הסיפור הזה התפרסם בעיתון לפני כמה שבועות, בטעות תחת שם של סופרת אחרת.
אתם יכולים לתאר לעצמכם את התפרצות הזעם שלי.
עכשיו שנרגעתי קצת, אני מפרסם אותו כאן בשמי.
תקראו, זה יפה.
ִ
הבקשה של קפטן שָבְּלוּאֶֶֶה / ישראל שיף
משקע של מלח שמנוני נותר בחלק הפנימי של האוזניים.
משה ירחי לא אהב לעמוד בתור למקלחת ושטף את עצמו רק מעט משלולית מים מתוקים שנבעה בין הגושים הלבנים.
גופו היה יבש ובמקומות עדינים העור היה שורף מאד. הצלקת שבירכו ממש בערה.
אבל משה אהב את התחושה הזאת. זה מזקק, מחשל, מחטא, מצרף אותך מכל הסיגים. זאת הסיבה שמחזירה את משה שוב ושוב אל החוף הדרומי, לעבור בכור ההיתוך של ים המלח, לטבול ולהטהר לחלוטין.
עוד לא ירד הלילה, רק מצוקי מדבר יהודה המתנשאים משמאל כיסו את השמש והטילו צללי ענק על האוטובוס.
משה התכופף ושלח ידו עמוק אל תוך התיק, איך הוא אהב את הרגע הזה, הכירסום השקט מול ראי הטורקיז הענק של פני הים המכוסים שורות אדוות קטנות.
מלוח על מלוח, כמו שאהב לומר, זה היה עבורו תענוג, תענוג צורב. להמליח את גופו גם מבפנים.
ידו רשרשה בקרבי התיק, התפוצ'יפס או הדוריטוס חריף אש?
לא חשוב, מה שיוצא ראשון, ממילא הוא יחסל את שניהם עד הפרור האחרון ואחר כך ידחוף זרת לפינות הצרות של האריזה, וילקק אותה.
כבר ירדה חשכה על הכביש הצר המתפתל בין ההרים והים, ונהגי הרכבים הבודדים החלו להדליק אורות גבוהים, כשהיה משה ירחי כבר מוכן אל החוויה האמתית.
שכן אם יש למשה דבר נשגב יותר מתענוגות הים והחטיפים המלוחים, הרי זו הפחית הקרה שאחריהן.
רעש גזים תוססים בקע את דממת האוטובוס כשמשה משך את לשונית הפח.
יניב שישב בספסל הנגדי חייך אליו והרים אגודל, הוא הבחין קודם בחטיפים המצמיאים של משה והשתתף בשמחת הרוויה שלו.
יניב, הלבוש קפוצ'ון כחול וכיפה סרוגה, היה מדריך בתנועת נוער, הוא התיידד עם משה כששכשכו במים, אדם נעים עד מאד.
משאית שבאה ממול באורות גבוהים ובנטיה מסוכנת לנתיב הנגדי, גרמה לנהג האוטובוס לצפור ולדרוך על הבלמים בדיוק כשהגיש משה את הפחית לשפתיו.
הנוסעים הוטחו קדימה והפחית שעפה מהיד התגלגלה לאורך המעבר משפריצה את תכולתה התוססת, ונעצרת רק בסוף המדרגות של הדלת הקדמית, ריקה.
הנהג הנרגש תאר בקול רם ליושבים סביבו סדרת פעולות כרורגיות שהוא מעוניין לנסות על בעל המשאית ובני משפחתו.
ומשה שהרטיב בלשונו את שפתיו החרבות, הביט בשעונו וחשב על הייסורים הצפויים לו בשעתיים הבאות עד שיגיעו לבני ברק.
"נהג!", צעק פתאום יניב, "תעצור לי כאן בתחנת דלק".
הרבה יודעים את החוק הקובע שאוטובוס חייב לעצור לבקשת נוסע יחיד, אבל רק מעטים מעזים ליישם זאת.
הנהג רטן בקוצר רוח, אבל עצר.
"צ'יק צ'ק אני חוזר" קרא יניב ודילג החוצה מהאוטובוס.
שתי דקות לאחר מכן, כשעלה יניב מתנשף מהדלת האחורית, הוא צעק "תודה רבה" ספק לנהג ספק לנוסעים, ומיהר לשבת במקומו.
הוא המתין עד שהנהג כיבה את האורות באוטובוס, וכשראה שתשומת הלב אליו שככה, הכניס את שתי ידיו לכיסי הקפוצ'ון שלו ושלף שתי פחיות, אדומה וירוקה, והושיט אותן למשה ירחי. "בשבילך, חבר".
משה המופתע שלח ידיו ונגע בשתיהן, כמו כדי לראות שהן אמיתיות.
"אאוץ', זה קרר!"
"כן, מכונה עם מקרר חזק שם למטה" חייך יניב, "נו קח כבר, האצבעות שלי קופאות".
משה לקח.
"גם קולה גם ספרייט... אני... תודה רבה אבל, מה פתאום, מה עבר עליך יניב?"
"זה לא ממש בחינם" אמר יניב ועיניו נצצו באופן מיסתורי, הוא פתח את הקפוצ'ון ומכיס החולצה הוציא שפופרת פלסטיק שחורה וארוכה והושיט אותה למשה.
"מה זה?"
"בוא תשמע סיפור מעניין" לחש יניב ובקש מהשכן לספסל של משה להתחלף אתו.
משה ניסה לפתוח את הפקק של שפופרת הפלסטיק המוזרה, אבל יניב שהתיישב לידו, עצר אותו. "חכה עם זה, קודם תשמע את הסיפור. ו....תשתה כבר, אתה לא צמא?!"
משה גמר את הפחית בשלש לגימות. ונאנח בהקלה. "תודה יניב, ברכות יחולו על ראשך, כבר חשבתי שלשוני תדבק לחכי, אני רק מקווה שאצליח לעמוד בתמורה שתבקש".
יניב כיוון את חורי המזגן אל מצחו המיוזע והחל לספר.
"לפני כמה חודשים ערכנו מבצע בחטיבת הביניים ואלה שהשיגו את הניקוד הגבוה ביותר זכו בטיול לנחל צלעם עם סנפלינג. יצאנו השכם בבוקר מגבעת שמואל, אני וחמישה נערים, וירדנו מהאוטובוס ליד בית צרויה, מרחק של חצי שעה מתחילת המסלול של הנחל, מכיר את נחל צלעם?"
משה הניד ראשו לשלילה ופתח את הפחית השניה. "כמה נחמד שהבאת גם ספרייט, רוצה קצת?"
"לא לא, זה שלך. אקיצר, זה היה בערך בשבע וחצי בבוקר כשהתפרקנו מהאוטובוס, עם כל התרמילים וציוד הסנפלינג ושאר כל אביזרי קמפינג למיניהם, ושני ג'ריק...
רגע. חבר'ה איפה הג'ריקנים. מה?? שניהם?!
זהו, האוטובוס נסע ונשארנו בלי מים.
אנחנו באמצע השממה, וגם אם נמצא ברז, אין לנו במה למלא.
שמנו פעמינו לבית צרויה. בטוח יש שם צרכניה, נקנה שם מימיות או בקבוקי מים או משהו.
השמש של לפני שמונה עוד לא חמה כל כך, צעדנו ושרנו, לאורך שביל הגישה ליישוב, המצב רוח היה טוב למדי.
בית צרויה זה כפר קטנצ'יק שבמרכזו מגדל מים מוקף מדשאה קטנה שסביבה מוצבים המרפאה, בית כנסת, סניף דואר, וצרכנייה קטנה.
קטנה בסדר גודל של חדר אמבטיה.
נדחקנו פנימה כדי לגלות שמדף המשקאות ריק לחלוטין.
"מים?" שאלנו את הקשיש שישב על כסא פלסטיק ליד הפתח. והוא הושיט לנו את הבקבוק המונח לידו, וביקש לא לגמור הכל.
"לא, אנחנו רוצים לקנות מים מינרליים".
"אה" אמר הקשיש כמו לעצמו "נגמר. יש השבוע הפסקת מים, עבודות במגדל. והחברים קנו את כל השתייה, גם חלב אין".
היינו זמן מה בהלם, ואז התחילו ההתמרמרויות וההאשמות ההדדיות והאוירה נעשתה מורעלת. ואז הופיע טנדר ישן נושן, ונהגו השזוף צעק מבלי להוציא את הסגריה משפתיו "בוקר טוב אריק".
הקשיש הגיב בתנועת ראש כמעט בלתי מורגשת.
"מי הבחורים האלה?" פלט הנהג קריאה מעורבת בעשן.
"באו לבקש מים" לחשו שפתי הקשיש.
המנוע כבה.
הנהג יצא מהרכב והלך אל מאוחרי הטנדר "מאיפה אתם חבר'ה, יוצאים לטיול?"
"מגבעת שמואל, באנו לעשות סנפלינג במצוקים של נחל צלעם, אבל זה כנראה יתבטל כי..." הבאגז' החורק נפתח אל על, והנהג השרירי הוציא שתי שישיות בקבוקים כחלחלות והניחן לרגלינו על האדמה.
"שום דבר לא מתבטל" אמר דרך הסיגריה המתנודדת בקצה פיו.
"ומה אתך, אבנר?" שאל הקשיש הנרגן.
"יהיה בסדר. אני אקפוץ לבאר שבע לקנות מים".
"ואו, אנחנו לא יודעים איך להודות לך" אמרתי לו, ואז הוא הושיט לי את גליל הפלסטיק הזה, ונסע ללא אומר, מותיר אחריו ענני פיח שהתרוממו מהאגזוז המתעטש, וגם מחלון הנהג".
"וזה הגליל?" שאל משה ירחי.
"זה בדיוק" הדליק יניב את הנורה שמעליהם, "ועכשיו תפתח".
***
רחובות הכפר וורן היו ריקים, מאז שצבא אדוארד שם פניו לעבר פואטייה, נעלו התושבים את עצמם בתוך הבתים מאימת הדוכס השחור, וחיכו שיעבור זעם.
"הררררר" השמיע הקצין הצרפתי ועצר את סוסו ליד בית שחלונותיו חסומים בקורות עץ ממוסמרות. מבפנים נשמע קול התייפחות קורע לב. בקיר לצד הדלת נחפר שקע קטן שכוסה בטיח.
מזוזה.
החייל נאנק כשנחת על הקרקע מעל גבי הסוס. כל תנועה של המתכת החדה הנעוצה בתוך גופו הסבה לו כאב עז.
הוא קשר את המושכות סביב עמוד העץ של הגדר, ופסע לעבר הבית היהודי.
מרחוק עוד היה אפשר לשמוע את שאגות הקרב של האנגלים ופה ושם נראו עמודי אבק של הפרשים הנסוגים אל הכפרים, איזה בזיון.
הוא דפק על הדלת.
הבכי פסק מיד, הוא יכול היה לחוש את החרדה בשתיקה שמאחורי הדלת.
"וִיו לה פרנס!" קרא החייל והזדקף להבליט את המדליות שעל חזהו.
עין שחורה הציצה מבין קרשי החלון הסמוך.
"אוברה פור מואה, ז'ה סווי ז'ואיף" קרא ונשק למזוזה.
הדלת נפתחה, ואיכר כחוש עם עיניים בולטות הכניס אותו פנימה, "שלום עליכם".
"עליכם שלום" אמר החייל והסיר את הקסדה. מספר ילדים התקבצו סביבו ובחנו את מדיו בסקרנות.
האיכר הביט בעיגולי הזהב הנוצצים על כתפיו החסונות של האורח. "קצין?" שאל בהערכה.
"קפטן שבלואה, מפקד פלוגת פרשים של הוד מלכותו".
הילדים נשפו בהתפעלות והאיכר נסוג ביראת כבוד וקד עמוקות. הקצין נד בראשו מבלי לחייך.
הוא היה צעיר מאד ופניו הבלתי מגולחות היו יגעות וקודרות.
"אז איך הקרבות?"
הקצין נאנח ופתאום התנודד ונשען אל הקיר, צליל מתכתי נשמע כשחרבו השתקשקה בנדנה.
"מה קורה בפואטייה?" שאל האיכר בחרדה.
"נכבשה!"
הנוכחים בהו בו באלם.
"אנגלים ארורים" אמר האיכר לבסוף.
"היה לנו יתרון מספרי ניכר עליהם, אבל קשה היה לעמוד בפני פלוגות הארצ'רים, הם התפרסו על הגבעות מצפון וקצרו בנו ללא רחמים עם קשתות ארוכות טווח. אתה יכול להבין שפרש היה המטרה הנוחה ביותר עבורם, כשגופו הבלתי מוסתר מזדקר לגובה מעל הסוס". הקצין נשען שוב אל הקיר ופניו התעוותו, ספק מכאב ספק מצער.
"כמה שעות איבדתי את מרבית אנשיי, השאר נסו אל הכפרים".
"אנגלים ארורים" אמר האיכר ונופף באגרופו, "אני בטוח שתוך זמן קצר יארגן המלך את הצבא מחדש ויביס אותם" הוא נופף באגרופו שנית, "וִיו לה פרנס!"
הקצין נאנח ואמר בשקט, "אה... אינך יודע..."
האיכר קרב אליו בעיניים פעורות, "איני יודע! מה איני יודע?" קרא בקול גבוה.
הקצין השפיל את עיניו
"מה, ספר לי. המלך נפצע? נהרג??"
"גרוע מזה", אמר הקצין, "נפל בשבי".
"המלך ז'אן השני ירום הודו... בשבי?!"
העיניים השחורות והבולטות נמלאו דמעות של אין אונים, והקצין הקשוח והאיכר המחוספס, נפלו איש אל רעהו בחיבוק של תבוסה, כמו שצרפתים יודעים.
נאקת כאב נמלטה מפי הקצין והוא הדף את האיכר מעליו.
האיכר התבונן בו, לא מבין. ואז פתח הקצין את אדרתו והרים את האפוד העבה, קצה שבור של מקל בלט מתוך החולצה מוקף בכתם אדום שנמשך ונספג כלפי מטה על פני כל מכנסיו.
"אנגלים ארורים" אמר האיכר.
"ג'ולייט". קרא האיכר בקול.
"אשתי חובשת", הסביר, "אולי היא תוכל לעזור לך".
מן החדר יצאה אישה גבוהה וחיוורת עם תינוק בזרועותיה, פניה היו שטופות דמע.
כשראתה את החץ השבור חשקה את שפתיה "אסור למשוך את זה החוצה, צריך רופא מנתח".
"מה קרה לילד?" שאל הקצין וכיסה את גופו באדרתו, "נכנסתי לכאן כי שמעתי את הבכי".
"הוא קודח. והרופא אמר שאם לא נשיג לו מים עד הלילה...." היא פרצה שוב בבכי.
"האנגלים סכרו את נחל מון-לואי, ושתי הבארות של וורן מזוהמות ב... לא רוצה לומר במה. מים! מים שווים כמו זהב עכשיו, הייתי נותן את כל מה שיש לי בעבור רבע גאלון". אמר האיכר ופכר ידיים ביאוש.
הקצין שתק רגע, בלסת נוקשה ועיניים בוהות הוא ניצב מהרהר, ואז התיר את חגורו ופרק ממנו מימיית עור גדולה.
הם עמדו משתאים. "אתה...אה... לא?!"
"אני לא אזדקק לזה, אני כנראה... כבר לא אשרוד את זה, נכון מאדם?"
ג'ולייט לא ענתה.
"קחי, תני לילד".
האיכר כרע לארץ וחיבק את ברכי הקצין בבכי "הו קפטן, איך אוכל להודות לך".
הקצין הדף אותו בעדינות "תביא לי פיסת קלף וקסת".
אחד הילדים מילא את בקשתו והקצין התיישב ליד השולחן, פתח את פקק הקסת, טבל בה את העט, וכנשמע מהחדר הסמוך קול האם המזמרת כשהיא משקה את תינוקה, הוא החל לכתוב:
מי אשר תבוא...
***
משה ירחי סובב את ההברגה, והוציא מתוך שפופרת הפלסטיק, פיסת קלף עתיקה, מגולגלת.
"תפתח בזהירות, ותקרא" אמר לו יניב.
משה פרש את הקלף על ברכו, והחל לקרוא:
מי אשר תבוא זאת האגרת לידו, יגמול נא חסד עם חייל יהודי ההולך למות בלא זרע ויאמר קדיש לעילוי נשמת אלעזר בן יצחק.
אחר זאת ישמור נא את האגרת אצלו, והיה כי ימצא איש צמא למים אז יתחזק להשקותו בעין יפה ויעביר את האגרת אל האיש ההוא.
***
הנושאים החמים
Reactions: המהר"ל מפרוג, מַיִם שְׁקֵטִים, שיוותי ה’ לנגדי תמיד ועוד 32 משתמשים35 //