פרק 8
איתי הביט אל רועי כאל מי שדעתו השתבשה. "מה זאת אומרת?" תמה, "חטוף?!"
"חטוף".
איתי הצטמרר מהנימה, הוא פלט נשיפת צחוק מבוהלת, "מה?"
"הכסף". לאט רועי. "הכסף מהסיפור שסיפרה לך אימא בכל לילה".
"הסיפור?" איתי החל לדאוג, רועי בסדר? "מה אתו?"
כשהיה קטן, סיפרה לו אימו בכל לילה סיפור, לפיו סבא אחד החביא כסף לנינו הבכור במדבר יהודה. הדרך למציאת הכסף הייתה מעניינת, והוא אהב לשמוע את הסיפור.
"היא אמיתית". קולו של רועי היה קר כלילה מחוץ לצריף. כגשם נוטף מהבגדים. "אימא שלך סיפרה לך את זה כאילו זה סתם סיפור, כדי שלא תפטפט. אני רוצה שתגיד לי איפה נמצא הכסף".
איתי ליטף בחוסר משים את הסמיכה הרכה. הסיטואציה הייתה הזויה מכדי להיות אמיתית. אבל... רגע! מאיפה רועי יודע בכלל על האגדה? ולמה הוא חושב שהיא אמיתית? הוא זכר שאימו הדגישה לו בכל לילה שסכום הכסף שהחביא הסבא גדול. מאוד. אבל למה שהסיפור יהיה אמיתי?
"אתה תהיה בחדר הזה עד שתגיד לי איפה הכסף". הרעים קולו של רועי מעליו. "העוזר שלי יביא לך אוכל בכל יום, והודות לטוב ליבי תקבל מים ללא הגבלה".
איתי הביט ברועי בתדהמה מוחלטת. איזה מין משחק הוא משחק?
רועי פנה לכיוון הדלת, סובב שוב את המפתח פעמיים, הוציא אותו, ופתח את הדלת. "תהנה", אמר בחיוך מקסים, "ושהות נעימה". הוא יצא, נעל את הדלת שוב, והותיר את איתי לבדו.
איתי התיישב על המיטה הבהירה אגב נשיפה ארוכה.
לא ככה דמיין את היום הזה.
הלילה ירד על הבית הזר, המנוכר, בלי שאיש ייגש אליו ויביא לו ארוחת ערב. ביטנו של איתי קרקרה לאחר היום המסובב שעבר, אבל לא היה לו מה לעשות.
איזה מוזר רועי...
למה הוא מתנהג ככה? מה נפל עליו, שהוא החליט לגלם את דמותו של הפריץ מסיפורי העיירה?
אם גיא היה מחליט למתוח אותו בצורה כזאת, ולהעמיד פני רשע, היה מבין. גיא חי את הדמות הזו, וטבעי שיחליט להתחזות דווקא לה. אבל רועי?! האיש התמים והישר, החם וטוב הלב, יחליט לשחק ככה, ועוד לו?!
העיניים האוהבות צפו מול איתי, ואם היה לו ספק באהבה שרוחש לו רועי, הרי שבאה ההצעה, והראתה לו איפה עוברות הגבולות של מנהלו.
לאיפה כל זה נעלם?
איתי נשכב על המיטה ועצם את עיניו בתסכול.
מה קורה פה???
הבלבול שאכל בו מבפנים התערבב עם עייפות כבדה, ושינה טרופה קטפה אותו לעולם של חלומות מוזרים. קרן שמש שיקדה לתוך עיניו העירה אותו ליום המחרת.
איתי הניח את רגלו על הרצפה הקרה והעיף מבט אל החלון המסורג שמעל המיטה. השמש זרחה באור חורפי וחיוור. ככה הוא אוהב אותה בדיוק. לפי העננים, נראה שמזג האוויר עומד להכות שוב, לאחר ההפסקה הקצרצרה שלקח, אבל זה בהחלט לא אמור לשנות לו, כי הוא כאן, בבית של רועי.
אם אתמול רועי לא בא לחדרו כדי להודיע שההצגה הסתיימה, היום זה בטוח יקרה. בטוח. איתי ניגש אל דלת החדר, ולחץ על הידית, שביב תקווה על שפתיו.
הדלת נעולה.
איתי הביט בחוסר הבנה על עצם המתכת, ולחץ עליה כמה פעמים.
הדלת לא נפתחה.
מה, למה? למה הוא לא פתח את הדלת? למה צריך להקצין כל כך הצגה פשוטה?! זו בסך הכול מתיחה!
"רועי!" אולי הוא פשוט שכח לפתוח. "רועי, בוקר! תפתח לי!"
אף תגובה לא נשמעה.
"רועי? רועי!!" איתי צעק ממש. למה הוא לא עונה? האיש האחרון שיתנהג כך הוא רועי. מה קורה לו? "רועי, בוא! תפתח לי!"
פסיעות מתונות נשמעו מבעד לדלת. איתי פלט אנחת רווחה, והתרחק בצעד אחד.
קרקוש המפתח נשמע, והדלת נפתחה.
"רועי!!!" קרא איתי בהקלה, "לא הבנתי למה אתה לא מגיע! מה הקטע של המתיחה הזאת? למה אתה מתנהג אלי ככה?! למה אתה כולא אותי כאן?! הבטחת לדאוג לי!!!"
"שתוק", הדף אותו רועי הצידה. איתי ונפל, ידו התחככה בקיר. שפשוף אדום נמשך לאורך היד. "איי!"
חברו לא התייחס.
רועי סקר בעיניו את החדר, וניגש לעבר מזוודתו של איתי, שהייתה פתוחה על הרצפה. הוא נבר בתוכה מול עיניו הקמות של איתי, והוציא מתוכה את הפלאפון שלו.
רגע! איך לא חשב עליו?
טוב, בכל מקרה לא היה לו למי להתקשר.
רועי סקר את החדר שוב, ויצא ממנו ביהירות, לא חונן את איתי במבט קל. המפתח שקשק שוב במנעול, והפסיעות התרחקו.
איתי החזיק בידו השמאלית את ידו הפצועה. השפשוף לא היה נורא, אבל בכל אופן הוא צרב. הוא קם, וסקר את החדר. מימין לדלת הכניסה הייתה עוד דלת. איתי פתח אותה בזהירות. אמבטיה בעיצוב בהיר נראתה מולו. הוא חייך בהקלה ומיהר אל הכיור. שטף את פצעו, וחזר לחדר.
כעת הוא יכול פשוט לבהות בשעון.
רועי פתח את דלתות הזכוכית של בית הספר ונכנס אל משרדו. היום איתי יבוא אליו, סוף-סוף. הוא רק צריך לסכם אתו מתי. הוא הציץ בשעונו, עכשיו מוקדם מדי. הוא ילך בעשר לאולם. איתי אמור לסדר אותו למסיבת חנוכה.
השעה עשר הגיעה במהירות. רועי אסף בתנועה מהירה את ערמת הדפים, סגר את הקבצים במחשב, ומיהר לאולם.
האולם היה ריק במבט ראשון. רועי נכנס פנימה, וקלט את מנדי בקצה פנימי.
"מנדי, אתה יודע איפה איתי?"
מנדי קישת את שפתיו, "לא. הוא בכלל לא הגיע היום".
רועי הרים את גבותיו בהפתעה, "באמת?"
"כן, הוא אמר לי שלא יבוא היום". מנדי חייך, "זה נכון שהוא עובר לגור איתך?"
"כן". חיוכו החמים של רועי שט על שפתיו, אבל עננת דאגה האפילה על עיניו. "טוב. תודה, בכל אופן". בטח הוא מתארגן. בתקווה שלא הסתבך עם חבריו...
רועי יצא מן האולם, ושלף את הפלאפון מכיסו. נכנס לאנשי הקשר שלו, והתקשר לאיתי.
השיחה נותקה.
כנראה החברים שלו.
בהחלטת פתע החליט להתקשר לאיתי דרך טום. אם הוא הסתבך עם חבריו, כדאי שילך אליו כבר עכשיו.
המספר של טום נמצא גם הוא בתוך שניות ספורות, ורועי חייג.
"הלו?" טום. מוזר, אבל נראה שקולו לא חמוץ כל כך כפי שזכר.
"טום?" רועי חייך, אבל ליבו נצבט. הלוואי שיכול לקחת גם את טום לביתו. "אתה יכול בבקשה להביא לי את איתי?"
רגע של שקט. "איתי? הוא אצלך, לא? הוא בא אליך אתמול".
רועי חשב שלא שמע טוב, "אתמול? אתה בטוח, טום?"
"כן", טום התפלא, "הוא לא בא אליך?? אתה התקשרת אליו, ואמרת לו שיבוא ביום רביעי".
רועי לפת את הפלאפון בבהלה. הוא לא התקשר לאיתי מאז ששאל אותו... "אני לא מבין". הודיע, "אתה אומר שאני התקשרתי לאיתי אתמול, והוא כבר הלך אלי???" הוא הרגיש בתוך דו-שיח של חרשים.
"כן. אני חושב שהתקשרת אליו ביום שלישי, והוא בא אליך. אתמול". טום קלט שמשהו לא כשורה. "הוא לא אצלך?"
"לא", מוחו של רועי עבד כעת על טורבו. "טוב, אני אברר מה קרה. תודה, טום".
רועי ניתק והתקשר לאשתו. "יעל, איתי אצלנו?"
"מה? לא. למה שיהיה?"
"התקשרת אליו לפני יומיים ואמרת לו לבוא ביום רביעי?"
"לא", יעל לא הבינה, "למה אתה שואל?"
"קרה משהו מוזר", רועי היה נסער. "אני אחזור אליך".
"להתראות".
רועי ניתק. עכשיו לנתן, אביו של איתי.
"נתן", רועי השתדל להישמע רגוע. "איתי אצלך, אולי?"
"איתי?" עצב עמוק בקול. "כבר שנתיים לא. אבל הוא בא אליך היום, לא?"
רועי הנהן לעצמו. "לכאורה כן. אבל אני לא מצליח להשיג אותו כדי לקבוע מתי. התקשרתי לחבר שלו, והוא טוען שאבי בא אלי אתמול. מה שלא קרה".
"רגע", נתן נדבק בבהלתו של רועי, "אז הוא נעלם! יום שלם הוא לא נמצא?"
"כן..." התחיל רועי.
"אני נוסע אליך".
השיחה נותקה.
רועי קיפל את ענייניו ומיהר לביתו. לאחר כמעט שעתיים בא נתן.
כעת הגיע תורה של המשטרה.
אז מה אתם אומרים, אהבתם? בבקשה, פרגנו לי בלייק. וגם ספרו לי קצת, מה אתם חושבים על הסיפור? על רועי, איתי, או מה שנראה לכם שיקרה. אם יש ביקורות, אשמח לשמוע גם. בקיצור, תכתבו לי, שאדע מה קורה אתכם.
תודה,
נועה לַבִּין
הנושאים החמים
הנושאים החמים
