תושבי רמות ואורחיה מודים מקרב לב ליואל ארלנגר שלקח אותנו 30 שנה אחורה וכן לאימו המסורה שהכינה כל פורים משלוח מנות מושקע תוצרת בית עם גלי סמיילי שמרח אדר כבר רבנו כל המשפחה מי יזכה לקבל השנה את הג"לי
מתוך האוטוביוגרפיה הבדיונית (ע"ע)
היה מרתק לעקוב אחריו, היו ערימות שזכו מצידו למבט חטוף, והיו כאלה שהוא התעכב עליהן לזמן רב יותר. הייתי יכול לעמוד שם למשך שעות, אלמלא ידו של הרב דולמן היתה נחה על כתפי, ובידי השניה היה מונח משלוח מנות עטוף בשקית ניילון מרשרשת. זיהיתי מיד את משלוח המנות שאמי היתה שולחת לכל השכנים, משלוח פשוט וביתי: שקית ניילון מרשרשת, מעוטרת בסרט מתנה זהוב, בתוכו היה סלט פסטה עם מיונז ואפונה, סלט תירס עם פטריות, ג'לי תות שעל חלקו העליון מצוייר בקצפת חיוך. ובקבוק קולה קטן העניק לכל ערימת הסלטים שיווי משקל.
-"תודה רבה", עניתי לרב דולמן והסתובבתי לעברו, "איך קיבלת את זה?" שאלתי.
-"ביקרתי אתמול אצל ההורים שלך", ענה הרב דולמן, "הם מתגעגעים אליך".
-"באמת?" שאלתי.
-"באמת", ענה הרב דולמן, "אני יודע שאתה לא באמת מאמין בזה, אבל מהניסיון שלי, ויש לי טיפה ניסיון, אני מאמין להם".
-"יופי", עניתי, "זה באמת משמח אותי". שתקתי לרגע וחשבתי מה לומר, אבל לא הצלחתי להוציא מפי את מה שחשבתי לומר, אז ליהגתי בנושא משלוח המנות, "וואו, זה מדהים כמה אפשר להביא לכאן את הבית שלי דרך משלוח המנות".
-"זה עושה לך טוב?" שאל הרב דולמן.
-"כן ולא", עניתי, "מצד אחד זה מזכיר לי דברים מעצבנים, כמו למשל הזכרון של כל המדרגות שטיפסתי עם משלוחי המנות הללו, באיזה אלף בניינים בשכונה. אמא שלי היתה מביאה משלוח מנות לכל מיני אנשים שלא הכרתי, אבל הם היו אצלה משום מה ברשימה. הם מצידם חיכו לכך מאוד, ואפילו החזירו משלוח מנות משלהם. תמיד אהבתי את הדרך חזור, יותר מדרך הלוך, כי בדרך הלוך הייתי נסחב עם שקיות הניילון המרשרשות הללו, הכל-כך פשוטות, שנכון שהם הכילו סלטים מאוד טעימים, והפנים של המקבלים העידו על כך שהם שמחים בהם מאוד, אבל האריזה הלא כל כך אסתטית שלהם, גרמה לי למבוכה. לעומת זאת, לחזור עם משלוחי המנות שנתנו המקבלים, היה לי יותר קל. גם כי לא הרגשתי איתם שום הזדהות, וגם כי הם היו ארוזים בעטיפה נוצצת, עם צלופן בוהק, למרות שהם הכילו רק חבילת וופלים עבשה ויין פטישים באריזה מוקטנת."
-"איזה תיאור מעניין", הצטחק הרב דולמן, "ולמה זה כן עושה לך טוב?" שאל.
-"כי למרות הכל, יש בזה איזה משהו שאני אוהב, ואולי כנער צעיר היה לי קשה לחיות איתו, אבל דווקא חוסר האסתטיות החיצוני הזה, לימד על עושר פנימי גדול יותר, ועל סדר עדיפויות נכון יותר בחיים, אני לא יודע, אולי", אמרתי.
-"אני מודה שאני מזדהה יותר עם החלק החיובי", אמר הרב דולמן, "וזה מעניין, כי למרות ההזדהות שלך עם אסתטיקה ויזואלית, יש בך פן שדווקא מתחבר עם אסתטיקה פנימית, פחות נוצצת, עמוקה הרבה יותר, שמתחבאת בין משיכות מכחול גסות ואמיצות, ולא נמצאת כלל באסתטיקה הראליסטית, המקובלת, המובנת מאליה".
-"הבנתי בערך", גיחכתי, "אז לאיזה חלק אתה מאמין יותר?"
-"לאיזה חלק אתה מאמין יותר?" ענה לי בשאלה, והשאיר אותי בוהה באוויר, מגשש אחרי תשובה הולמת.
-"אני מאמין לחלק האמיתי שלי", עניתי תשובה דיפלומטית, "ואני אבין אותו כנראה רק כשאתבגר יותר, כי כרגע אני לא מבין כלום מעצמי".
-"שטויות", ענה הרב דולמן, "אתה מבין מצויין, אתה רק עוטף את זה בכל מיני הגנות רגשיות, שאתה חושב שהן שומרות עליך, יש לך כבר עכשיו את כל הכלים להכיר את עצמך, אתה רק צריך קצת להתנקות מההגנות המזוייפות שלך, וזה בעצם מה שאנחנו עושים בימים האחרונים".
-"אז אנחנו כרגע בעצם במסגרת של טיפול?" זקפתי גבה לעבר הרב דולמן. "לא אמרת לי כזה דבר, ואם אני לא טועה, זה גם נוגד את הכללים".
-"לא", ענה הרב דולמן, "בדיעבד אתה עובר תהליכים דמויי טיפול, וכל עוד זה עובר חלק, אני לא מתכוון לעצור אותם, ההתקדמות שלך מורגשת על ידי, אתה אולי תרגיש אותה רק בהמשך, לאחר שתגיע למודעות עצמית גבוהה יותר", סיים הרב דולמן
הנושאים החמים
הנושאים החמים
(קורונה)
