל אופן הסיפור ממש מרתק, והכתיבה מדהימה!

 

[בונבוניירה פיקנטית]

"שלום" אני חייכנית כמה שאישה ששוכבת תחת שמיכה כחולה של בית חולים ועינה האחת חבושה - יכולה להיות חייכנית.
"שלום" השוויגער שלי כיאה וכיאות לשוויגער מהספרים (השאלה עם העצובים או השמחים...) מוציאה ערמות של אוכל שהספיקנ לדעת שאני אוהבת. גם מילקשייק שהפשיר מונח על המדף לידי, בשבילי ובשביל אלחנן וכשהיא אומרת בחיוך: "תשתו!" אני מתלבטת אם היא רצינית לגבי זה שאני אשב ואקציף בועות שוקולדיות מול עיניה הבוחנות.
"איך את מרגישה אלישבע?" היא מתיישבת על הכיסא לידי, אני מצליחה להתרומם למצב ישיבה. אלחנן מתיישב גם הוא על הכסא, כולנו מאוחדים לאספה משפחתית בלתי מאורגנת שבמקרה התמקמה בבית חולים.
"בסדר גמור" אני עונה משאני מבחינה בקמט קל בזוית עיניה שמאותת שהיא עדיין ממתינה לתשובה.
"תודה על האוכל" אני תופסת עוד קצת אומץ, למה לא? מילים טובות ומחמאות תמיד ממיסות, ואם אני רוצה שחומת הקרח שניצבת בינינו בעקבות פטפוטיה המיותרים של חוה תפשיר אי פעם - אני חייבת לדפוק אותה בידיים חשופות, להמס אותה עם חיוך חם.
כנראה לא כל האנשים הם לפי הספר, אני שופכת עוד כמה מחמאות, גם על הבן החמוד שלה, באמת. היא מחזירה לי גם בנימוסים מושלמים אבל כשהיא שואלת אותי: "איך תסתדרו עכשיו בבית? ואיך תוכלי לתפקד ככה" שוב אני מרגישה שאני מתכווצת. וחוץ ממני אף אחד לא יבין למה.
"אולי תזמיני עוזרת?" היא מציעה, ואני שונאת פתאום הכול. את הריח של בית החולים, את התרופות שזורמות לי בעורקים, את הפיג'מה התכלת המשומשת, את המעקה הגבוה שגורם לי להרגיש סיעודית. אני מפטירה "אולי" לא מחייב, כמעט צובטת את עצמי. למה אני כל הזמן נתקעת? אין לי כוח כבר. מבחינתי הביקור הסתיים והיא יכולה ללכת, אני עיפה וחלשה, אבל כיון שגם בי יש טיפת נימוס שמן הסתם דבק בי ממשפחת בעלי - אני נשארת באותה ארשת סתמית בה הייתי עד עכשיו. רק העין שמתחילה כנראה להתעורר שולחת לי איתותים קטנים של כאב. אני חושבת שעד שהשוויגער שלי תלך כבר יסירו לי את התחבושת ואני אהיה כבר סבתא לנכדים, אני מעיפה מבט קל בשעון, מגלה שבקושי חצי שעה עברה לה, אני סתם צינית. מרימה את העיניים, מגלה שבזמן שחלמתי לי דברים מעצבנים אלחנן ואמו שקעו בשיחה עליזה וחסרת עול. אני מקנאה בהם.

 

[אשר שרבר]

נהדר!

 

[מגבת]

מקסים!!

קצר... ):

אפשר הארה?
האמת מרגישה שנתקענו.. הרעיון המרכזי מוכר.
נראה לי שצריך להתקדם כבר..

או שתגיד עוד הפעם משפט מטופש לחמותה (שיקדם אותה לקצה ממנו אין חזרה..)
או שתחטיף לאלחנן ותאפס אותו כבר ( ותקבל על הראש, ותצליח להתמודד..)
אבל משהו מעשי, התרחשות אמתית.

 

[בונבוניירה פיקנטית]

מקסים!!

קצר... ):

אפשר הארה?
האמת מרגישה שנתקענו.. הרעיון המרכזי מוכר.
נראה לי שצריך להתקדם כבר..

או שתגיד עוד הפעם משפט מטופש לחמותה (שיקדם אותה לקצה ממנו אין חזרה..)
או שתחטיף לאלחנן ותאפס אותו כבר ( ותקבל על הראש, ותצליח להתמודד..)
אבל משהו מעשי, התרחשות אמתית.

חכי חכי
היא עוד מה זה הולכת לחטוף.
זה שאני מדגישה כל הזמן את הלך הרוח זה הקדמה להמשך שעוד יבוא, שלא ישמע מוזר, כי הוא כזה אפם לא הרקע שלו.
ופעמים הבאות בעז"ה יהיו מורחבות, רק אם עמוסים עדיף להעלות קצת מכלום, לא?

 

[מגבת]

בררר...רר.... מחכה בכיליון עיניים!

 

[אנטיפטרוסה]

חכי חכי
היא עוד מה זה הולכת לחטוף.
זה שאני מדגישה כל הזמן את הלך הרוח זה הקדמה להמשך שעוד יבוא, שלא ישמע מוזר, כי הוא כזה אפם לא הרקע שלו.
ופעמים הבאות בעז"ה יהיו מורחבות, רק אם עמוסים עדיף להעלות קצת מכלום, לא?

אולי לא הוגן להגיד את זה
אבל בכנות: אם היא ממשיכה לחטוף- אני חושבת שאני נוטשת... לא יודעת מה לגבי שאר הקוראים.
דחוף סוויץ'! הספור תקוע על אותה משבצת כבר יותר מדי זמן, מה שעושה אותו קצת לא אמין , וגם משעמם...
וזה מבלי להפחית מיפי הכתיבה עד עכשיו

 

[בונבוניירה פיקנטית]

אולי לא הוגן להגיד את זה
אבל בכנות: אם היא ממשיכה לחטוף- אני חושבת שאני נוטשת... לא יודעת מה לגבי שאר הקוראים.
דחוף סוויץ'! הספור תקוע על אותה משבצת כבר יותר מדי זמן, מה שעושה אותו קצת לא אמין , וגם משעמם...
וזה מבלי להפחית מיפי הכתיבה עד עכשיו

לגבי השעמום והאותה משבצת אני שומעת ואקח לתשומת ליבי, מסכימה עם הדברים.
לגבי מה שהיא הולכת לחטוף - צר לי.
אני לא אשמה שהיא חוטפת, אין לי אפשרות לשנות את זה, זה מה שהיא עברה...

 

[בונבוניירה פיקנטית]

מה אומרים, להמשיך?
או שכבר מאוחר מידי?

 

[שואפת ליותר]

מה אומרים, להמשיך?
או שכבר מאוחר מידי?

בטח להמשיך. אנחנו דואגים כבר הרבה זמן לחבושת העין

 

[בונבוניירה פיקנטית]

כיף לי הפינוק אצל אמא, היא מכרכרת סביבי כאילו הייתי בימה בהקפות ומלעיטה אותי במילקשייקים ובלינצ'עס שאני הכי אוהבת.
אלחנן נעלם משומה לרוב היום. נשאר בצהריים בכולל וחוזר רק בלילה, וכיוון שאין לי כוח להתעצבן על אנשים אני פשוט מחליטה שזה בגלל שאין לו כוח להיות כל היום בבית של השווער והשוויגער אז אדרבא, טוב שהוא משקיע עצמו בתורה הקדושה.
"מחר מורידים לך את התחבושת" הוא מזכיר לי כשהוא חוזר בערב "אני אבוא איתך" הוא מוסיף, ונראה כאילו הוא מחכה לזר פרחים כאות הוקרה על נדיבות ליבו השופעת "אולי אמא שלי תלך איתי" אני מנסה, מחכה שיגיד לי "מה פתאום? ברור שאני!" אבל הוא רק מניד כתף "איך שאת רוצה".
איך שאני רוצה? אני רוצה שתאמר לי 'מה השטויות במיץ האלה? בשביל מה אני בעלך?' אני רוצה שאני אראה את הזיק המוכר שצוחק אלי, אני רוצה בעל שמדבר איתי כשותף ולא כאורח, אבל איך אומרות הסבתות הזקנות? את יכולה לרצות...
בסוף אמא נסעה איתי, לקחנו מונית, אלחנן איחל "בהצלחה" ו "אני אתפלל שיעבור בקלות" מסרב לראות אפילו את הבעתי שלבשה שמנת חמוצה.
כשאני נכנסת למונית חזור אני נאנחת בהקלה, היה הרבה פחות כואב ממה שדמיינתי, אבל משאני מציצה מבט חטוף למראה אני כמעט נזעקת "אמהל'ה! מי זו האישה המפחידה הזו שם במראה?"
"תרגעי מותק" אמא שמה עלי יד "הרופא אמר שתוך יום יומיים תרד הנפיחות והכול יראה טוב יותר" אני מתנשמת, כשדוקטור אמר את זה לא חשבתי על המראה אפילו, רק על הכאב הנפוח וההרגשה הטורדנית של עור כפול בעיניים, איך אני באה ככה בין אנשים?
הניד שלי מצלצל, אין לי כוח להרים, אמא עונה "מתי?" היא שואלת, אי מי עונה לה מעבר לקו "בשמחה" היא משיבה "אנחנו מחכים לה!"
"השוויגער שלך בדיוק נמצאת היום בבני ברק, היא אמרה שתקפוץ לראות מה שלומך" אמא מחזירה לי את הנייד, "זו היתה היא?" אני שואלת, למרות שהתשובה ברורה לי "לא" אמא לא מתערבת, רק מציינת "זה היה אלחנן". כמובן, איך חשבת אחרת?
אנחנו יוצאים מהמונית, אלחנן שם, שלא כהרגלו בשבוע האחרון הוא חזר בצהריים, כנראה כדי לבדוק את שלומי.
"היה כואב?" הוא אכפתי כל כך שמתחשק לי לשאול אותו "באמת? אכפת לך ממני?" "בטח, למה לא?" מישהו עונה לי, מה שאלתי בקול?
אם כבר אז כבר, על החיים ועל המוות "למה לא?" אני שואל, אמא מתרחקת, עולה הביתה במעלית, אני ואלחנן עומדים בחצר המוזנחת, הקול שלי צרוד "זה לא כל כך נראה שאכפת לך משום מה"
"שלא? אכפת ? לי?" הפליאה על פניו מראה לי שהוא לא מיתמם אלא לא מבין, באמת. וזה מתסכל אותי פי כמה.
ואולי, אולי בעצם אני המדומיינת????

 

[שואפת ליותר]

אני רוצה שאני אראה את הזיק המוכר שצוחק אלי

אולי לכתוב אני רוצה לראות, או מקווה שאראה.

תודה על הפרק!
נמשיך לדאוג לה. נעבאך.

 

[מגבת]

א. מוזר לי שהוא לא מתייחס למראה שלה, לפחות מסתכל בתדהמה או משהו..
ב. כדאי להפריד, שיהיה מובן יותר.

"היה כואב?" הוא אכפתי כל כך שמתחשק לי לשאול אותו "באמת? אכפת לך ממני?" "
בטח, למה לא?" מישהו עונה לי,
מה שאלתי בקול?
אם כבר אז כבר, על החיים ועל המוות
"למה לא?" אני שואלת,

 

[הנף מקלדת]

ברוך שובו של הבעל הישן והרע.
הגיע הזמן לפתוח את העיניים...
קצת את הפה.
שתדבר עם אמא שלה...