נניח שהבכורה בת ה16 שומרת על הילד בן השש והתינוק באופן קבוע. תמיד מסכימה מיד, לא משנה מבחנים, לא חשוב יציאות עם חברות. כל בקשה מאיתנו היא מתייצבת כמעט תמיד עם חיוך ושומרת על הקטנים במסירות.
אתמול לא היינו בבית והייתה הפסקת חשמל קצרה בבניין עקב הסערה, לאחר מכן כשחזר החשמל הילד בן ה6 ניגש לתנור חימום כדי לטפל בו (כי הבת חשבה בהתחלה שהתנור זה שקיצר ואמרה לנו בטלפון וכנראה הקטן שמע) בתגובה ספונטנית או שלא, העניקה לו סטירת לחי מהדהדת. כשחזרנו, הבן סיפר בבכי ש**** הרביצה לו, ואנחנו נותרנו ללא מילים.
במוצש אנחנו יוצאים שוב, איך (והאם בכלל) מסבירים לה חד משמעית שאת החינוך בבקשה תשאיר לנו, מבלי לפגוע במוטיבציה שלה תמיד להתייצב בחיוב לעזרה?
אתמול לא היינו בבית והייתה הפסקת חשמל קצרה בבניין עקב הסערה, לאחר מכן כשחזר החשמל הילד בן ה6 ניגש לתנור חימום כדי לטפל בו (כי הבת חשבה בהתחלה שהתנור זה שקיצר ואמרה לנו בטלפון וכנראה הקטן שמע) בתגובה ספונטנית או שלא, העניקה לו סטירת לחי מהדהדת. כשחזרנו, הבן סיפר בבכי ש**** הרביצה לו, ואנחנו נותרנו ללא מילים.
במוצש אנחנו יוצאים שוב, איך (והאם בכלל) מסבירים לה חד משמעית שאת החינוך בבקשה תשאיר לנו, מבלי לפגוע במוטיבציה שלה תמיד להתייצב בחיוב לעזרה?