6:
דווקא אותם שחסר להם מהמצרך הבסיסי הזה שקרוי טקט מלמדים אותך את מה שהיית צריך ללמוד מזמן.
אם קשה לך עכשיו הכי הכי שאפשר, זה אומר שמכאן והילך יהיה לך קל יותר. כשאתה במקום הכי בודד תהיה בטוח שהפסיעה הבאה תקרב אותך לחבר. כשאתה בעיקול הדרך, לא רואה קדימה כלום, בפסיעה הבאה תיפרס לך הדרך החדשה שלך. הרגע שבו אתה לא יוכל יותר מבטיח לך שאחריו תגלה בעצמך כוחות חדשים ויכולות מדהימות. כשההווה כולו סימני שאלה העתיד מבטיח תשובות. אחריי שאיבדת את הכיוון אתה יוצא לדרך חדשה. מהרגע הכי חשוך בלילה בוקע השחר. מהמקום הכי נמוך אפשר רק לעלות.
וזה קרה ממש בטעות.
אחד הלקוחות היותר נחשבים בבנק, זה שאבא של מתיו עובד בו, אחד שצריך להתייחס אליו בתשומת לב מרבית ולתת לו את ההרגשה הנפלאה ביותר, היה אחד הגורמים לעניין.
לאמתו של דבר - כשנכנס האיש ההוא באותו הבוקר לחדר האחרון במסדרון, החדר שבו נמצא אבא של מתיו עם מחברותיו הרבות המלאות בטורים טורים של מספרים, נאנח אבא של מתיו בתוך ליבו.
נאנח – כיוון שכפי שאמרנו לאיש הלז יש לתת הרגשה נפלאה וזה לא דבר פשוט, כיוון שהאיש הזה, שאת שמו מוטב שלא להזכיר, חייב בכל פעם מחדש להבין את מה שמסביר אבא של מתיו, ומכיוון שכמות השכל השוכן בקודקודו שווה לכשני שליש או פחות לכמות השכל הממוצעת שיש לאדם, וכיוון שאת העודף שנשאר מהשכל שלו ומעוד כמה שכלים סכלים קיבל, כנראה, אבא של מתיו, ומכיוון שאבא של מתיו לא ניחן בסבלנות מרובה, קשה היה לאבא של מתיו לתת לאיש הרגשה טובה, ודאי וודאי אותו הדבר לגבי הרגשה נפלאה.
נאנח – כיוון שכפי שאמרנו לאיש הלז יש להתייחס בתשומת לב מרבית וזה לא דבר פשוט, כיוון שלאיש הלז, שאת שמו מוטב שלא להזכיר, היה המון מה לאמר תמיד. הרבה מה לצטט, הרבה חדשות לעדכן, הרבה פרשנויות על החדשות, הרבה הסברים לפרשנויות, הרבה הוכחות להסברים שלו. הרבה דעות על כל דבר, והרבה צורך שיסכימו עם כל מילה שלו. ומכיוון שדבר כזה מייגע את רוב בני האדם, ומכיוון שאבא של מתיו לא ניחן בסבלנות מרובה, קשה היה לאבא של מתיו להתייחס לאיש בתשומת לב, ודאי וודאי אותו הדבר לגבי תשומת לב מרבית.
נאנח בתוך ליבו – מכל אותן סיבות מובנות שגרמו לו שלא להיאנח בקול.
האיש נכנס לחדר בפסיעות רחבות וחיוך השמור לאנשים מסוימים. התיישב בכסא המונח לפני השולחן שעליו עורך אבא של מתיו את חישוביו, ונחר נחירת הנאה עמוקה לפני שהחל לשפוך את הגיגיו.
והוא שפך, אוהו שפך.
בשלב מסוים, לאחר הסבר של אבא של מתיו, שהשתדל להיות מפורט ופשוט, אבל הלך והסתבך מרגע לרגע (נחשו באשמת מי) עד שהובן לרווחת כל הצדדים שבעניין, ולאחר תאור ארוך של האיש על כותרות בוקר האתמול (בשל היום הוא טרם התעדכן), השתרר בחדר שקט.
שקט מפתיע כזה, שגרם לאבא של מתיו לשפשף את אוזניו כדי לבדוק שלא קרה להן משהו, שבגללו חדלו מלשמוע.
שקט שגרם לאיש הרחב לקמט את מצחו במבוכה. הוא לא רגיל לשקט. משום מה בסביבה שלו בדרך כלל זה לא קורה.
"אז אולי תגיד אתה" הציע פתע האיש בנדיבות "מה דעתך על העניין?"
"מה דעתי?" מלמל אבא של מתיו "מה דעתי? לא חשבתי... אין לי דעה בעניין".
"לא באמת" הביט בו האיש ברחמנות "דַּבֵּר, דַּבֵּר. מה אתה מתבייש? כבר מזמן שמתי לב שאתה ביישן".
"אני?" שאל אבא של מתיו במנגינה מעורבת של שעשוע, תמיהה והפתעה.
"כן, אדון ברנטו, תשים לב לזה. גם לי לקח זמן לתפוס את זה. אבל תשים לב, למשל, שאתה מכיר את כל המשפחה שלי מצוין מהסיפורים. גם את החברים. אפילו את המורים שלימדו אותי בבית הספר. ואתה, מה? כלום. אף פעם לא סיפרת. מעניין, אה?"
אה. בהחלט מעניין.
"אז איך תפסת את זה?" התעניין ברנטו.
"זה לא היה פשוט, כמובן" הסביר האיש ברצינות "לא, לא פשוט בכלל. אבל יש אנשים ששמים לב לכאלה דברים".
"ואתה מהאנשים האלה" הנהן אבא של מתיו בהזדהות.
"כן" ענה האיש שמשום מה לא שם לב הפעם ללעג הסמוי, "אז בא תספר קצת, ברנטו. ספר. ספר. אל תתבייש. אישה אין לך, נכון? הייתה ומתה. שמעתי, דיברו על זה. אז איפה אתה גר? ואיך אתה מסתדר? ספר. ספר. אל תתבייש".
וככה עבר אבא של מתיו מתפקיד המורה לתלמיד המתקשה והמאזין הסימפטי לתפקיד הנחקר תחת איומי "אל תתבייש".
"אז ילד יש לך ברנטו? כן??? יש לך ילד?" נרעש האיש, שמוטב לא להזכיר את שמו. "יש לך ילד. מה אתה שותק, מה אתה מתבייש? למה לא אמרת עד היום? בן כמה הוא הילד? עשר? אז ממש לפני הרבה זמן הוא נולד. בעצם, הוא בבית ספר כבר. אז איך הוא בלימודים? דברים טובים אומר המורה?"
"מתיו ילד מוכשר ותלמיד מצטיין" מצהיר אבא שלו בגאווה.
"הוא מוכשר אתה אומר? ואיך עם החברים?"
איך מתיו עם חברים? תוהה אבא שלו לעצמו.
"תענה, תענה. אל תתבייש. קשה לו? יש שם מריבות? מה?"
לא, מה פתאום, אבא של מתיו מתקומם. הבן שלו מעולם לא סיפר דברים כאלה.
"עם חברים הוא בסדר" הוא מצהיר.
"בסדר, אתה אומר" נאנח האיש, לא ברור למה "ומה-" הוא נעצר לרגע, והשקט שנוצר גורם לו לקמט את המצח כמו שעשה לפני שהתחילה החקירה.
"אה" הוא אומר פתאום, כי מצא עוד נושא לשאלה "מה הוא לומד אחריי הצהריים?"
"מי?"
"הבן שלך, מתיו אמרת קוראים לו?".
"בית הספר שלו נגמר כבר בצהריים. אחריי הצהריים שלו פנויים למשחק".
"לא". אומר האיש ומיטיב את משקפיו על עיניו "אתה לא רציני, אדוני. נער בן עשר מבזבז את ימיו על משחקים? הוא לא בן עניים, הילד שלך, כזה שאין ברירה אלא לתת למח שלו להעלות חלודה בשעות אחר הצהריים. שילמד משהו להעשרה, שילך ללמוד שח או ספורט או נגינה. לא מתאים לך להזניח אותו, ברנטו, לא מתאים. חשבתי שאתה אבא מסור. חשבתי שאתה מכבד את עצמך ואת המעמד".
ובאין לו עוד מה לאמר, לשאול או להבהיר עוזב האיש בהכרזה זו את החדר.
מוטיר את החלל עמוס מילים, הצהרות, מחשבות.
בכל הכח | חלק א'
הנושאים החמים
