עזרה סופרות - כותבות - זה כואב לי, ואין לי את מי להאשים:(

[101]

אני מנסה כבר תקופה ארוכה מאד להכנס לכתוב בעיתונים.
ו-הדלתות סגורות, חתומות, נעולות על בריח.
אני מרגישה שבכלל לא קוראים את החומרים שאני שולחת.
השוק מוצף, העורכות כורעות מעומס המיילים.

רק שמה פה את הכאב שלי, והולכת,

אותן סופרות כותבות כמה סיפורים בעיתון אחד. הכמה שמות הרגילים חוזרים על עצמם שוב ושוב.

זה עסק מסחרי, לא התנדבות בקהילה, וזכות העיתונים.
אבל לי, כאחת שרוצה להכנס לשוק ומרגישה שהחומרים שלה לא שוזפים עין - כואבת.

(מזכיר לי בסמינר שבנות התלוננו: תמיד בוחרים את אותן בנות... אז אולי אני נשמעת כך, אבל אני אנונינמית, נס)

 

[שמש זורחת]

את צודקת לגמרי!!
למרות שאני מכירה כמה חדשות שנכנסו לשוק לאחרונה...

 

[ביזנסטורי - אילה]

ייתכן ואת מנסה להיכנס למערכות עיתונים גדולות.
עיתון מבוסס כבר יש לו את הכותבות שלו, את הקו שלו וקשה לשנות.
הייתי ממליצה לך לא להתייאש,
ואם החומרים שלך באמת טובים,
לנסות להכניס אותם לעיתונים פחות מוכרים או נחשבים
עד שיהיה לך כבר שם ובעיקר נסיון.

הרבה הצלחה!

 

[RacheliArt]

תנסי אולי להעלות לפרוג חומרים ואם תצברי הרבה לייקים תוכלי להחשף בשמך וכך לקבל התחלה של פרסום.
ככה יתחילו להכיר אותך.

 

[חנון]

אני מנסה כבר תקופה ארוכה מאד להכנס לכתוב בעיתונים.
ו-הדלתות סגורות, חתומות, נעולות על בריח.
אני מרגישה שבכלל לא קוראים את החומרים שאני שולחת.
השוק מוצף, העורכות כורעות מעומס המיילים.

רק שמה פה את הכאב שלי, והולכת,

אותן סופרות כותבות כמה סיפורים בעיתון אחד. הכמה שמות הרגילים חוזרים על עצמם שוב ושוב.

זה עסק מסחרי, לא התנדבות בקהילה, וזכות העיתונים.
אבל לי, כאחת שרוצה להכנס לשוק ומרגישה שהחומרים שלה לא שוזפים עין - כואבת.

(מזכיר לי בסמינר שבנות התלוננו: תמיד בוחרים את אותן בנות... אז אולי אני נשמעת כך, אבל אני אנונינמית, נס)

אני מבינה את התסכול שלך אבל עיתון שמכבד את עצמו לא יכול להיות כמו עיתון סמינרי / משפחתי שבו כותב כל מי שמתחשק לו
החומר אמור ליכתב ברמה גבוהה וסופרים מנוסים יודעים מה לכתוב ומכירים את השגעונות של העורכ/ת מה יעבור ומה לא
ממליצה לך להתחיל עם עיתון סמינרי / משפחתי וכדו'

 

[רחלי 2]

מצטרפת לדעה שאומרת להתחיל בקטן ולאט לאט לעלות למעלה בעזרת השם
ככה זה בכל דבר בחיים לא רק בזה

 

[-LIGA]

תנסי אולי להעלות לפרוג חומרים ואם תצברי הרבה לייקים תוכלי להחשף בשמך וכך לקבל התחלה של פרסום.
ככה יתחילו להכיר אותך.

מצטרפת לנאמר,
אם את בטוחה בעצמך וחושבת שאנשים יהנו לקרוא את החומר שלך, תעלי פוסטים, כאן, או בכל פלטפורמה דיגיטלית שמתאימה לך, את יכולה גם לשלוח פרקים של סיפור למיילים של רשימת תפוצה (סופרות מוכרות גם עושות את זה) ואולי אנשים יקראו, יאהבו ואפילו יפנו אליך עם הצעות.
העורכים אכן מקבלים ים של חומר, יש מקום גם בזה לחשיבה מחוץ לקופסה.

 

[efrat1]

אותן סופרות כותבות כמה סיפורים בעיתון אחד. הכמה שמות הרגילים חוזרים על עצמם שוב ושוב.

זה עסק מסחרי, לא התנדבות בקהילה, וזכות העיתונים.
אבל לי, כאחת שרוצה להכנס לשוק ומרגישה שהחומרים שלה לא שוזפים עין - כואבת.

(מזכיר לי בסמינר שבנות התלוננו: תמיד בוחרים את אותן בנות... אז אולי אני נשמעת כך, אבל אני אנונינמית, נס)

באמת לא ברור הקטע הזה.
העורכות לא מבינות שלפעמים כבר נמאס בעיתון לקרוא את אותה הכותבת שלש פעמים?
פעם אחת בטור, פעם שניה בכתבה, ובשלישית כסיפור קצר.
הגיוון כל כך מוסיף.
לפעמים סופרת חדשה מקפיצה את כל המגזין.

 

[תמיד בעליה]

לעורכות יש אזורי נוחות...

יש לי רעיון לכתבה, לכל דיכפין:

קחו סופרות מוכרות וידעות, תנו להן לכתוב כמה פרקים ראשונים של סיפור בהמשכים ושלחו לעיתון תחת שם לא ברור.
נראה מי העורכת שתגלה את הפונטיציאל!

 

[שירי12]

אכן חוסר ההתיחסות כואבת ולא נעימה.

ממליצה לך לשלם למישהי שכבר כותבת באחד העיתונים,
שתעבור על כמה חומרים שלך ותראה האם החומר עצמו טוב, כתוב היטב, מקורי.
אם כן, יש טיפים ורעיונות איך לשלוח את החומר בצורה בה הוא יתקבל, או לפחות יקבל התיחסות.

רוב העורכות ששלחתי אליהן חומר - לפחות הגיבו, אחת גם פרסמה.

מה שאני שמעתי - שיש תמיד ביקוש לכתבות בנושאים חדשניים ומגוונים.
תנסי לכתוב כזו כתבה ולשלוח.

 

[efrat1]

לעורכות יש אזורי נוחות...

יש לי רעיון לכתבה, לכל דיכפין:

קחו סופרות מוכרות וידעות, תנו להן לכתוב כמה פרקים ראשונים של סיפור בהמשכים ושלחו לעיתון תחת שם לא ברור.
נראה מי העורכת שתגלה את הפונטיציאל!

הזכרת לי את הקטע הזה שעבר פעם במיילים. מוקדש ל @101
אדם נעמד בתחנת הרכבת בוושינגטון הבירה, והחל לנגן בכינור; היה זה בוקר קר בינואר.

הוא ניגן שש יצירות של באך במשך 45 דקות. במשך הזמן הזה, כיוון שהייתה זו שעת השיא, נאמד שאלפי אנשים חלפו בתחנה,

רובם בדרכם לעבודה.

שלוש דקות חלפו ואדם בגיל העמידה הבחין במוזיקאי המנגן. הוא האט את הילוכו ונעצר לכמה שניות ואז מיהר לדרכו.
כמה דקות אחר-כך, הכנר קיבל את הדולר הראשון שלו: אישה השליכה את הכסף לקופה מבלי לעצור, והמשיכה ללכת.
כמה דקות אחר-כך, מישהו נשען כנגד הקיר והאזין, אבל האיש הציץ בשעונו והחל לצעוד. ברור היה שהוא מאחר לעבודה.

מי שהעניק את תשומת הלב הרבה ביותר היה ילד בן שלוש. אימא משכה אותו משם, ממהרת, אבל הילד נעצר להביט בכנר.

לבסוף האם דחפה את הילד שהמשיך לצעוד כשראשו פונה אל הכנר. כך קרה עם עוד כמה ילדים.

כל ההורים ללא יוצא מן הכלל, אילצו אותם להמשיך לנוע.
במשך 45 הדקות בהן ניגן המוזיקאי, רק שישה אנשים עצרו לזמן מה. כעשרים אנשים נתנו לו כסף, אבל המשיכו לצעוד בקצב הרגיל. הוא צבר 32 דולרים. כאשר סיים לנגן והשתררה דממה, אף אחד לא שם לב. אף אחד לא מחא כפיים, לא ניתנה שום הכרה.

אף אחד לא ידע, אבל הכנר היה ג´ושוע בל, אחד מגדולי המוזיקאים בעולם.

הוא ניגן כמה מהיצירות המסובכות ביותר שנכתבו אי פעם, בכינור ששוויו 3.5 מיליון דולרים.

יומיים קודם שניגן בתחנת הרכבת, ג´ושוע בל ניגן בפני אולם מלא עד אפס מקום בבוסטון. כרטיס עלה כמאה דולרים בממוצע.
זה סיפור אמיתי. ג´ושוע בל ניגן כאלמוני בתחנת הרכבת והדבר אורגן על-ידי עיתון הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי בתפיסה, טעם ועדיפויות של בני האדם.

הניסוי היה:

בסביבה רגילה בשעה לא הולמת. האם אנו שמים לב ליופי ? האם אנחנו עוצרים להעריך אותו ? האם אנו מכירים בכישרון בהקשר לא-צפוי ?

אחת המסקנות האפשריות מהניסוי הזה יכולה להיות:

אם אין לנו זמן לעצור ולהאזין לאחד המוזיקאים הטובים ביותר בעולם, המנגן את המוזיקה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם, כמה דברים אחרים אנחנו מפספסים ?




ויקיפדיה:
בתחילת 2007 נרתם בל לניסוי שערך עיתונאי הוושינגטון פוסט ג'ין ויינגרטן. בל התנדב ללבוש בגדי רחוב וכובע מצחיה מסווה, להופיע כנגן רחוב בשעת עומס בתחנת הרכבת התחתית של וושינגטון, כשהוא מנגן יצירות מופת בכינורו. במהלך הניסוי בן 43 הדקות, שתועד במצלמה נסתרת, חלפו על פני בל 1,097 עוברי אורח. רק שבעה מהם עצרו להאזין לנגינתו ורק אישה אחת זיהתה אותו. בל הצליח לאסוף במהלך הניסוי 32.17 דולרים (לא כולל שטר של 20 דולר שניתן לו על ידי האישה שזיהתה אותו). על תיאור הניסוי זכה ויינגרטן בפרס פוליצר לכתבה עיתונאית[3].

 

[תמי אחת]

את אותה הטענה את יכולה לטעון על תקנים של החינוך העצמאי, לא?
ובנימה אישית- מהניסיון שלי, עורכות כן קוראות חומרים, לא תמיד הן מסננות את המוצלח בעינייך, אבל הן כן בוחרות את המוצלח בעיניהן.
לא אמרתי שזה קל להכנס, וגם אני, לאחר שנכנסתי, יכולה לקבל תשובות שליליות על הצעות שלא מוצאות חן בעיני העורכת או לא עולות בקנה אחד עם האג'נדה של העיתון (וכל עיתון האג'נדה שלו...). אבל אני בהחלט רואה את הנישה הזו קלה מאשר הרבה תחומים אחרים.

אני כותבת זאת כאחת שכותבת במספר מערכות עיתונים, ובכל מערכת התחלתי מהאפס עם האינטראקציה והדינמיקה שלה. צריך קצת כושר להטוט, זה כן...

 

[תמיד בעליה]

ויקירה,
תתפללי על זה,
לב מלכים ועורכות ביד ד'.

מתפללת עליך.

 

[זהבי סגל]

מבינה אותך מאד, באמת שוק קשה מאד.
עם זאת,
בואי תחשבי על סופרת שנמצאת שנים בתחום. כמה היא מרוויחה לכתבה? לא הרבה. אי אפשר להיות מזה עשירים.
רק אם היא תכתוב ממש הרבה בכמה עיתונים היא תגיע למשכורת יפה.
אם נחלק את העוגה שגם היא לא מזהירה בין הרבה יותר כותבות אף אחת לא תתפרנס כמו שצריך וממילא גם תסכים לעבוד בצורה הזו.
מה עוד, שאין לך מושג כמה הן עמלו ויזעו כדי להיכנס לשוק, כדי להיות מוכשרות בתחום (לא מורידה מהמתחילות!!)
נראה לי בדיוק כמו שוק ההוראה.
זה הצד השני. אפילו שאני לא סופרת.

 

[101]

את אותה הטענה את יכולה לטעון על תקנים של החינוך העצמאי, לא?
.

תודה על ההארה, כי באמת קיבלתי תקן כמעט עם התיק של הסמינר על הכתף...
הארת את עיני להודות על מה שכן..

 

[101]

ויקירה,
תתפללי על זה,
לב מלכים ועורכות ביד ד'.

מתפללת עליך.

ריגשת. תודה.

 

[ביזנסטורי - אילה]

הזכרת לי את הקטע הזה שעבר פעם במיילים. מוקדש ל @101
אדם נעמד בתחנת הרכבת בוושינגטון הבירה, והחל לנגן בכינור; היה זה בוקר קר בינואר.

הוא ניגן שש יצירות של באך במשך 45 דקות. במשך הזמן הזה, כיוון שהייתה זו שעת השיא, נאמד שאלפי אנשים חלפו בתחנה,

רובם בדרכם לעבודה.

שלוש דקות חלפו ואדם בגיל העמידה הבחין במוזיקאי המנגן. הוא האט את הילוכו ונעצר לכמה שניות ואז מיהר לדרכו.
כמה דקות אחר-כך, הכנר קיבל את הדולר הראשון שלו: אישה השליכה את הכסף לקופה מבלי לעצור, והמשיכה ללכת.
כמה דקות אחר-כך, מישהו נשען כנגד הקיר והאזין, אבל האיש הציץ בשעונו והחל לצעוד. ברור היה שהוא מאחר לעבודה.

מי שהעניק את תשומת הלב הרבה ביותר היה ילד בן שלוש. אימא משכה אותו משם, ממהרת, אבל הילד נעצר להביט בכנר.

לבסוף האם דחפה את הילד שהמשיך לצעוד כשראשו פונה אל הכנר. כך קרה עם עוד כמה ילדים.

כל ההורים ללא יוצא מן הכלל, אילצו אותם להמשיך לנוע.
במשך 45 הדקות בהן ניגן המוזיקאי, רק שישה אנשים עצרו לזמן מה. כעשרים אנשים נתנו לו כסף, אבל המשיכו לצעוד בקצב הרגיל. הוא צבר 32 דולרים. כאשר סיים לנגן והשתררה דממה, אף אחד לא שם לב. אף אחד לא מחא כפיים, לא ניתנה שום הכרה.

אף אחד לא ידע, אבל הכנר היה ג´ושוע בל, אחד מגדולי המוזיקאים בעולם.

הוא ניגן כמה מהיצירות המסובכות ביותר שנכתבו אי פעם, בכינור ששוויו 3.5 מיליון דולרים.

יומיים קודם שניגן בתחנת הרכבת, ג´ושוע בל ניגן בפני אולם מלא עד אפס מקום בבוסטון. כרטיס עלה כמאה דולרים בממוצע.
זה סיפור אמיתי. ג´ושוע בל ניגן כאלמוני בתחנת הרכבת והדבר אורגן על-ידי עיתון הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי בתפיסה, טעם ועדיפויות של בני האדם.

הניסוי היה:

בסביבה רגילה בשעה לא הולמת. האם אנו שמים לב ליופי ? האם אנחנו עוצרים להעריך אותו ? האם אנו מכירים בכישרון בהקשר לא-צפוי ?

אחת המסקנות האפשריות מהניסוי הזה יכולה להיות:

אם אין לנו זמן לעצור ולהאזין לאחד המוזיקאים הטובים ביותר בעולם, המנגן את המוזיקה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם, כמה דברים אחרים אנחנו מפספסים ?




ויקיפדיה:
בתחילת 2007 נרתם בל לניסוי שערך עיתונאי הוושינגטון פוסט ג'ין ויינגרטן. בל התנדב ללבוש בגדי רחוב וכובע מצחיה מסווה, להופיע כנגן רחוב בשעת עומס בתחנת הרכבת התחתית של וושינגטון, כשהוא מנגן יצירות מופת בכינורו. במהלך הניסוי בן 43 הדקות, שתועד במצלמה נסתרת, חלפו על פני בל 1,097 עוברי אורח. רק שבעה מהם עצרו להאזין לנגינתו ורק אישה אחת זיהתה אותו. בל הצליח לאסוף במהלך הניסוי 32.17 דולרים (לא כולל שטר של 20 דולר שניתן לו על ידי האישה שזיהתה אותו). על תיאור הניסוי זכה ויינגרטן בפרס פוליצר לכתבה עיתונאית[3].

כתבתי על זה פעם שיר לאחת התחרויות בפורום סופרים:

נגן רחוב?!

לבוש אומלל
שיער מדובלל
חסר שם או תפאורה
כובע הפוך
קולה שפוך
ציוד בסיסי להגברה
סואן הרחוב צפירות בכבישים
לבדו בפתח המנהרה
סימפוניה נוצרת עוברים אנשים
ונדים בראשם בתמיהה
גיבובים של תווים
סנט אחד בכובע
ואין מחיאות,
ואין הכרה...


למחרת הוא עומד על במה עם מקטורן
ושוב את אותה יצירה
כשרון חד לאלף ששומעים מרחוק
באולם התפעמות כבירה
ולמי ששאל-
מחיר הכרטיס
100 דולרים לשורה ראשונה.
אזל המלאי,
אך תוכלו להחליף
במעבר סתמי במנהרה...

​

 

[101]

מצטרפת לדעה שאומרת להתחיל בקטן ולאט לאט לעלות למעלה בעזרת השם
ככה זה בכל דבר בחיים לא רק בזה

זו הבעיה שלי..
מיד רוצה לפרסם סיפור בהמשיכם, ומתעצבנת כשהן שולחות: קודם כל שלחי סיפורים קצרים.
אין לי סבלנותתתתתתת

 

[חנון]

זו הבעיה שלי..
מיד רוצה לפרסם סיפור בהמשיכם, ומתעצבנת כשהן שולחות: קודם כל שלחי סיפורים קצרים.
אין לי סבלנותתתתתתת

חבל
אני מכירה סופרות מנוסות שמחפשים אחריהן מחו"ל, כמובן שהתחילו בקטנה
שם טוב הולך רחוק

 

[תמי אחת]

זו הבעיה שלי..
מיד רוצה לפרסם סיפור בהמשיכם, ומתעצבנת כשהן שולחות: קודם כל שלחי סיפורים קצרים.
אין לי סבלנותתתתתתת

כשאת מדברת על סיפור בהמשכים, את בעצם מבקשת במה קבועה מעיתון שאפילו לא מכיר אותך, לא התנסה בתפקוד איתך, אין לו מושג איך את עומדת בזמני לחץ, כמה את יכולה להתמיד בכתיבה אומנותית.
ככה, פשוט לכתוב.
את קיבלת תקן עם ילקוט על הכתף כהגדרתך, אולי לכן את לא מבינה כמה זה הזוי שבחורונות תסיים את הסימנר ותקבל תקן לחינוך ללא ניסיון.
וברור שיש למערכת מחויבויות קודמות. אני תמהה שזה לא מובן לך.
אם העורכת היסטרית עם דד ליין, ואני נחלצת לעזרתה, למה שאת תקבלי את במת הסיפור בהמשכים ולא אני? לויאליות פשוטה...