הנושאים החמים
הנושאים החמים
שתיים בלילה, התאומים שוב התעוררו, אבישי קפץ לפני שגם היא תתעורר, בשלושת החודשים האחרונים כמו היה איזה הסכם לא חתום ביניהם, היא איתם ביום, הוא בלילה. ממילא הם אוכלים מבקבוק, החודש הראשון בפגייה הרגיל אותם לכך. אבישי לוקח אותו, רץ למטבח לפני שגם התאומה שלו תתעורר, מקווה שיש בטרמוס מים חמים, מערסל ביד אחת ובחצי עין פקוחה, כמו על אוטומט, שופת במקביל מים לקומקום ומרתיח להמשך הערב, הרי היא גם תתעורר הוא יודע את זה, הבקבוק בידו והקטנצ'יק שאולי הריח את הבקבוק המוכן, השמיע יבבה, מתוק שלי, זה רותח, נקרר אותו קצת, ונלך לאכול, טוב חמוד, השתתק, כאילו הבין.
אבישי נשכב, מושך את המחשב הנייד מהשידה, זהו, הלך הלילה, הוא הבין. מניח בעדינות את הקטן על המיטה הגדולה, את הבקבוק בתנוחה אלכסונית לתוך הפה, ומחפש משהו להעביר אתו את הזמן. ועוד לפני שמצא, היא השמיעה את קולה, הוא חוזר אל המטבח, היא צורחת ברקע, הוא מקרר את המים שרתחו, רץ אליה, הוא בוכה, מיישר לו שוב את הבקבוק, לוקח אותה וחוזר למטבח, פותח את הברז על הקרים, מנסה לזרז את התהליך, מסובב את הבקבוק ביד אחת מתחת לזרם, רק שהגברת לא תתעורר, שתישן קצת, מגיע לה, הוא מכיר את הלילות האלו, הוא מבין שהימים לא פחות מוצלחים, בהתווסף אליהם גם את בן השנתיים והשלוש שמסתובבים ברקע ודורשים את שלהם, הוא יתן לה לישון.
חוזר אל המיטה, הוא כבר נרדם, פני מלאך, כאילו לא חולל כאן דרמות קודם, הלוואי שימשיך, מניח את הבקבוק על הקטן, אותה על המיטה, יוצר מעגל, כרית בקבוק תינוק בקבוק תינוקת, יד אחת של אבא מלטפת אותה, והשנייה מנסה לחפש משהו מעניין לצפייה, ובמקביל מיישרת שוב את הבקבוק מהכרית, רק שלא יתחיל שוב.
הוא מביט בצג, בפינה השמאלית למטה, כבר שלוש. הטקס עוד לא הסתיים, וזו רק ההתחלה, אחר כך, צריך להעלות אותם חזרה לעריסות, ולהתפלל שלא יתעוררו. ואז חודרת למחשבתו התובנה הנוראית ביותר לאדם מעשן, אין לי סיגריות, אז מה, אבישי חושב לעצמו, תתגבר, זה בסך הכל סיגריה, עוד מעט בוקר, תלך לנץ, תמצא שם מישהו. הוא מנסה להסיר את המחשבה הזו תוך כדי שהוא מעביר אותם בזהירות חזרה לעריסה, הוא כמעט הצליח במשימה, היא התעוררה שוב, הוא נתן לה את הבקבוק שוב, הפעם בעריסה שתירדם הוא לא יצטרך להעיר אותה שוב, והופ הבחורצ'יק פוצח בזמר, היא רגועה נראה לו, הוא מרים אותו, מה יש חמוד? הבטן, כנראה, הוא מעסה מלטף, מרים שיטות יש לו למכביר, לוחץ על הבטן לא מידי חזק, מעלה ומוריד, הקטן לאט לאט נרגע, הנשימות נעשות קצביות, מתונות, רגועות, כשהריח חודר לאפו, והוא מבין את אשר יגור ממנו בא, יבוא האב ויקנח.
ארבע וחצי, הוא כנראה סתם משך את המחשב למיטה, אולי יירדם, אבל הוא כבר עבר את השינה להיום, אבישי הולך אל הסלון בשקט, נזהר שלא להעיר, והיתוש חופר לו במוח, מתחיל להיות כמו הציפור של טיטוס, קודח, אין לך סיגריה, הוא בודק בחליפה של שבת, אולי שכח שם שבוע שעבר קופסא מתכלה, אולי במגירה נשאר משהו, נאדה, אין, הוא חוזר למיטה, מנסה שוב להירדם והיתוש קודח, הוא קם לובש משהו מעל לפיג'מה, אולי מישהו כבר ער, הוא חושב.
יורד למטה, הרחוב חשוך, שומם, חתול בודד מצטנף מתחת לפח הירוק הגדול, אין נפש חיה, הוא יורד לכיוון בית הכנסת אולי הנצו הראשונים, ריק, יורד לכיוון המרכז המסחרי, אולי שם כבר הגיע אחראי משמרת לארגן את הבוקר במכולת, לא, אין אף אחד, והחלב כבר ליד הדלת, אוף, גם את המשאית של תנובה הוא פספס. מרחוק הוא מבחין בטלית שמתגנבת לעבר בית הכנסת, בריצה קלה מתקרב ומזהה, לא, הוא לא מעשן, אין סיכוי, אני מכיר אותו הוא חושב, הוא מנסה בכל זאת, והוא צדק, אין לו, מימיו לא עישן.
ברחוב למטה הוא שומע רעש של משאית, הוא יורד, חוצה דרך מדרגות הבניין ממול, בדרך כלל אבישי לא אוהב לחצות דרך בניינים, אבל הוא חייב, פוגש את בעל המשאית, יש לך למכור לי סיגריה? למכור? לא, אבל אתן לך אפילו שתיים, תודה, לא מתווכח, לוקח ורץ הביתה, בדרך הוא שם לב שאין לו אש, המצית לא עליו. הוא מתנשף במדרגות מקווה שאף אחד לא התעורר, נכנס, הבית שקט, קרניים ראשונות של אור חודרים דרך חרכי התריסים, הוא כל כך אוהב את השעות האלו, מרתיח שוב את המים בקומקום, וחושב לעצמו, אידיוט, כל דבר טוב בחיים נהרס לך בגלל ההרגל הדפוק הזה, תמיד מגיע הרגע הזה שאתה חייב סיגריה, לא משנה אם אתה באמצע ללמוד, באמצע פגישה, או הרצאה, מאותו רגע, אין לך חיים, רק איך אני יוצא מפה, איפה לעזאזל אני ממלא את ריאותי בניקוטין הארור הזה.
הוא לוקח את הסיגריות את שניהם, בלי דרמות מיותרות, בלי החלטות גורליות, מניח במדף העליון בארון הכניסה, ליד הטלית של שבת, אם אני ארצה, אני אקח אותם, עכשיו אני לא אעשן. ואולי, אולי גם אחר כך.
אבישי נשכב, מושך את המחשב הנייד מהשידה, זהו, הלך הלילה, הוא הבין. מניח בעדינות את הקטן על המיטה הגדולה, את הבקבוק בתנוחה אלכסונית לתוך הפה, ומחפש משהו להעביר אתו את הזמן. ועוד לפני שמצא, היא השמיעה את קולה, הוא חוזר אל המטבח, היא צורחת ברקע, הוא מקרר את המים שרתחו, רץ אליה, הוא בוכה, מיישר לו שוב את הבקבוק, לוקח אותה וחוזר למטבח, פותח את הברז על הקרים, מנסה לזרז את התהליך, מסובב את הבקבוק ביד אחת מתחת לזרם, רק שהגברת לא תתעורר, שתישן קצת, מגיע לה, הוא מכיר את הלילות האלו, הוא מבין שהימים לא פחות מוצלחים, בהתווסף אליהם גם את בן השנתיים והשלוש שמסתובבים ברקע ודורשים את שלהם, הוא יתן לה לישון.
חוזר אל המיטה, הוא כבר נרדם, פני מלאך, כאילו לא חולל כאן דרמות קודם, הלוואי שימשיך, מניח את הבקבוק על הקטן, אותה על המיטה, יוצר מעגל, כרית בקבוק תינוק בקבוק תינוקת, יד אחת של אבא מלטפת אותה, והשנייה מנסה לחפש משהו מעניין לצפייה, ובמקביל מיישרת שוב את הבקבוק מהכרית, רק שלא יתחיל שוב.
הוא מביט בצג, בפינה השמאלית למטה, כבר שלוש. הטקס עוד לא הסתיים, וזו רק ההתחלה, אחר כך, צריך להעלות אותם חזרה לעריסות, ולהתפלל שלא יתעוררו. ואז חודרת למחשבתו התובנה הנוראית ביותר לאדם מעשן, אין לי סיגריות, אז מה, אבישי חושב לעצמו, תתגבר, זה בסך הכל סיגריה, עוד מעט בוקר, תלך לנץ, תמצא שם מישהו. הוא מנסה להסיר את המחשבה הזו תוך כדי שהוא מעביר אותם בזהירות חזרה לעריסה, הוא כמעט הצליח במשימה, היא התעוררה שוב, הוא נתן לה את הבקבוק שוב, הפעם בעריסה שתירדם הוא לא יצטרך להעיר אותה שוב, והופ הבחורצ'יק פוצח בזמר, היא רגועה נראה לו, הוא מרים אותו, מה יש חמוד? הבטן, כנראה, הוא מעסה מלטף, מרים שיטות יש לו למכביר, לוחץ על הבטן לא מידי חזק, מעלה ומוריד, הקטן לאט לאט נרגע, הנשימות נעשות קצביות, מתונות, רגועות, כשהריח חודר לאפו, והוא מבין את אשר יגור ממנו בא, יבוא האב ויקנח.
ארבע וחצי, הוא כנראה סתם משך את המחשב למיטה, אולי יירדם, אבל הוא כבר עבר את השינה להיום, אבישי הולך אל הסלון בשקט, נזהר שלא להעיר, והיתוש חופר לו במוח, מתחיל להיות כמו הציפור של טיטוס, קודח, אין לך סיגריה, הוא בודק בחליפה של שבת, אולי שכח שם שבוע שעבר קופסא מתכלה, אולי במגירה נשאר משהו, נאדה, אין, הוא חוזר למיטה, מנסה שוב להירדם והיתוש קודח, הוא קם לובש משהו מעל לפיג'מה, אולי מישהו כבר ער, הוא חושב.
יורד למטה, הרחוב חשוך, שומם, חתול בודד מצטנף מתחת לפח הירוק הגדול, אין נפש חיה, הוא יורד לכיוון בית הכנסת אולי הנצו הראשונים, ריק, יורד לכיוון המרכז המסחרי, אולי שם כבר הגיע אחראי משמרת לארגן את הבוקר במכולת, לא, אין אף אחד, והחלב כבר ליד הדלת, אוף, גם את המשאית של תנובה הוא פספס. מרחוק הוא מבחין בטלית שמתגנבת לעבר בית הכנסת, בריצה קלה מתקרב ומזהה, לא, הוא לא מעשן, אין סיכוי, אני מכיר אותו הוא חושב, הוא מנסה בכל זאת, והוא צדק, אין לו, מימיו לא עישן.
ברחוב למטה הוא שומע רעש של משאית, הוא יורד, חוצה דרך מדרגות הבניין ממול, בדרך כלל אבישי לא אוהב לחצות דרך בניינים, אבל הוא חייב, פוגש את בעל המשאית, יש לך למכור לי סיגריה? למכור? לא, אבל אתן לך אפילו שתיים, תודה, לא מתווכח, לוקח ורץ הביתה, בדרך הוא שם לב שאין לו אש, המצית לא עליו. הוא מתנשף במדרגות מקווה שאף אחד לא התעורר, נכנס, הבית שקט, קרניים ראשונות של אור חודרים דרך חרכי התריסים, הוא כל כך אוהב את השעות האלו, מרתיח שוב את המים בקומקום, וחושב לעצמו, אידיוט, כל דבר טוב בחיים נהרס לך בגלל ההרגל הדפוק הזה, תמיד מגיע הרגע הזה שאתה חייב סיגריה, לא משנה אם אתה באמצע ללמוד, באמצע פגישה, או הרצאה, מאותו רגע, אין לך חיים, רק איך אני יוצא מפה, איפה לעזאזל אני ממלא את ריאותי בניקוטין הארור הזה.
הוא לוקח את הסיגריות את שניהם, בלי דרמות מיותרות, בלי החלטות גורליות, מניח במדף העליון בארון הכניסה, ליד הטלית של שבת, אם אני ארצה, אני אקח אותם, עכשיו אני לא אעשן. ואולי, אולי גם אחר כך.
נערך לאחרונה ב:
