על פי ההלכה אפילו מצווה דאורייתא של 'כיבוד אב ואם' נדחית מפני הקמת בית בישראל, ואם ההורים מתנגדים לשידוך אין צורך לציית להם, כך שברור שלאף אדם בעולם אין זכות לעכב אדם אחר מלבנות בית נאמן בישראל, יהיה זה אביו או אחיו או כל אדם שחש עצמו נפגע מהשידוך.
למרות זאת, מכיוון שמסתבר שלאח הגדול תהיינה תחושות קשות במקרה שאחיו הקטן יתארס לפניו - יהיה יפה מצדו של האח הקטן 'לבקש רשות' מהאח הגדול, וכביכול לשתף אותו בהחלטה - למרות שאין לו שום זכות למנוע ממנו, כאמור.
בכל אופן, הדבר היחיד שכולנו יכולים לעשות - הוא להפסיק לרכל. להפסיק להתייחס למי שאחיו הקטנים ממנו התארסו כאל 'נעקף' שעבר לאיזשהו סטטוס טרגי. זה דבר טבעי ופשוט שאדם לא מצא עדיין את זיווגו, ואחיו הקטנים רוצים למצוא גם הם. אין כאן שום סיפור. כשאנחנו לא נתייחס לזה בתור סיפור - גם הנעקפים לא יתייחסו לזה כך.
ובעיקרו של דבר - הראייה הזו של 'עקפו אותו' כדבר טרגי - מתאימה אך ורק במקום ובזמן שההורים הם האחראיים הכמעט בלעדיים לשידוך, ותפקיד המשודך הוא לומר 'הן'. במקום כזה, כשההורים בוחרים להתחיל לשמוע שידוכים לילד השני, זה כמעט כמו לומר בקול 'התייאשנו ממנו, יש לנו סיכויים קלושים למצוא לו שידוך'. אבל בקהילות שבהן השידוכים תלויים אך ורק במשודך, וההורים משמשים על תקן של מבררים - מה הקשר בין אח אחד לשני?