מזעזע ומרטיט לב.
הנה עוד אחד:
אבא ואמא! איך עשיתם לי את זה???
כל החיים השקעתם בי, נתתם לי, קניתם לי.
כל החיים אהבתם אותי, נישקתם, חיבקתם, נתתם לי להרגיש הכי יקר לכם בעולם.
כל החיים עשיתם בשבילי הכל, קרעתם בשבילי את הים, חיפיתם, גוננתם, דאגתם.
ופתאום.
למה עזבת אותי, אימא?
למה נטשת אותי בחדר הזה?
למה נתתם לאישה המפלצתית הזו לתפוס לי את הרגל?
איך נתת לזה לקרות, אבא?
איך הסכמת שאני ורק אני, אסבול פה לבדי??
דקירה נוראית! שורפת!.
מחט של עצב וריק.
מחט של בדידות. ונטישה.
מחט של לבד. לבד. לבד.
מאז חלפו כבר שבועיים.
שבועיים שאני מרגיש מצורע, מנודה, שנוא.
שבועיים שאני מרגיש בלתי רצוי.
שבועיים שאני בוכה פה לבדי אל השקט, מרגיש נגוע, מקולקל, חולני.
בטוח שלא רוצים בי יותר.
לא רוצים אותי.
ולא ירצו אותי לעולם.
לא אאמין בכם יותר. אבא ואימא.
את כל ליבכם נתתם לי. את כל כולכם. כל מה שיש לכם. את כל נשמתכם.
עד שביום אחד, ברגע קטן, זנחתם אותי לבד.
לא רוצים להגן, לא רוצים להיות איתי, לא מכירים בי כבן שלכם, כמו שאר הילדים שמחוץ לטיפת חלב הזו.
שוכחים שאני חלק מבשרכם.
אז אני פה לבד.
בצער הנורא הזה.
חנוק מדמעות.
גלמוד בבדידות.
דחוי מאהבה.