חשוב ביותר, תארת אותנו במדיוק.@Ruty Kepler יקרה!
תודה על הפוסט המרתק ועל זה שהעלית את הנושא למודעות.
אני אמנם הכרתי את הגישה הזו בעקבות הספר "מודעות לצרכים" וגמילה מוצלחת מאד של הבת שלי בגיל שנתיים, ב"ה.
עם זאת, לקראת הגמילה של הקטן יותר, גם בגיל שנתיים (וחודש...), היו לי מעט חששות מאחר ויש טענה כזו שעם בנים הגמילה קשה יותר.
בכל מקרה החלטתי ללכת על הצעד הזה, כי אם קשה יותר אז עדיף להתחיל מוקדם יותר ובלי לחץ של כניסה לגן או משהו כזה...בגיל שעדיין יש פחות סיכוי לפתח התנגדות ופחד. המאמר שכתבת נתן לי דחיפה משמעותית וב"ה עברנו את התהליך בהצלחה רבה.
רק הערה קטנה אבל חשובה מאד.
את כותבת על תהליך שבמהלכו התקופה של הפיספוסים קצרה יחסית - שלושה ימים.
הבן שלי פספס להנאתו במשך שבועיים!! בשבוע השני קצת התחלתי לאבד סבלנות, מאחר והיתה לי ציפייה שהשלב הזה יהיה קצר יותר. ונכון שהצטיידתי במלאי של פרטי לבוש חלופיים, והלבשתי לו חולצה ארוכה ללא מכנסיים (יבורך הקיץ), ונעזרתי במגבוני ריצפה ח"פ ובנייר סופג... ועדיין, הקושי עם הפיספוסים הוא בכלל לא טכני אלא יותר רגשי כי יש ציפייה שהתהליך יתקדם לאנשהוא.
רק בשבוע השלישי הוא למד להתאפק, ובמקביל לשחרר במקום המתאים - בסיר.
בשבוע הרביעי הוא התחיל להגיד לי שהוא צריך להתפנות, ורק בשבוע החמישי הצלחתי להעביר אותו לשירותים + מקטין.
כלומר, התהליך לקח זמן!!
למה אני כותבת את כל זה?
כי יש נשים שמתייאשות בתום השבוע הראשון, מגיעות למסקנה שהילד לא בשל לגמילה, ובואו ננסה במועד מאוחר יותר...
וזה פשוט חבל!! עם עוד קצת (/הרבה) סבלנות ניתן היה להשלים את התהליך ולראות פירות למאמץ!!
אני חוששת שהציפייה הזו שהתהליך יסתיים מהר גורמת לייאוש מוקדם מדי, לדחיית התהליך והתחלה מחדש של הכל וחבל...
כמובן, חייבת לציין שהמשך של התהליך למרות שהוא איטי כרוך במלאי של סבלנות.
אם ההורים לחוצים ומגיבים בחוסר סבלנות לפיספוסים באמת אולי עדיף שיפסיקו ויחזירו טיטול...
אבל אם יש לכם עוד סבלנות ואורך רוח, תמשיכו להתמיד! זה יגיע!
ואת חושבת שאם היית גומלת בגיל מאוחר יותר יש מצב שהיה מתקצר?@Ruty Kepler יקרה!
תודה על הפוסט המרתק ועל זה שהעלית את הנושא למודעות.
אני אמנם הכרתי את הגישה הזו בעקבות הספר "מודעות לצרכים" וגמילה מוצלחת מאד של הבת שלי בגיל שנתיים, ב"ה.
עם זאת, לקראת הגמילה של הקטן יותר, גם בגיל שנתיים (וחודש...), היו לי מעט חששות מאחר ויש טענה כזו שעם בנים הגמילה קשה יותר.
בכל מקרה החלטתי ללכת על הצעד הזה, כי אם קשה יותר אז עדיף להתחיל מוקדם יותר ובלי לחץ של כניסה לגן או משהו כזה...בגיל שעדיין יש פחות סיכוי לפתח התנגדות ופחד. המאמר שכתבת נתן לי דחיפה משמעותית וב"ה עברנו את התהליך בהצלחה רבה.
רק הערה קטנה אבל חשובה מאד.
את כותבת על תהליך שבמהלכו התקופה של הפיספוסים קצרה יחסית - שלושה ימים.
הבן שלי פספס להנאתו במשך שבועיים!! בשבוע השני קצת התחלתי לאבד סבלנות, מאחר והיתה לי ציפייה שהשלב הזה יהיה קצר יותר. ונכון שהצטיידתי במלאי של פרטי לבוש חלופיים, והלבשתי לו חולצה ארוכה ללא מכנסיים (יבורך הקיץ), ונעזרתי במגבוני ריצפה ח"פ ובנייר סופג...
ועדיין, הקושי עם הפיספוסים הוא בכלל לא טכני אלא יותר רגשי כי יש ציפייה שהתהליך יתקדם לאנשהוא.
רק בשבוע השלישי הוא למד להתאפק, ובמקביל לשחרר במקום המתאים - בסיר.
בשבוע הרביעי הוא התחיל להגיד לי שהוא צריך להתפנות,
ורק בשבוע החמישי הצלחתי להעביר אותו לשירותים + מקטין.
כלומר, התהליך לקח זמן!!
למה אני כותבת את כל זה?
כי יש נשים שמתייאשות בתום השבוע הראשון, מגיעות למסקנה שהילד לא בשל לגמילה, ובואו ננסה במועד מאוחר יותר...
וזה פשוט חבל!! עם עוד קצת (/הרבה) סבלנות ניתן היה להשלים את התהליך ולראות פירות למאמץ!!
אני חוששת שהציפייה הזו שהתהליך יסתיים מהר גורמת לייאוש מוקדם מדי,
לדחיית התהליך והתחלה מחדש של הכל וחבל...
כמובן, חייבת לציין שהמשך של התהליך למרות שהוא איטי כרוך במלאי של סבלנות.
אם ההורים לחוצים ומגיבים בחוסר סבלנות לפיספוסים באמת אולי עדיף שיפסיקו ויחזירו טיטול...
אבל אם יש לכם עוד סבלנות ואורך רוח, תמשיכו להתמיד! זה יגיע!
לדעתי הזמן היה מתארךואת חושבת שאם היית גומלת בגיל מאוחר יותר יש מצב שהיה מתקצר?
כי חודש ושבוע נשמע לי המון זמן ובאמת מייאש....
לא בטוחה בכלל. במיוחד לאור הניסיון עם הבן הגדול יותר שגמלתי מאוחר ופיתח פחד אסלה,ואת חושבת שאם היית גומלת בגיל מאוחר יותר יש מצב שהיה מתקצר?
כי חודש ושבוע נשמע לי המון זמן ובאמת מייאש....
אני מצדיעה לךלא בטוחה בכלל. במיוחד לאור הניסיון עם הבן הגדול יותר שגמלתי מאוחר ופיתח פחד אסלה,
והתקשה מאד בגמילה מ#2... והתהליך היה ארוך ומתסכל.
והאמת שבמחשבה לאחור אני לא חושבת שחודש ושבוע זה המון זמן.
זה לא שהוא פספס כל הזמן הזה, כן?
אבל איך בדיוק משיגים חודש חופש מהעבודה??!?!?לדעתי הזמן היה מתארך
כי כמו שנאמר עם הגיל מגיעים פחד ומודעות יתר.
ולא, זה לא הרבה חודש ושבוע.
לכל ילד יש את תקופת ההסתגלות שלו וזמן הלמידה שלו, אם את משכיבה אותו צהריים ללא טיטול והוא קם יבש, זה הזמן שאני גומלת לילה, כי זה אומר שיש לו מודעות להתאפק בשינה, אני אומרת לו: "כל הכבוד! ישנת וקמת יבש! זה סימן שגם בלילה אתה כבר יכול לישון בלי טיטול!!!" ככה כמה פעמים שקם יבש, וכשאני רואה שזה באמת קורה כמה פעמים פחות או יותר ברצף, אני גומלת: בלילה - כחצי שעה/שעה אחרי שהולך לישון לוקחת לשירותים, ופעם שניה כשלוש שעות אח"כ/ לפני שאת/בעלך הולכים לישון, בד"כ זה מספיק כדי שיקום יבש, במשך הזמן אפשר לראות, יתכן שמספיק לקחת רק פעם אחת או בכלל לא... לאחרונה בזכות המאמר פה קיבלתי כח, וגמלתי את הקטנה (בת 3), היות והיא היתה בשלה מצידה כבר מזמן (אני הייתי צריכה "להתבשל" כדי לגמול אותה... ) לאחר פעם פעמיים ששכחתי לקחת אותה בלילה - ראיתי שהיא מצליחה לילה שלם בלי ללכת לשירותים אפילו פעם אחת (ואנחנו סה"כ חודש וחצי מתחילת הגמילה ביום ושכחנו כבר מה זה טיטול גם בלילה...), אני חושבת גם שזה תלוי באופי, יש ילדים שצריכים ללכת לעיתים יותר קרובות לשירותים, אלה יצטרכו גם בלילה לקום (ויש גם ילדים גדולים כאלה - שקמים בלילה) ויש את אלה שהולכים לעיתים יותר רחוקות, גם כשיגדלו בד"כ ישנו לילה שלם בלי להתעורר.לא בטוחה בכלל. במיוחד לאור הניסיון עם הבן הגדול יותר שגמלתי מאוחר ופיתח פחד אסלה,
והתקשה מאד בגמילה מ#2... והתהליך היה ארוך ומתסכל.
והאמת שבמחשבה לאחור אני לא חושבת שחודש ושבוע זה המון זמן.
זה לא שהוא פספס כל הזמן הזה, כן?
במשך שבועיים הוא פספס הרבה, למרות שהושבתי אותו על הסיר לעיתים קרובות ולפעמים גם לפרק זמן ארוך (5 דקות או קצת יותר) אבל בדרך כלל השתדלתי להושיב ל 2 דקות. לא עשה? שלום. פעם הבאה (אה, ואז כמובן הוא מפספס דקה אחרי שקם מהסיר...)
אבל זה נמשך שבועיים בסך הכל. במהלך השבוע השני הוא כבר קלט את הרעיון להתאפק. אבל המשיך להתאפק גם על הסיר... ואז כשכבר כלו כל הקיצין היה משחרר וכמובן על הריצפה... כאן קצת נשבר לי אבל אמרתי לעצמי "עברנו את כל זה? נגבתי עשרות שלוליות, כיבסתי מלא תחתונים וגרביים, סיפרתי מלא סיפורים ושיחקנו המון יחד בכל הדקות של הישיבה המשותפת שהצטברו לנו? מכאן והלאה זה יכול להתקדם וחבל לזרוק לפח את כל המאמץ. החלטתי שעם עוד שבוע זה לא מתקדם ארים ידיים, אבל בינתיים כל עוד שנינו יכולים להמשיך ברוח טובה, אז עדיף. (כשאני עדיין רגועה וסבלנית והילד עדיין בכיף ולא מפתח אנטי)
בשבוע השלישי היתה התקדמות גדולה מאד!! כשעדיין אני היוזמת אבל אין כמעט פיספוסים.
בשבוע הרביעי עברנו להשתמש במקטין בשירותים. ובשבוע החמישי הוא למד להגיד לי מעצמו. עדיין אני יוזמת אם הוא לא מבקש הרבה זמן, והתחלתי להעיז לצאת איתו לפרקי זמן סבירים ללא טיטול... ולהשכיב אותו לשנת צהרים ללא טיטול.
אני חושבת שדווקא המודעות מראש שזה יכול לקחת זמן, יכולה להקל, כי זה מוריד לחץ ומונע ייאוש מוקדם.
ברור! אני לא בעד השיטה, היה לי גם קשה לשמוע על הרעיון ,זה שזה אפשרי לא הופך את זה לטוב יותר כלפי העולל..
יתכן והשחרור הזה (עם החיתול) נח גם לילד עצמו.
השיטה הזו שמישה אצל בעה"ח הביתיים.
זה עדיין לא מחייב שככל שהילד גדול יותר צריך יותר זמן, זה בד"כ תלוי באופי שלך ושל הילד, כל אחד איך שהוא בעניין... לא מחייב שתצטרכי חודש, תתחילי בשעות שאת בבית (אחה"צ למשל), ותראי לאן זה מתקדם, אם תהיי בטוחה בעצמך שהילד מסוגל, הוא ירגיש זאת ובד"כ ינהג בהתאם, כשתראי שהוא מצליח, תנסי ביום החופשי, בשבת וכדו' יותר שעות, וכשתראי שזה הולך טוב - אפשר מקסימום לבקש סיוע ממי שנמצא איתו בשעות האחרות ביום... כי סוף סוף בזמנים שאת איתו הוא מצליח, אז אין סיבה שבזמנים אחרים הוא לא, ואז בזמנים האלה - זה יהיה יותר קל למי שיהיה איתו, אז מסתמא שיסכים בשמחה לעזור!!!אבל איך בדיוק משיגים חודש חופש מהעבודה??!?!?
אני ניסיתי להתחיל קודם עם אחד, אבל השני דרש להצטרף לתהליךמי יכול להמליץ לי אם להתחיל עם 2 ביחד או להתחיל עם אחד ואח"כ עוד אחד
מה שבטוח ב"סגר" זה די משתלב.........
ההודעה שלך נותנת לי אומץ!!!!התינוק המתוק שלי - שנה ועשר עכשיו בגמילה.
תענוג!
לא מבין כלום מהחיים שלו, ועם זה- בשל ממש.
אין לו את כל המרי של גיל שנתיים וחצי,שלוש - ההבנה, הפחד, החרדות.
קנינו סיר קטנטן וחמוד.
הורדנו (אהממ באומץ) את הטיטול.
ביומיים הראשונים נתנו לפספס ומיד שהתחיל הושבנו על הסיר.
כל פעם מוצלחת - לוותה בצומי רב- כפיים מכל אחד מבני המשפחה.
הצוציק הזה שלא מדבר עדיין לגמרי - לוקח את הסיר
מראה את הממצאים לכל אחד לפי הסדר ולא מוכן שיפספסו את הכפיים וההתלהבות.
ואז נעמד, מתמתח מלוא קומתו הנמוכה, עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן, גאה בעצמו
זהו. זה מה שמבין מהחיים שלו..
כמובן מקבל איגלו או שוקולד אחרי כל פעם שהצליח ומחלק לכולם.
סה"כ המון צומי מכל הסיפור.
היום - אנחנו ביום החמישי לגמילה. הוא כבר בלי טיטול גם בלילה,
לא פספס בשלשת הימים האחרונים אפילו פעם אחת בלילה.
מצייץ בשבע בבוקר - "אמא אמא" לוקחים אותו והוא עושה.
במשך היום ממש לעיתים רחוקות מפספס.
זה אומנם אומץ, וכמה ימים קשים ומתישים. (להיות ערניים ודרוכים, לא להבהל מפספוסים, לא לצאת לשום מקום, לא להלחיץ ולדחוק אלא לאפשר הסתגלות, המונמון סבלנות ועוד. ותודה @Ruty Kepler על הפוסט שנתן לנו המון כח ובעיקר על המשפט - אין ילד לא בשל, יש הורים לא מוכנים. (לא דייקתי) וגם לאמא שלי על הסיפורים שלה שבזמנם גמלו את כולם בגיל שנה וקצת כי לא היו טיטולים חד פעמיים אז הבנתי שזה אפשרי..)
אז זה קשה אבל:
1. ממילא מתישהו נצטרך לעשות את זה. אז למה לא לגמור עם זה וזהו?
2. הדבר שהחזיק אותי בימים הראשונים זה- שאם זה יצליח - אני חוסכת שנה של החתלות!
סיוט בשבילי לחתל ילדים גדולים, וגם רחמנות עליהם, לא נעים להיות מלוכלכים.
3. אחרי הכרות עם הרבה ילדים שנגמלו מאוחר והיו כל מיני קשיים, העדפתי לנסות שבוע (אבל בנחישות) - הולך? נהדר, לא הולך- דוחים.
בקיצור תודה לרותי קפלר ולמי שהקפיצה את האשכול- מילא אנחנו בבית ככה שזו תקופה מעולה לגמילה.
מה המטפלת במעון תגיד - אני לא יודעת. מקווה שיעבור בשלום.
תודה על העידוד......אני ניסיתי להתחיל קודם עם אחד, אבל השני דרש להצטרף לתהליך
מכינה אותך מראש שזה קשה ומתיש, יותר מפי שניים מגמילה רגילה.
תכיני מלאי של בגדים, סמרטוטים, חומרי ניקוי והמון המון סבלנות ואורך רוח.
בהצלחה
אין לי נסיון עם הגיל הזה... נשמע לי קצת צעיר אבל כבר היו פה סיפורים כאלו.תודה על העידוד......
על איזה גיל את ממליצה?
כעת הם בני שנה וחצי, יש מה לנסות?
או לחכות לעונה אביב הבא....?!
אפשר להתיעץ איתך בנושא ?עברנו את אותו סיפור אצל בני בן ה- 4, סיפור לא קל שהתמשך על פני כשנה (מגיל 3).
היה גמול, אך רק מצרכים קטנים.
זה הגיע למצב שבחיידר היה מתלכלך או בצהרון והיה חוזר אחרי שעות הביתה שרוף ופצוע, בוכה ואומלל מאד.
ולאחר שהרבה כבר לא הסכים לטפל בו על בסיס יומי, נאלצנו להחזיר לו את הטיטול לשעות הבוקר (עד אחרי הצהרון), ומה שקרה שזה גרם לרגרסיה- הילד פשוט חזר אחורה והיה עושה הכל רק בטיטול.
אין לתאר את עגמת הנפש והקושי, ניסינו כמובן לעשות ה- כ- ל - פרסים, הבטחות, מניעת רווח וכו' אך לא עזר כלום.
הבנו שזה עמוק יותר ופנינו לטיפול- הדרכה הורית אצל מטפלת בתחום הרגשי שקיבלנו עליה המלצות שיש לה הצלחות רבות בתחום הזה, קיבלנו הדרכה חד פעמית, ולאחר השיחה הבנו את הרעיון ופעלנו על פיו.
חייבת לציין שממש בזכות התקופה הזו שהיינו כולנו בבית כל הזמן, זה היה ממש אידאלי לתכנית- ואחרי תהליך שלקח בערך חודש, בסיעתא דשמיא גדולה כל הענין מאחורינו!!!
הילד גמול לגמרי, כ"כ שמח ומאושר עם ההצלחה וההישג , אין מילים! כל פעם שקורא לי לעזור לו להסתדר בשירותים, ממש אומרת "מזמור לתודה".
ולגבי התכנית עצמה- זה מורכב מכמה שלבים ועקרונות וקצת קשה לי להעלות את הכל פה.
אם זה מעניין אותך, הייתי כותבת לך באישי, הבעיה שעכשיו אי אפשר,
יש לך רעיון אחר?
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:
8.05
ל' ניסן
פתיחת מסלול
אוטומציות עסקיות, בוטים והטמעת מערכות מידע
מלגות גבוהות!
9.05
א' אייר
הנחת ענק!
ירושלמי?
יש לנו מלגה מטורפת עבורך! קורס במימון כמעט מלא!!
ההרשמה בעיצומה
28.05
כ' אייר
פתיחת מסלול מורחב:
פיתוח ובניית אתרים
מלגות גבוהות!
2.06
כ"ה אייר
פתיחת מסלול
קורס עריכת וידאו
מלגות והנחות משמעותיות!
24.06
י"ח סיוון
פתיחת מסלול
מאסטר בשיווק דיגיטלי
מלגות גבוהות!
27.06
כ"א סיוון
פתיחת מסלול
עיצוב ואדריכלות פנים
מלגות גבוהות!
27.06
כ"א סיוון
השקה חגיגית!
עיצוב גרפי ודיגיטל - בסילבוס חדש ומטורף!
מלגות גבוהות!
7.05
כ"ט ניסן
#רקבפרוג
הרצאה מרתקת:
מלחמה מבעד לעדשה
עם אילן לורנצי
שיתוף מטלטל ומיוחד על צילומים בזמן מלחמה ותיעודים יותאי דופן זווית יוצאת דופן מתוך עזה והעוטף ועד הצפון
לתלמידים ובוגרים בלבד!
תהילים פרק קלא
א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד יְהוָה לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי:ב אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי:ג יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: