זה הסיפור.
קראתי לו אנשים טובים. למרות שיותר משך אותי לקרוא לו: קול דאלים גבר.
בכל זאת, אני מאמינה שהטוב משתלט על הרע.
אנשים טובים/
ישר כשהם הגיעו יחד עם משאית ההובלה, ויצאו מהרכב הפרטי שלהם, הבנו שהם לא מאנ"ש.
לא שלא היתה להם כיפה חלילה, להפך, הכיפה היתה גדולה ומשמעותית.
האבא, גבר מגודל ושרירן לחץ את ידי אברכי המשי שעברו בסביבה, לחיצה אמיצה, והסביר בחיוך: "הגענו מבית שאן. אמרו לנו שאין כמו עיר חרדית, ואנחנו רוצים חינוך טוב לילדים".
בן ה13 שלו נשרך אחריו, ויחדיו הם הוציאו אופניים חשמליים מהרכב והעלו במדרגות.
"בטח אצלכם לא גונבים, אבל צריך להתרגל לזה". הסביר האבא.
יום למחרת, כשהוא עבר ליד קבוצת ילדים הוא התעניין: "איזה תלמוד תורה נחשב להכי טוב כאן"?
מרבית הילדים לא ענו לו, אסור לדבר עם זרים, רק אחד מהם ענה: "תורה לשמה".
"ומה הכתובת"? המשיך לשאול.
בשלב זה עצר אחד השכנים, עובר אורח, וליטף את זקנו: "זה לא הולך כך. צריך קודם לעשות רישום, לראות אם מתקבלים".
באותו רגע הועמו פניו של החדש: "אין מתקבלים או לא, הגעתי לעיר הזאת כדי שהבן שלי יקבל את החינוך הכי טוב. אני לא מתכונן לבזבז את הזמן".
הוא דיבר בפסקנות, עד שגם האברך הבין שלא כדאי להתעסק איתו.
"שהחיידר יגיד לו את זה לבד" אמר בשקט לשכן נוסף שעבר במקום, והלך לדרכו.
אחר הצהרים, החנות של יוסלה המתה אדם, כשקול רועם הפסיק לרגע את ההמולה. כמו אות שניתן, יוסלה עצר מכל עיסוקיו, כדי לשרת את הלקוח הנכנס:
"אני רוצה כיפה מתאימה לחיידר כאן. עם איזו כיפה הולכים הילדים של תלמוד תורה "תורה לשמה""?
יוסלה שאל: "הבן שלך לומד שם"?
ומר אבני, כפי שהכרנו את השם לפי השלט שנתלה על הדלת ענה: "עוד לא לומד. יתחיל בע"ה ביום ראשון".
יוסלה התלעלע והתפעל בכנות: "איזה יופי שקיבלו אותו".
מר אבני תיקן: "עדין לא, אבל זה לא משנה. הוא ילמד שם בעזרת השם".
כשהוא אמר את זה, ידענו שכך יהיה. רק לא ידענו איך.
ביום ראשון בבוקר המלמד של כיתה ז' נכנס וגילה בהפתעה תלמיד חדש.
"המנהל עוד לא עדכן אותי". התנצל בפני הדמות הגבוהה שעמדה בפתח.
"אז תעדכן אותו אתה" הציע מר אבני והוציא מכיסו תעודת זהות.
המלמד התגמגם: "זה לא הולך כך. צריך קודם להסדיר את הרישום".
מר אבני הבין ענין מהר. הוא פנה לבנו: "בסדר, בוא משה, שב כאן, אני רואה שהמקום פנוי, ואלך בינתיים להסדיר את הכסף".
ניכר שמשה רגיל לציית לאביו. הוא התיישב בדיוק במקום עליו הורה, הסדיר את זוית הכיפה הבוהקת והחדשה, לראשו, והניח את הילקוט הכחול בסמוך לשולחן.
המלמד חכך בדעתו ואחר הורה לילדים להתחיל להתפלל. "אני יוצא רגע למזכירות. אני מזכיר שאסור לדבר חלילה בשעת התפילה. שרגי, אתה החזן היום. תתחיל".
במזכירות הוא פגש את מר אבני יושב עם המנהל. "באתי לוודא שהכל בסדר". הסביר.
מר אבני הרגיע: "בטח בסדר. אני משלם בכרטיס אשראי".
המנהל ניסה להסביר: "אני לא בטוח שיש לנו מקום בשכבה הזו. אתם אומרים שהוא בכיתה ז'"?
מר אבני חייך: "מי זה אתם? רק אני נמצא כאן. בכל מקרה הוא בכיתה ז' וכבר מצאתי לו מקום. הכל סבבה".
המלמד ניסה לעזור: "המקום הזה שייך לילד אחר שלא הגיע היום".
"נו, הבעיה היא הכסא? אשלם לכם ותקנו חדש. אין בעיה".
המנהל גילה אסרטיביות: "בתלמוד התורה שלנו קיימים נהלים, הרב... איך אמרתם שקוראים לכם? אנחנו צריכים לכבד את הנהלים. אין אפשרות לצערי לקבל ילד באמצע שנה".
מר אבני התחיל להתרגז: "הבן שלי יהיה כאן כי ככה אמרתי. ואני רוצה לשמוע שהוא למד טוב היום. רוצים את האשראי שלי או לא? אין לי בעיה לא לשלם".
המנהל עמד על שלו: "הרב, זו השגת גבול. אנחנו מוסד פרטי ולא חייבים לקבל אף אחד".
מר אבני רקע את הכסא לפניו בכח: "מוסד פרטי או לא. הבן שלי יהיה כאן. אתה לא רוצה לדעת מה קרה למי שאמר לי לאחרונה 'לא'".
המנהל בהה בו בהלם, ומר אבני התרכך: "תראה אדוני המנהל. אתה מסתכל עליי בעיניים עקומות. אני רואה את זה. אני מכיר כאלו עיניים. אבל כאן אין לך ברירה. זה משהו שאני עומד עליו. נכון שהבנאדם האחרון שאמר לי לא, גמר באופן לא נעים, וונכון שאתה בטח לא רוצה לקבל ילד שאבא שלו ידוע ברחוב בקטע שלילי, ואנשים מפחדים להגות את השם שלו, אבל הבן שלי לא כמוני. הוא ילד צדיק, אתה תרווה ממנו נחת. בכל אופן, אני מוכן לקנות לו את כל הספרים שידרשו בשביל שיוכל ללמוד כמו בנאדם. רק תנו לי רשימה ועוד היום אני הולך לקנות הכל".
המנהל אמר: "אדוני. אתה מתחיל כאן עם איומים. אני לא חושב שזה חוקי, וגם לא הולך ככה".
ואדון אבני הסביר: "זה נכון שאני מאיים, וגם הולך להגשים את האיומים. אתה יכול להתקשר עכשיו למשטרה ולומר להם על השגת גבול. אני יכול לחכות להם, אבל אומר לך שהם לא יגיעו אליי על כזה דבר. תגיד להם שלמה אבני ותבין. ואין לי זמן עכשיו לחכות הרבה מדי. תשלח עם הילד את רשימת הספרים שצריך ונקנה לו. ועכשיו אני הולך".
מר אבני הלך, והמנהל הורה למלמד: "נבדוק כבר מה לעשות. עכשיו תחזור לכיתה ותלמד כרגיל".
והמנהל ברר את הנושא, והבין שמשה אבני ילמד אצלו בחיידר בכל מקרה, כי ככה אבא שלו, שלמה אבני, החליט. אפילו שהחיידר שלו נחשב לטוב ביותר, כזה שאינו מקבל חלילה ילדים ממשפחות לא טובות, גם כאלו שיש בהן סרך של הסרך, והמנהל עומד בפני תחנונים של אבות שעומדים בפתחו ומורידים דמעות כמים כדי שהבן שלהם יזכה להתקבל למקום המובחר, אבל המנהל מסביר שאינו יכול לקבל כל אחד, כדי להשאיר אותו מובחר. וכעת אבני, שזו בכלל משפחה לא מוכרת בציבור יראי השם, ואפילו אי אפשר לעברת אותה בהסכמת האב ל'שטין' לשמל, מאייש את אחד הכסאות כאחד התלמידים.
וכך, בתחילת חודש אייר התווסף תלמיד חדש לתלמוד התורה. המשפחה שלו לא היתה מאנ"ש. היא גם לא הכירה את המושג.
משה אבני התקשה בגמרא, ואם היה תלמיד מן המנין, המנהל היה מורה להוריו לקחת לו קידום, אבל מר אבני הודיע שהמלמד יסביר טוב יותר, כי יש לו ילד גאון. ואם יסבירו לאט, הוא יבין מהר.
והמלמד השקיע מזמנו, ומשה התקדם, וביום שהוא קלט פירוש קשה בגמרא, המלמד דמע יחד איתו.
"עוד תעשה לנו סיום. אני מבטיח לך" הוא אמר.
ולא טעה.
בסיום השנה, נערכה מסיבת הסיום, ומשה אבני עלה על הבמה והכריז בקול צלול: "הדרן עלן".
ואבא שלו עמד זוהר בפאתי האולם, וכל האנ"ש נגשו אליו, וכשהוא לחץ ידיים בהתרגשות, אף אחד לא אמר לו שהלחיצה שלו מהודקת וחזקה מדי.