מה שחסר, זה קצת יותר הגיון בנושא הבידודים והמלוניות, והקשר הלוגי בין המצב לפינוי, או לאפשרויות אחרות.
היום, משפחה שנדבקה כולה, או חצייה לפחות, תצא למלונית מייד, תשהה שם בנחת שבוע שבועיים, שלוש, או יותר. בלי קשר למצבה הרפואי, תחזור לשלום, ותסתובב חופשי, לפעמים עוד לפני שהאנשים אותם היא הכניסה לבידוד יכולים להסתובב. (מכירה מקרה כזה מקרוב).
לעומת, משפחה שנזהרת ונשמרת, ואם התגלה אצלה חולה מאומת, הם מבודדים אותו בתוך הבית, לא זכאים למלונית כמובן, וכעבור שבוע וחצי, מתגלה חולה נוסף, מנסים לבודד גם אותו, ושאר המשפחה מתחייבת שוב ב-14 יום נוספים של בידוד. וכך, יכול להסתובב גלגל כזה כמה שבועות או חודשים.
המשפחה הזו, לא תהיה זכאית למלונית, וחלק מהמשפחה יהיה כלוא בבית לזמן אינסופי.
החלק הזה, מחשש להשתגע, יכול לצאת במקרים מסוימים. אפילו שהוא בבידוד.
לא חשבתי שאגיע לכך.
אבל, כן.
אחרי כמעט שלושה שבועות של כלא לאוסף של ילדים בגילאים שונים ומצבי צבירה משונים. במ"ר גבולי ללא יכולת לנשום. אפילו האנשים הכי זהירים שיודעים שבמקרה הטוב ביותר מחכה להם עוד 14 ימים כאלו, יכולים לבחור אחד מהשניים:
או להדביק את כולם ולצאת למלונית (בסוד: זה כבר לא משתלם. הם היו צריכים לחשוב על זה מראש. אם חלק כבר החלימו, הם מאבדים את זכאותם).
או לצאת מהבית. בזהירות עם מסיכה ובזמנים מתים.
ולא מגלה מה בחרתי, אחרי אישור מרופא בכיר, אחראי מאד (חילוני למהדרין!).
מנסה נואשות לחפש הגיון בכללי הבידודים והמלוניות.
אחרי כמעט שלושה שבועות כאלו, לא מוצאת.
איבדתי את ההגיון.
צר לי.