לא עצרתי לראות כמה זה עולה לי

[מירה דביר]

עובדת שהבוס שלה נוהג כלפיה בברוטליות - תירתע ממנו נוראות, ולא יהיה סיכוי לשום חיוך שלו לעבור את המסך.
בוס נעים, מחויך ו"נחש" - יתנחמד ויחייך, ולא ממש יעביר בקורת על אורח חיי העובדת במוצהר, אלא יטפטף את משנתו בין השורות.

זאת לא התעמרות.

אבל זו תופעה של התעמרות במקום העבודה.

לא התעמרות.
מערכת יחסים לא תקינה שנעה בין ליקוקים, התחנפות, נתינה מוגזמת
לבין
חוסר גבולות ורסן בכל מה שעולה באותו הרגע על הלשון והמחשבה.
ואז התפייסות.
והתחרטות.
וחוזר חלילה.

 

[Tweenset]

זאת לא התעמרות.


לא התעמרות.
מערכת יחסים לא תקינה שנעה בין ליקוקים, התחנפות, נתינה מוגזמת
לבין
חוסר גבולות ורסן בכל מה שעולה באותו הרגע על הלשון והמחשבה.
ואז התפייסות.
והתחרטות.
וחוזר חלילה.

מירה, את ממש מתארת כאן דפוס מסוים של אלימות.

 

[מירה דביר]

מירה, את ממש מתארת כאן דפוס מסוים של אלימות.

כן.
אבל לא התעמרות.
הסבירה לי חברה את ההבדל בניהן.
ממערכת יחסים אלימה יש רווחים משניים.
מהתעמרות לא.

 

[בובה בובה]

הערבליך מדבר בקול. חזק. גבוה. לא משאיר מקום. אף מילה לא יכולה להיכנס בסבך. שיטה מצוינת להשיג מה שרוצים.
"שבנצי יישאר לשמור על הילד, אפשר לחשוב, שיזוז קצת, מי אמר שהוא צריך כל היום לשבת בכולל"
תשתקי. אני מכריחה את עצמי.
מילים, אל תצאו. אני מתחננת. גם ככה הן הולכות לאיבוד בחלל. מתכווצות. מתקמטות. עלובות.
"אני רוצה שהוא ילמד", עושה שטות. משחקת במגרש שאני לא טובה בו.
"כי זה מה שהכניסו לך לראש. שטיפת מוח, זה מה שעברת"
הוריקן שוטף את החדר. מילים ניתכות כמו ברק, רעם. סופה. אין לי מטריית הגנה. אני יודעת לענות. אבל מכונת הירייה משתיקת קול. לא נותנת מרווח, אפשרות לפתוח את הפה.
אני מגלה שלמרות שאני בטוחה במה שאני עושה, הזלזול גומר עלי. יוצר בריכות מסוכנות בקצה עיניי. מכת קור במרכז הלב.
"טוב. אני חייבת לזוז למעון לשחרר את הילד", אני יורה בחזרה. במהירות. עוד לא הפסקת אש, אבל הוא מטעין את עצמו בכדורים.
לא יכולה לטרטר את בנצי כל היום מהכולל. לא רוצה לעשות לו את זה. לי. לנו. גם ככה מאז שלאשי יש התקפי קוצר נשימה חוזרים ונשנים, הוא נשאר איתו הרבה יותר ממני.
מעצבן אותי שמתייחסים לכולל שלו כאל מקום בילוי. כאילו רק אני רצינית. עובדת קשה. עוסקת בדבר "אמתי". כאילו סדרי כולל זה משהו שאפשר לשחק בהם כמה שרק רוצים. כי זה 'סתם כולל'. לא תכנות עם בוס ושעות והספקים ודו"חות.
"תאמיני לי בודדים, על אצבע אחת אפשר לספור אנשים שלומדים באמת", עשן ואש חורכים את החדר.
הקהל ברובו נהנה מהאקשן. צוחק. מהנהן. מחניף לבוס על הדרך.
"אי אפשר לטוס בחופש לחול ולקרוא לעצמך אברך זה לא עובד ביחד"
לא רואה צורך לענות. אפשרות להסביר. אפילו החדר מתעוות מול המילים.
הערבליך מרגיש שהטונים האלה פוגמים בתדמית שהוא מנסה לשוות.
"חלוש, לא לקחת את החיים ברצינות", הוא מושך באחת את הכיסא שאך לפני שנייה ישבתי עליו- לאחור.
צוחק. באותו טון קולני שאני כל כך מתעבת.
לא נושמת.
בורחת החוצה. לא מביטה לאחור.

זה קצת מידי בוטה לי...
אולי אני באמת לא מכירה ומודעת...
זה כבר לא בדיוק אפור על גבול לבן אלא שחור.

 

[kiwi]

הרבה בעיות היו נפתרות אם היה אצלנו חינוך לאסרטיביות.
אסרטיביות מגיעה מערך עצמי, מידיעה שיש לי זכויות כפרט, ואני יכול/ה לעמוד עליהם ולא לתת לאיש לרמוס אותם.
אסרטיביות מוגזמת גם היא לא טובה, יש מקום לאנושיות ולראיית האחר, אבל זה כבר דבר נרכש.
עריכה: לא בטוחה שזה ממש נרכש, יחד עם חינוך לאסרטיביות צריך כמובן לחנך להבנה וכבוד לאחר, שלא נגדל 'הערבליך' משלנו

ומירה דביר, הכתיבה שלך מדהימה וחשובה.
תודה.

 

[מ"ם]

מכבד מאוד את הדיון החשוב שהסתעף מהסיפור, אבל לא כאן המקום עבורו.

אין לדבר סוף - הלא ניתן לדון בכל נושא שבעולם כדי לכתוב עליו: מפוליטיקה ועד בוטניקה, מגאוגרפיה ועד דמוגרפיה, מדיוני ספסל בגינה ועד מתכון לעוגת גבינה.
גם אם בפורומי הכתיבה הסגורים זה פחות מפריע (אולי, אין לי מושג), כאן זה לא יתאפשר.

גם על עניין זה עצמו נא לא לפתוח כאן דיון, כי זה לא נושא האשכול.

בהמשך אמחק את ההודעות שלא קשורות לפורום הכתיבה (ועל פי כללי הפורום). מי שרוצה להעתיק את הודעותיו ולשמור אותן, זה הזמן.


אוסיף עוד מילה על האחריות של "פותח האשכול", "בעל האשכול" ועד "בעל הבית" כמו שנטען כאן:

כותב השיתוף נהנה בדרך כלל מכל תגובה שמעלה את התעבורה באשכול ומקפיצה אותו ועל כן מקדם אותן בברכה, שולח להן תודה ומגיב להן ואפילו מעודד אותן בעקיפין או במישרין. גם כשהסטייה היא מוחלטת והמנהלים יצטרכו אחר כך לטרוח לפנות את ההודעות שלא קשורות.

אבקשכם, פותחי אשכולות השיתוף, להטות כתף ולשאת באחריות לשמר את התגובות בנושא האשכול בלבד ובקשר לפורום הכתיבה. תארו לעצמכם, למחוק אשכול שלם קל בהרבה מלנפות 10 עמודים.

שאו ברכה.

 

[מירה דביר]

לובשת עננים וקרח בעיניים ויוצאת לעבודה. בנצי ייקח את אשי למטפלת בדרך לכולל. הוא מרגיש טוב יותר. ברוך ה'. רציתי לשתף אותו בהוריקן שהכה בי יומיים קודם לכן, אבל הייתי חייבת לשגר את עצמי בטיסה לעבודה.
במחשבה שנייה, לא בטוחה שגם אם השמש הייתה עומדת דום עבורי, עוצרת מלכת במזרח, הייתי מוצאת את המילים. את העוז, לפתוח את זה. ככה. על השולחן. זה עלול להישמע מוזר. מרחוק, דברים תמיד נראים מפחידים יותר. מאיימים. בשביל מה אני צריכה לפתוח תיבת פנדורה? ייתכן ומדובר בכלל בבלון סבון מתעתע. דמיוני. שכל משב רוח מפוגג את קיומו. אם. אם יהיה משהו משמעותי באמת. כזה עם בשר. כזה שלא יוציא אותי פרנואידית וסתם יעיב באבק עכור על השיחות שלנו- אולי אז אספר. בינתיים, נדמה לי שקראתי יותר מדיי חדשות בהפסקות. עוד מנהג מגונה שאני צריכה להיפטר ממנו.
חוץ מזה, בשביל דברים כבדים כאלה, צריך מקום. וזמן. הרבה זמן איכות.
לא רואה כזה באופק במשך השבוע. נפגשים בחטף בצהריים, כשהוא בדיוק יוצא ללמוד, וכשסוף סוף אשי ישן- בנצי יוצא לכולל ערב.
הבטחתי לו שאחרי שנה הוא משוחרר ללכת לאשר אהבה נפשו.
מה זה הבטחתי? רציתי. הייתי גאה. זה היה החלום. והוא התגשם.
וכשהוא חוזר, בערך באחת עשרה בלילה, לאף אחד מאתנו אין מספיק כושר ריכוז לשרוד שיחות רציניות כאלה.
אולי בשבת. בשבת זה רעיון!
מצד שני, אולי זה דיבורי חול. צריך לברר. לראות.
מהדקת את הפרצוף המעונן, מוודאת שהקרח בעיניים לא הפשיר, נכנסת. חתומה. חומה מימיני ומשמאלי. ומלפניי ומצדדי.
פעם הערבליך אמר על עצמו שאם הוא לא היה מנהל משרד, הוא היה קוסם.
זה החלום. חלום ילדות שלו.

ובתור קוסם, הוא אלוף בלמצוא דרכים עוקפות.
למצוא פרצות נסתרות בברזל ואבן.

 

[אסתיג]

לא הבנתי את הקשר בין מודעות
לבין
עשייה אקטיבית

אישה מוכה-
מודעת?
כן.

היא מעזה לפעול-
ממש לא תמיד.
ממש ממש לא.

דווקא סיטואציות מביכות כאלה וגרוע מכך, מקפיאות את הדם, את האדם.
ובמקום מניעות לפעולה, הן מונעות מפעולה.

 

[מירה דביר]

אני נחנקת. המוח שלי הוא הלוחם, והוא כלי הנשק, והוא הגבול, והוא החליט לנטוש. באמצע המערכה. המאמץ המוחי והנפשי שאני מקדישה לפיענוח כל שנייה מהסיטואצייה ממוטט אותו. הוא מפקיר את הזירה. עוזב. מותיר אותי לבד עם הלב. והלב שלי מבולבל. בשניות הראשונות אני עוד מצליחה לשמור על המעטפת הקפואה.
אבל במלחמות מנצחים או החכמים ביותר או החזקים ביותר.
ואני הייתי חלשה כל כך, עם שכל שבגד בי, דווקא כשהייתי צריכה אותו כל כך.
"בוקר טוב רחלוש", תופים מכים במוחי בעוצמה שמטלטת אותו.
תהיי קרירה. קשוחה. אדישה.
"מה זה רחלי, את כועסת?", הטון שלו כמו מסטיק. נמתח. מתמרח. אני מנסה לפענח צליל בטון שממלא את החלל.
אני שומעת פגיעות? יכול להיות שאני מביישת פה מישהו? עם כוונות טובות. ומה הוא בסך הכל רוצה. להגיד לי בוקר טוב. מחווה אנושית. נורמלית. רגילה.
ומי החליט שלהלבין פנים מותר? בגלל תחושות לא מבוססות .
"לא מה פתאום כועסת", מכריחה את עצמי ללבוש חצי חיוך. עקום.
אחרי כמה דקות קמה להכין קפה. הראש שלי מתפוצץ. חייבת להתרכז. מחכות לי המון משימות היום.
הערבליך חוסם את הכניסה לחדר.
"תני חיוך רחלי, מה יש? החיים יפים!"
קפואה.
לחייך? הוא כנראה אוכל את הלב על הפעם ההיא. יש אנשים שצריכים שכולם יהיו 'בסדר' איתם. במיידי.
אולי הוא אחד מאלה. לא בוחר בכנות. בוחר בחצי חיוך עקום.
החרמש הדק שעל שפתיי מפנה לי את הדרך למטבח.
כבד לי. חייכתי בלי שרציתי.
ולא שיש לי בעייה לחייך. ולא שיש לי בעייה עם להיות אנושית.
אבל עשיתי מה שלא רציתי.
כי לא היה לי נעים.
אבל עכשיו לא נעים לי כפול שמונה.

 

[RACHELIZ]

מעולה!
בחרת דוגמאות מצוינות שמראות עד כמה השטח הזה אפור ומבלבל.
והפרשנות שלה לכל סיטואציה, בכלל מבלבלת אותה בעצמה...

אבל במלחמות מנצחים או החכמים ביותר או החזקים ביותר.

מכריחה את עצמי ללבוש חצי חיוך. עקום.

אהבתי.

"מה זה רחלי?, את כועסת?"

אחד מהסימנים מיותר, או סימן השאלה או הפסיק.

מתמרח.אני

רווח.

אחרי כמה דקות כמה להכין קפה.

קמה, כמובן

עריכה:

הערבליך חוסם את הכניסה לחדר.

זה קו אדום מסוים וזה אמור לצבוע לה את הנורות לצהוב חזק יותר. מצד שני, חושבת שכשאדם נמצא בסיטואציה כזו מוזרה אז הוא מאבד אמון מסוים בעצמו ולא ברור לו מה נורמלי ומה לא...

 

[מירה דביר]

קמה, כמובן

זה הכמה דקות וקמה להכין והשעה המאוחרת...
וכמה שאתם ערניים. שאפו.

 

[RACHELIZ]

זה הכמה דקות וקמה להכין והשעה המאוחרת...
וכמה שאתם ערניים. שאפו.

אחרי יום ארוך והכנות לשבת פלוס אורחים....... טוב, הייתי חייבת את השאפו הזה.
עכשיו אפשר למחוק את ההודעה שלי.

 

[RACHELIZ]

זה הכמה דקות וקמה להכין והשעה המאוחרת...
וכמה שאתם ערניים. שאפו.

את כותבת את הסיפור כאן בזמן אמת?

 

[א-ירושלמית]

מסכנה. צעירה ונפלה לתוך סיטואציה של תחמן מקצועי ורע.
אין עובדות נוספות? הוא מתחיל רק איתה?
ואיפה בעלה בתמונה?

 

[RACHELIZ]

אין עובדות נוספות?

"איזה פקדים אני שמה פה?", שואלת את שרה. היא חולקת איתי אופן ספייס. אבל אין לי אוויר.
"תשאלי את מוטי"
"מי זה מוטי?"
" נו.הערבליך"
"עזבי, לא מתחשק לי", הסבר זה לא רק ארבע אותיות. ה. ס. ב. ר.
זה עוד שמות עצם. הכרחיים. אולי. אבל רצף המילים לשבת, לקחת את העכבר, להדגים, לשאול, לוודא. מרגישות לי כמו תאונה.
"וואו. את מה זה מגזימה". שרה.
"אבל לא נעים לי עם כל ההתרוצצות הזאת"
"הוא עושה את התפקיד שלו. הוא הבוס. וגם את עושה רק את התפקיד שלך."
בוחנת את שרה. צדיקה הרבה יותר ממני. אולי היא יודעת?
"אבל...לא יודעת. העליזות המתפרצת הזו. צורת הפנייה הזאת. בקולניות. בחיוכים מוגזמים. לוידת."
"כי הוא מנסה להיות בוס נחמד", הכל כל כך ברור לה.
מקשיבה לטסטרית שלי. רוצה ברקס.
"זה חלק מהאסטרטגייה. האובר נחמדות הזו. נטו חישוב אנליטי קר. שנייה אחר כך הוא יכול לשאוג, הוא באופן כללי הכי קצר רוח שיש."
נכון. יש היגיון מסוים בדברים.

ואיפה בעלה בתמונה?

בנצי ייקח את אשי למטפלת בדרך לכולל. הוא מרגיש טוב יותר. ברוך ה'. רציתי לשתף אותו בהוריקן שהכה בי יומיים קודם לכן, אבל הייתי חייבת לשגר את עצמי בטיסה לעבודה.
במחשבה שנייה, לא בטוחה שגם אם השמש הייתה עומדת דום עבורי, עוצרת מלכת במזרח, הייתי מוצאת את המילים. את העוז, לפתוח את זה. ככה. על השולחן. זה עלול להישמע מוזר. מרחוק, דברים תמיד נראים מפחידים יותר. מאיימים. בשביל מה אני צריכה לפתוח תיבת פנדורה? ייתכן ומדובר בכלל בבלון סבון מתעתע. דמיוני. שכל משב רוח מפוגג את קיומו. אם. אם יהיה משהו משמעותי באמת. כזה עם בשר. כזה שלא יוציא אותי פרנואידית וסתם יעיב באבק עכור על השיחות שלנו- אולי אז אספר. בינתיים, נדמה לי שקראתי יותר מדיי חדשות בהפסקות. עוד מנהג מגונה שאני צריכה להיפטר ממנו.
חוץ מזה, בשביל דברים כבדים כאלה, צריך מקום. וזמן. הרבה זמן איכות.
לא רואה כזה באופק במשך השבוע. נפגשים בחטף בצהריים, כשהוא בדיוק יוצא ללמוד, וכשסוף סוף אשי ישן- בנצי יוצא לכולל ערב.
הבטחתי לו שאחרי שנה הוא משוחרר ללכת לאשר אהבה נפשו.
מה זה הבטחתי? רציתי. הייתי גאה. זה היה החלום. והוא התגשם.
וכשהוא חוזר, בערך באחת עשרה בלילה, לאף אחד מאתנו אין מספיק כושר ריכוז לשרוד שיחות רציניות כאלה.
אולי בשבת. בשבת זה רעיון!
מצד שני, אולי זה דיבורי חול. צריך לברר. לראות.

 

[א-ירושלמית]

מצד שני, זה הופך להיות גרוע יותר ויותר.
יש לה התחבטויות של צעירונת, לא של אשה שהיא נשואה כבר שנה לפחות. אשה שבטוחה במעמדה בבית ומול בעלה, תמצא את הדרך לשתף אותו די מהר, למרות ואולי על אף שהבוס הוא... כזה... סוג כזה.

 

[stars]

מנהל משרד לא אמור להיות מספיק חכם בשביל להבין שדברים כאלו לא עושים?
אה, ואם הוא כן חכם מספיק, ובכל זאת הוא עושה את זה, מה זה אומר עליו?... (לכאורה יש רק דבר אחד שיכול לגרום למנהלי משרד חכמים "להפסיק" להיות חכמים בעניין כזה, וד"ל...)

 

[R DESIGN]

מצד שני, זה הופך להיות גרוע יותר ויותר.
יש לה התחבטויות של צעירונת, לא של אשה שהיא נשואה כבר שנה לפחות. אשה שבטוחה במעמדה בבית ומול בעלה, תמצא את הדרך לשתף אותו די מהר, למרות ואולי על אף שהבוס הוא... כזה... סוג כזה.

אכן. גם לי הפריע.
לא מכירה הרבה נשים שהיו מחכות לשבת או לזמן איכות כדי לשתף את הבעל בחוויות בוטות שכאלה.
נשים היום קמות ועוזבות מקום עבודה בשל סיבות פעוטות ודקות מהמתואר בסיפור.
אבל מה שהכי לא מובן לי:

ייתכן ומדובר בכלל בבלון סבון מתעתע. דמיוני. שכל משב רוח מפוגג את קיומו. אם. אם יהיה משהו משמעותי באמת. כזה עם בשר. כזה שלא יוציא אותי פרנואידית וסתם יעיב באבק עכור על השיחות שלנו- אולי אז אספר.

איך אישה יכולה לחשוב על סיטואציות כמו אלו המתוארות שזה בלון סבון מתעתע?
הרי לא תוארו פה סיטואציות חמקניות, נוגעות-לא-נוגעות. החוויות הינן בוטות וחד משמעיות.
למה היא חוששת שזה דמיון? האם הגיבורה הינה תמימה ברמה קיצונית? נאיבית? נחתה מהחלל החיצון?
משהו באיפיון של חלוש לא בהיר ומובן לי כל צרכו.

נקודה נוספת: מבינה שהסיפור מתמקד בדפוס של אלימות רגשית מצד המעביד לעובדת, לא קשר אישי ולא הולם.

הטון שלו כמו מסטיק. נמתח. מתמרח. אני מנסה לפענח צליל בטון שממלא את החלל.
אני שומעת פגיעות?

סחיטה רגשית או "ירח דבש" כמו שזה מוגדר במעגל של אלימות.

הערבליך חוסם את הכניסה לחדר.

כבד לי. חייכתי בלי שרציתי.
אבל עשיתי מה שלא רציתי.
כי לא היה לי נעים.

זה לא נעשה בצורה של פיתוי ומשיכה רכה, אלא בהתנהלות אלימה ופיזית ממש.

 

[מירה דביר]

איך אישה יכולה לחשוב על סיטואציות כמו אלו המתוארות שזה בלון סבון מתעתע?
הרי לא תוארו פה סיטואציות חמקניות, נוגעות-לא-נוגעות. החוויות הינן בוטות וחד משמעיות.
למה היא חוששת שזה דמיון? האם הגיבורה הינה תמימה ברמה קיצונית? נאיבית? נחתה מהחלל החיצון?
משהו באיפיון של חלוש לא בהיר ומובן לי כל צרכו.

אני גם שואלת את השאלות האלה.
מסתבר
שבחיים
יכולה להיות מישהי חכמה
ועדיין לאטום כל בדל של חשיבה
אולי זאת החשיבה שיהיה טוב
אולי זה המשכורת
או המירוץ
אולי חוסר מודעות.

יש אנשים לא מאופיינים אפילו לעצמם.
המציאות מפתיעה אותם בכל יום מחדש.
\בבית הם נעמדים מול המראה ומשננים תשובות
אך בהיכנסם לארבע קירות של המשרד מוטל עליהם אותה אילמות מאי רצון.


מהתגובות שאני מקבלת בפרטי אני למדה
שכל מי שחווה את זה. ככה.
בדיוק כמו בסיפור.
לא יעז או יסכים להחשף על גבי הפורום.
אבל זה קיים.

 

[Natan Galant]

קשה לי לקרוא את הסיפור הזה, מודה.
קראתי קצת, הפסקתי. לא אוהב את הסוגה הזו (בעיה שלי בלבד) שמועכת עד הסוף (ובכישרון, גדול) את בלוטות הלחץ-סלידה-חשש-רעדה-כיווץ-פחד-רתיעה של הקוראים.

אז אממ.. יש מצב לבקש סיפור מקביל, עליז וחייכני ומשעשע?