מידע שימושי רושמים ילדים לישיבות? חשבו עוד שניה!

[מלפפון]

דווקא בזה אפשר לתת צל"ש לפרנסי העיר שעשו ככל אשר לאל ידם, אך מה לעשות זה גלגל שלג שיוצא משליטה שתוך רגע כבר אין עם מי לדבר.
ב"ה שנה שעברה הצליחו לסחוב עד אמצע/סוף החורף
אבל השנה מספיק רשם/ישי"ק אחת שבלחץ למלא רישום (והם פונים רק להורים שנמצאים במוסד שלהם) וזה מלחיץ את כל הישיבות שנחטפים להם הבחורים ומשם פיצוץ הרישום זה עניין של שניות...
בהצלחה לכולם

לא זה מה שנדרש מהם לעשות.
נדרש להרחיב ישיבות, לפתוח ישיבות נוספות, שיהיה מקום ברווח לכל אחד.
ואפילו לעשות אינפלציה בישיבות. שתהיינה יותר מדי ישיבות והרשמים יעברו מתחננים מבית לבית.
זה לא יקרה, אני יודעת.
אבל אם רוצים לטפל בבעיה מהשורש, זו הדרך.

 

[תקוה]

@מלפפון
מה שאת כותבת כ"כ נכון
אבל כבר מגיל הגן הפרטי וברישום לחיידרים הסיפור הזה קופץ.
הזוי!

 

[זושא כץ]

אגב, אני חושבת שהבעיה שבמודיעין עילית יש אינפלציה של ילדים, וכך קורה שיש לחץ אדיר, ורשמי הישיבות יכולים להרגיש על העליונה, בעוד שבישיבות במקומות אחרים המצב פחות גרוע ולא מלחמה ניטשת בין לילה.
ולכן פרנסי העיר צריכים להתאגד כדי לבדוק מה לעשות. זו אחריות קהילתית. עוד יותר מאשר אחריות על לקיחת עגלות מהסופר.
מדובר בנפש הילדים.
ילד שאינו מתקבל, מביא אות קלון למשפחה, לחץ אדיר, והרסנות! שעלולה לנבוע מכזה דבר.
אם עתיד הילדים חשוב לנו, חייבים להתעורר ולטפל בנושא.

הבעיה היא שתוך עשור, העיר שהיתה עד לפני כ13 שנים פריפריה, הפכה לעיר, והתהליך קרה כזה מהר, עד שאף אחד לא קולט שהנה, זה לא שיש פה ושם ילד שצריכים לעזור לו והקבס(ית?) אמור להתערב, אלא שזו בעיה כללית של עיר שצמחה ומגדלת כמות ילדים ב"ה כן ירבו.
והגיע הזמן להידרש לנושא ברצינות.

גילוי נאות- לא חקרתי על הנושא, אבל זה לא האשכול הראשון שעולה כאן בנושא, ונראה לי כי יש כאן קונפליקט שצריך לרדת לשורשו.

לא זה מה שנדרש מהם לעשות.
נדרש להרחיב ישיבות, לפתוח ישיבות נוספות, שיהיה מקום ברווח לכל אחד.
ואפילו לעשות אינפלציה בישיבות. שתהיינה יותר מדי ישיבות והרשמים יעברו מתחננים מבית לבית.
זה לא יקרה, אני יודעת.
אבל אם רוצים לטפל בבעיה מהשורש, זו הדרך.

אני חושב שהניתוח מוטעה..
כמות הילדים היא גדולה אבל כמות הישיבות היא גם גדולה.
העיר בנויה בצורה שבטית ואחידה כך שכל הישיבות אמורות להתאים לכולם.
כולם מכירים את כולם
ןבשל כך מתחילה החגיגה
כל ההורים רוצים את אותה ישיבה, כל הרשמים רוצים את אותם בחורים, לכל איש צוות יש 5 שכנים שהוא יכול להשפיע וללחוץ עליהם וכו'
גודל השיעורים בישיבות הוא קטן בגלל שיש הרבה ישיבות,
הבחורים מבוקשים ונחטפים ע"י הישיבות עצמם
כל השאלה אם בסיבוב הראשון או בשני.

השפלת הילד יכולה להיות במקום שהוא בעייתי או שהאבא נעול על מקום מסויים.
זה שיש כאלה שנחטפים ראשונים כי הם מצוינים, זה בעיה מקדמת דנא. וענין לחינוך בבית.

 

[שואל ומשיב]

ראיתי פעם אברך ניגש לאחד מראשי הישיבות בק"ס עם פעוט בן שנתיים על ידיו, האברך מצביע על התינוק ואומר 'זה לתשפ"ט, אני יכול להיות רגוע שזה מסודר?'

 

[תקוה]

מה שהכי הזוי בעיני
שכבר כל גננת בגן פרטי מרגישה את עצמה כמו איזה רשם.
וכבר במוצאי שמחת תורה סגרו רישום לתשפ"א תוך 3 שעות מאז שהיא אמרה שהיא פותחת רישום היא כבר סגרה...

 

[מלפפון]

כמות הילדים היא גדולה אבל כמות הישיבות היא גם גדולה.
העיר בנויה בצורה שבטית ואחידה כך שכל הישיבות אמורות להתאים לכולם.
כולם מכירים את כולם
ןבשל כך מתחילה החגיגה

אז כל החטא של אותם אבות הוא שהם מעדיפים ישיבה טובה יותר?
אדרבה, תפתחו ישיבות טובות נוספות.

לא בעיה לעשות את זה.
לוקחים מכל כיתה חמישה טובים, ומחלקים אותם לישיבה אחרת.
את השאר מחלקים בהתאמה לכל הישיבות.
וכך נניח יש עשרה חיידרים, בכל כיתה חמישה טובים,
כפול שתי כיתות
יוצא שעשר ישיבות קיבלו טובים מכל חיידר.
וכך יש עשר ישיבות מעולות, שיש בהן מכל הרמות, והתלמידים מתעלים עוד יותר, כיון שהם לומדים לכבד כל אחד באשר הוא.

לטאטא מתחת לשטיח- מעולם לא עזר.
ובדכ למי שיש אינטרס לטאטא, הוא כזה שנולד במקום, ואבא שלו מכיר את ראש הישיבה, או שהוא שכן שלו בעצמו, ולילד שלו אין בעיה להתקבל.
אז שאחרים יאכלו קש.
שלום עלי נפשי.

וכפי שתקוה אומרת, גם בחיידרים המצב הזה קטסטרופלי.
הנס הוא שבתי הספר לבנות מחולקים בצורה אזורית. וכך גם בתי הספר מתמלאים משנה לשנה ומוצפים, וכמה קומות, לא מה שהיה כשהייתי ילדה וגרתי בשכונה חרדית. אלא הרבה יותר.
אבל כאן יש חלוקה מראש.

אגב, זה באמת רעיון. עליתי מה צריך לעשות. פשוט להמשיך את החיידר.
אם רוצים גיוון אפשר לחלק חצי חיידר מא עד כ לישיבה א', חצי לישיבה ב'
ולערבב גם מחיידרים אחרים.
משום מה, לא ראיתי בחור בכיתה ח' שלומד פחות טוב, או מתעלה פחות, רק כי הוא לומד בחברה התרוגנית, ויש כל מיני רמות רוחניות ורמות כשרונות רחמנא לצלן.

 

[nori]

אדרבה, תפתחו ישיבות טובות נוספות.

אל מי בדיוק את מדברת?
מי שפותח ישיבות אלו בד"כ אנשים עם רעיון (שלא לאמר שגעון) מסוים שחשוב לו לישם את זה בילדי ישראל. הוא מוכן לשלם על זה המון כסף והמון מאמץ. ואז הישיבה היא בעצם העסק שלו שהוא מוכן לעשות הכל כדי לקדם את הדבר הזה ולכן אנחנו רואים את ההתהלות שאנחנו רואים. עדיין הישיבה בראש מעיניהם. לא הילד שלי או שלך. שזה בעיני סביר אגב...
את מצפה שיבואו אנשים אלטרואיסטים שכל כונתם לדאוג לציבור ולכתת רגליהם בשביל זה. ולא אחד ולא שניים כאלו אלא עשרות. זו משאלה שלהערכתי לא יכולה להתקיים. הלו, לכל אחד יש את החיים שלו...
ואם את מצפה מהנהגה רבנית לדאוג לזה. זה גם קצת יומרני כי יש להם תפקידים אחרים שממלאים את סדר יומם הם יכולים להשקיע בזה קצת מחשבה ולכתוב מכתב, ולנסות לנווט (לדוג' קביעת תאריך לרישום שמשומה בערים אחרות זה עובד ובמודיעין עילית לא. אז אולי צריך עוד טיפה להתאמץ על זה)
אבל להקים מערכת מסובכת. לדעתי אף אחד לא יסכים לקחת את זה על עצמו.

 

[תקוה]

לכי בכוחך זה והושיעי את ישראל!
נראה שיש לך כח.
תשתמשי בו!!

 

[מלפפון]

ואם את מצפה מהנהגה רבנית לדאוג לזה. זה גם קצת יומרני כי יש להם תפקידים אחרים שממלאים את סדר יומם הם יכולים להשקיע בזה קצת מחשבה ולכתוב מכתב, ולנסות לנווט (לדוג' קביעת תאריך לרישום שמשומה בערים אחרות זה עובד ובמודיעין עילית לא. אז אולי צריך עוד טיפה להתאמץ על זה)
אבל להקים מערכת מסובכת. לדעתי אף אחד לא יסכים לקחת את זה על עצמו.

גופים רבניים לוקחים על שכמם עניינים הרבה פחות חשובים כדי לשמור על העיר.
ומה עם נושא כזה שהוא לב ליבו של הציבור שלנו?
דווקא אותו להזניח???
לדאוג שילדי החיידרים לא ילמדו ליבה- חשוב מאד,
אבל לדאוג להם שתהיה להם ישיבה שתאכלס אותם פחות חשוב?
על מה את מדברת בכלל???

זה הנושא הראשון שיש להידרש לו.

וחשוב עוד יותר להבין שלא רק בני האברכים אמורים להתקבל.
יפה שקרית ספר היא עיר האברכים, ויש מלא תורה! מלא. זו סיבה לגאווה עצומה.
אבל גם ילד שאבא שלו נהג אוטובוס מותר לו ללמוד תורה.
מותר לו לגדול להיות תלמיד חכם.
לא חשבת על זה?
וכבר אמר אחד מרבני ישיבת מיר שנדרש לענין שהנושא הזה שיש ילדים שלא מתקבלים, יש מי שעלול לשלם עליו את המחיר!

כתבתי בעבר סיפור שמראה את האבסורד הזה, שיש כאלו שבטוחים שרק ילדים בני אברכים אמורים להתעלות, ואילו אחרים נחשבים לילדים שאינם חיוביים.
מי יתן את הדין על כך?
שילד מרגיש דחוי ולא מקובל כי סבתא שלו הולכת עם מכנסיים ברחוב על לא עוול בכפו?
כי אבא שלו עשה את הצעד הקשה בעולם והחליף את הטרנינג בחליפה, ואמא שלו הולכת עם כיסוי ראש!
צריך לקבל אותם, לתת להם מקום, גם לבן של נהג משאית מותר ללמוד, ולא רק לבן של מנהל האולם, כי יש לו קצת יותר כסף ולכן לבן שלו כבר מגיע ללמוד.

מזכיר לי את הסיפור על הלל שרצה ללמוד תורה אבל לא נתנו לו.
הרבנים לא אמרו כמוך, שאין ברירה וחייבים לשלם על לימוד תורה, ועניים אמורים להתמלא שלג בחוץ, אלא פתחו את בתי המדרש ללא תשלום.
הם הבינו שיש להידרש לענין, ופתרו אותו. לא דחו או טיטאו אותו.

הסיפור שכתבתי קצת איכשהו.. עלול להתקבל לא טוב בקרב אלו שלוקחים את עצמם מדי ברצינות, ולכן לא פרסמתי אותו. כתבתי אותו כשנחשפתי לעוול הזה שמתואר פה.
אולי אעלה אותו אם אמצא. עוד מעט.
חייבים לעשות שינוי!

 

[מלפפון]

לכי בכוחך זה והושיעי את ישראל!
נראה שיש לך כח.
תשתמשי בו!!

אין לי כח.
אני יכולה לכתוב את זה, אבל לא להזיז.
הכח נמצא אצל אנשים שיכולים לעשות את זה, אם רק יבינו את האבסורד יותר לעומק.

 

[מלפפון]

זה הסיפור.
קראתי לו אנשים טובים. למרות שיותר משך אותי לקרוא לו: קול דאלים גבר.
בכל זאת, אני מאמינה שהטוב משתלט על הרע.

אנשים טובים/
ישר כשהם הגיעו יחד עם משאית ההובלה, ויצאו מהרכב הפרטי שלהם, הבנו שהם לא מאנ"ש.
לא שלא היתה להם כיפה חלילה, להפך, הכיפה היתה גדולה ומשמעותית.
האבא, גבר מגודל ושרירן לחץ את ידי אברכי המשי שעברו בסביבה, לחיצה אמיצה, והסביר בחיוך: "הגענו מבית שאן. אמרו לנו שאין כמו עיר חרדית, ואנחנו רוצים חינוך טוב לילדים".
בן ה13 שלו נשרך אחריו, ויחדיו הם הוציאו אופניים חשמליים מהרכב והעלו במדרגות.
"בטח אצלכם לא גונבים, אבל צריך להתרגל לזה". הסביר האבא.

יום למחרת, כשהוא עבר ליד קבוצת ילדים הוא התעניין: "איזה תלמוד תורה נחשב להכי טוב כאן"?
מרבית הילדים לא ענו לו, אסור לדבר עם זרים, רק אחד מהם ענה: "תורה לשמה".
"ומה הכתובת"? המשיך לשאול.
בשלב זה עצר אחד השכנים, עובר אורח, וליטף את זקנו: "זה לא הולך כך. צריך קודם לעשות רישום, לראות אם מתקבלים".
באותו רגע הועמו פניו של החדש: "אין מתקבלים או לא, הגעתי לעיר הזאת כדי שהבן שלי יקבל את החינוך הכי טוב. אני לא מתכונן לבזבז את הזמן".
הוא דיבר בפסקנות, עד שגם האברך הבין שלא כדאי להתעסק איתו.
"שהחיידר יגיד לו את זה לבד" אמר בשקט לשכן נוסף שעבר במקום, והלך לדרכו.

אחר הצהרים, החנות של יוסלה המתה אדם, כשקול רועם הפסיק לרגע את ההמולה. כמו אות שניתן, יוסלה עצר מכל עיסוקיו, כדי לשרת את הלקוח הנכנס:
"אני רוצה כיפה מתאימה לחיידר כאן. עם איזו כיפה הולכים הילדים של תלמוד תורה "תורה לשמה""?
יוסלה שאל: "הבן שלך לומד שם"?
ומר אבני, כפי שהכרנו את השם לפי השלט שנתלה על הדלת ענה: "עוד לא לומד. יתחיל בע"ה ביום ראשון".
יוסלה התלעלע והתפעל בכנות: "איזה יופי שקיבלו אותו".
מר אבני תיקן: "עדין לא, אבל זה לא משנה. הוא ילמד שם בעזרת השם".
כשהוא אמר את זה, ידענו שכך יהיה. רק לא ידענו איך.

ביום ראשון בבוקר המלמד של כיתה ז' נכנס וגילה בהפתעה תלמיד חדש.
"המנהל עוד לא עדכן אותי". התנצל בפני הדמות הגבוהה שעמדה בפתח.
"אז תעדכן אותו אתה" הציע מר אבני והוציא מכיסו תעודת זהות.
המלמד התגמגם: "זה לא הולך כך. צריך קודם להסדיר את הרישום".
מר אבני הבין ענין מהר. הוא פנה לבנו: "בסדר, בוא משה, שב כאן, אני רואה שהמקום פנוי, ואלך בינתיים להסדיר את הכסף".
ניכר שמשה רגיל לציית לאביו. הוא התיישב בדיוק במקום עליו הורה, הסדיר את זוית הכיפה הבוהקת והחדשה, לראשו, והניח את הילקוט הכחול בסמוך לשולחן.
המלמד חכך בדעתו ואחר הורה לילדים להתחיל להתפלל. "אני יוצא רגע למזכירות. אני מזכיר שאסור לדבר חלילה בשעת התפילה. שרגי, אתה החזן היום. תתחיל".
במזכירות הוא פגש את מר אבני יושב עם המנהל. "באתי לוודא שהכל בסדר". הסביר.
מר אבני הרגיע: "בטח בסדר. אני משלם בכרטיס אשראי".
המנהל ניסה להסביר: "אני לא בטוח שיש לנו מקום בשכבה הזו. אתם אומרים שהוא בכיתה ז'"?
מר אבני חייך: "מי זה אתם? רק אני נמצא כאן. בכל מקרה הוא בכיתה ז' וכבר מצאתי לו מקום. הכל סבבה".
המלמד ניסה לעזור: "המקום הזה שייך לילד אחר שלא הגיע היום".
"נו, הבעיה היא הכסא? אשלם לכם ותקנו חדש. אין בעיה".
המנהל גילה אסרטיביות: "בתלמוד התורה שלנו קיימים נהלים, הרב... איך אמרתם שקוראים לכם? אנחנו צריכים לכבד את הנהלים. אין אפשרות לצערי לקבל ילד באמצע שנה".
מר אבני התחיל להתרגז: "הבן שלי יהיה כאן כי ככה אמרתי. ואני רוצה לשמוע שהוא למד טוב היום. רוצים את האשראי שלי או לא? אין לי בעיה לא לשלם".
המנהל עמד על שלו: "הרב, זו השגת גבול. אנחנו מוסד פרטי ולא חייבים לקבל אף אחד".
מר אבני רקע את הכסא לפניו בכח: "מוסד פרטי או לא. הבן שלי יהיה כאן. אתה לא רוצה לדעת מה קרה למי שאמר לי לאחרונה 'לא'".
המנהל בהה בו בהלם, ומר אבני התרכך: "תראה אדוני המנהל. אתה מסתכל עליי בעיניים עקומות. אני רואה את זה. אני מכיר כאלו עיניים. אבל כאן אין לך ברירה. זה משהו שאני עומד עליו. נכון שהבנאדם האחרון שאמר לי לא, גמר באופן לא נעים, וונכון שאתה בטח לא רוצה לקבל ילד שאבא שלו ידוע ברחוב בקטע שלילי, ואנשים מפחדים להגות את השם שלו, אבל הבן שלי לא כמוני. הוא ילד צדיק, אתה תרווה ממנו נחת. בכל אופן, אני מוכן לקנות לו את כל הספרים שידרשו בשביל שיוכל ללמוד כמו בנאדם. רק תנו לי רשימה ועוד היום אני הולך לקנות הכל".
המנהל אמר: "אדוני. אתה מתחיל כאן עם איומים. אני לא חושב שזה חוקי, וגם לא הולך ככה".
ואדון אבני הסביר: "זה נכון שאני מאיים, וגם הולך להגשים את האיומים. אתה יכול להתקשר עכשיו למשטרה ולומר להם על השגת גבול. אני יכול לחכות להם, אבל אומר לך שהם לא יגיעו אליי על כזה דבר. תגיד להם שלמה אבני ותבין. ואין לי זמן עכשיו לחכות הרבה מדי. תשלח עם הילד את רשימת הספרים שצריך ונקנה לו. ועכשיו אני הולך".

מר אבני הלך, והמנהל הורה למלמד: "נבדוק כבר מה לעשות. עכשיו תחזור לכיתה ותלמד כרגיל".
והמנהל ברר את הנושא, והבין שמשה אבני ילמד אצלו בחיידר בכל מקרה, כי ככה אבא שלו, שלמה אבני, החליט. אפילו שהחיידר שלו נחשב לטוב ביותר, כזה שאינו מקבל חלילה ילדים ממשפחות לא טובות, גם כאלו שיש בהן סרך של הסרך, והמנהל עומד בפני תחנונים של אבות שעומדים בפתחו ומורידים דמעות כמים כדי שהבן שלהם יזכה להתקבל למקום המובחר, אבל המנהל מסביר שאינו יכול לקבל כל אחד, כדי להשאיר אותו מובחר. וכעת אבני, שזו בכלל משפחה לא מוכרת בציבור יראי השם, ואפילו אי אפשר לעברת אותה בהסכמת האב ל'שטין' לשמל, מאייש את אחד הכסאות כאחד התלמידים.

וכך, בתחילת חודש אייר התווסף תלמיד חדש לתלמוד התורה. המשפחה שלו לא היתה מאנ"ש. היא גם לא הכירה את המושג.
משה אבני התקשה בגמרא, ואם היה תלמיד מן המנין, המנהל היה מורה להוריו לקחת לו קידום, אבל מר אבני הודיע שהמלמד יסביר טוב יותר, כי יש לו ילד גאון. ואם יסבירו לאט, הוא יבין מהר.
והמלמד השקיע מזמנו, ומשה התקדם, וביום שהוא קלט פירוש קשה בגמרא, המלמד דמע יחד איתו.
"עוד תעשה לנו סיום. אני מבטיח לך" הוא אמר.
ולא טעה.
בסיום השנה, נערכה מסיבת הסיום, ומשה אבני עלה על הבמה והכריז בקול צלול: "הדרן עלן".
ואבא שלו עמד זוהר בפאתי האולם, וכל האנ"ש נגשו אליו, וכשהוא לחץ ידיים בהתרגשות, אף אחד לא אמר לו שהלחיצה שלו מהודקת וחזקה מדי.

 

[nori]

גופים רבניים לוקחים על שכמם עניינים הרבה פחות חשובים כדי לשמור על העיר.
ומה עם נושא כזה שהוא לב ליבו של הציבור שלנו?
דווקא אותו להזניח???
לדאוג שילדי החיידרים לא ילמדו ליבה- חשוב מאד,
אבל לדאוג להם שתהיה להם ישיבה שתאכלס אותם פחות חשוב?
על מה את מדברת בכלל???

זה הנושא הראשון שיש להידרש לו.

וחשוב עוד יותר להבין שלא רק בני האברכים אמורים להתקבל.
יפה שקרית ספר היא עיר האברכים, ויש מלא תורה! מלא. זו סיבה לגאווה עצומה.
אבל גם ילד שאבא שלו נהג אוטובוס מותר לו ללמוד תורה.
מותר לו לגדול להיות תלמיד חכם.
לא חשבת על זה?
וכבר אמר אחד מרבני ישיבת מיר שנדרש לענין שהנושא הזה שיש ילדים שלא מתקבלים, יש מי שעלול לשלם עליו את המחיר!

כתבתי בעבר סיפור שמראה את האבסורד הזה, שיש כאלו שבטוחים שרק ילדים בני אברכים אמורים להתעלות, ואילו אחרים נחשבים לילדים שאינם חיוביים.
מי יתן את הדין על כך?
שילד מרגיש דחוי ולא מקובל כי סבתא שלו הולכת עם מכנסיים ברחוב על לא עוול בכפו?
כי אבא שלו עשה את הצעד הקשה בעולם והחליף את הטרנינג בחליפה, ואמא שלו הולכת עם כיסוי ראש!
צריך לקבל אותם, לתת להם מקום, גם לבן של נהג משאית מותר ללמוד, ולא רק לבן של מנהל האולם, כי יש לו קצת יותר כסף ולכן לבן שלו כבר מגיע ללמוד.

מזכיר לי את הסיפור על הלל שרצה ללמוד תורה אבל לא נתנו לו.
הרבנים לא אמרו כמוך, שאין ברירה וחייבים לשלם על לימוד תורה, ועניים אמורים להתמלא שלג בחוץ, אלא פתחו את בתי המדרש ללא תשלום.
הם הבינו שיש להידרש לענין, ופתרו אותו. לא דחו או טיטאו אותו.

הסיפור שכתבתי קצת איכשהו.. עלול להתקבל לא טוב בקרב אלו שלוקחים את עצמם מדי ברצינות, ולכן לא פרסמתי אותו. כתבתי אותו כשנחשפתי לעוול הזה שמתואר פה.
אולי אעלה אותו אם אמצא. עוד מעט.
חייבים לעשות שינוי!

את רק מחזקת את הענין שלאף אחד לא כדאי להכנס לסוגיה.
כי לכאורה כשאת שואלת מי ישלם את המחיר את מתכונת שאת לא קשורה, כי אין לך ישיבה.
אז למה בכלל להכנס לזה? כדי לשלם את הדין על ההוא שלא יתקבל?
אה, לא, אני אקום ואפתח ישיבה שכולם מתקבלים אליה
מענין מאד למה אף אחד לא נרשם, כולל הילד של מלפפון.
לבעיות רציניות צריך להתיחס ברצינות, את מעלה רעיונות רציניים, אבל נכון להיום אין אף גוף רשמי שממונה לפתור בעיות בציבור ועד שלא תפתחי את הגוף הזה גם לא נראה לי שיהיה...
למה מטפלים בבעיות קלות וזניחות פחות? כי זה קל מאד. וגם למה לא. הם יכולים לטפל בהם במסגרת תפקידם אז הם מטפלים.
שימי לב שאני לא דנה איתך לגבי אופי והקושי של הבעיה. רק לגבי אופי הטיפול.

 

[תקוה]

הוא מוכן לשלם על זה המון כסף והמון מאמץ

חשבתי שישיבה היא עסק מכניס.

 

[shira bira]

את רק מחזקת את הענין שלאף אחד לא כדאי להכנס לסוגיה.
כי לכאורה כשאת שואלת מי ישלם את המחיר את מתכונת שאת לא קשורה, כי אין לך ישיבה.
אז למה בכלל להכנס לזה? כדי לשלם את הדין על ההוא שלא יתקבל?
אה, לא, אני אקום ואפתח ישיבה שכולם מתקבלים אליה
מענין מאד למה אף אחד לא נרשם, כולל הילד של מלפפון.
לבעיות רציניות צריך להתיחס ברצינות, את מעלה רעיונות רציניים, אבל נכון להיום אין אף גוף רשמי שממונה לפתור בעיות בציבור ועד שלא תפתחי את הגוף הזה גם לא נראה לי שיהיה...
למה מטפלים בבעיות קלות וזניחות פחות? כי זה קל מאד. וגם למה לא. הם יכולים לטפל בהם במסגרת תפקידם אז הם מטפלים.
שימי לב שאני לא דנה איתך לגבי אופי והקושי של הבעיה. רק לגבי אופי הטיפול.

ועדות השיבוץ שהוקמו לסמינרים כן מצליחות לפתור חלק מן הבעיה.

 

[מלפפון]

את רק מחזקת את הענין שלאף אחד לא כדאי להכנס לסוגיה.
כי לכאורה כשאת שואלת מי ישלם את המחיר את מתכונת שאת לא קשורה, כי אין לך ישיבה.
אז למה בכלל להכנס לזה? כדי לשלם את הדין על ההוא שלא יתקבל?
אה, לא, אני אקום ואפתח ישיבה שכולם מתקבלים אליה
מענין מאד למה אף אחד לא נרשם, כולל הילד של מלפפון.
לבעיות רציניות צריך להתיחס ברצינות, את מעלה רעיונות רציניים, אבל נכון להיום אין אף גוף רשמי שממונה לפתור בעיות בציבור ועד שלא תפתחי את הגוף הזה גם לא נראה לי שיהיה...
למה מטפלים בבעיות קלות וזניחות פחות? כי זה קל מאד. וגם למה לא. הם יכולים לטפל בהם במסגרת תפקידם אז הם מטפלים.
שימי לב שאני לא דנה איתך לגבי אופי והקושי של הבעיה. רק לגבי אופי הטיפול.

אז אני אומרת לך שהרבנים כן מטפלים בנושאים בעיר,
וזה נושא נוסף שברור לי שידרשו אליו.
לא איזו מלפפון שלא מכירה את הנושא והילד הכי גדול שלה לא התחיל להגיע לפרק הזה.

כאשר רב מגיע לאברך רציני ומבקש ממנו:
אני רוצה שתהיה אחראי על הישיבות.
הוא מכנס לחדרו בתוך יממה את כל מנהלי החיידר,
ואומר להם: תביאו לי מחר שמות של חמישה ילדים מהטובים בכיתה כפול שתי כיתות.
הם מביאים למחרת, והרב מחלק את התלמידים באופן שרירותי.
בלי להיכנס לשמות וכאלו, ספרדים אשכנזים.

זהו, יש חמש ישיבות שלכל אחת מהן יש שני תלמידים מהסלתא.
כעת מחלקים את הילדים באופן שרירותי. על סמך כך שיש תלמידים טובים.
נו, מה הבעיה?
אם הייתי מפרנסי הקהילה, מבטיחה לך שהייתי מטפלת בזה.
אני פשוט לא פרנסית, אין לי כח פיזי או עוצמתי, כי אף אחד לא סופר אותי,
אני אישה פשוטה שלפחות יודעת לזעוק על הנושא במקום לומר שהוא לא קיים.

 

[shira bira]

כאשר רב מגיע לאברך רציני ומבקש ממנו:
אני רוצה שתהיה אחראי על הישיבות.
הוא מכנס לחדרו בתוך יממה את כל מנהלי החיידר,
ואומר להם: תביאו לי מחר שמות של חמישה ילדים מהטובים בכיתה כפול שתי כיתות.
הם מביאים למחרת, והרב מחלק את התלמידים באופן שרירותי.
בלי להיכנס לשמות וכאלו, ספרדים אשכנזים.

סחר ציני בנשמות טהורות. זה מה שזה.

 

[חרש עץ]

לא בעיה לעשות את זה.
לוקחים מכל כיתה חמישה טובים, ומחלקים אותם לישיבה אחרת.

איך "לוקחים"?

 

[מלפפון]

סחר ציני בנשמות טהורות. זה מה שזה.

אה, באמת?
סחר?
שלוקחים תלמידות ומחלקים אותן לפי אזורי לימוד זה לא סחר?

כשרוצים לקבל רק טובים ומשליכים את הפחו (כלומר מי שלא שפר גורלו להיות במנסטריים), זה לא סחר. אז מה זה.
זה טוב. זה אוסם.

 

[shira bira]

אה, באמת?
סחר?
שלוקחים תלמידות ומחלקים אותן לפי אזורי לימוד זה לא סחר?

כשרוצים לקבל רק טובים ומשליכים את הפחו (כלומר מי שלא שפר גורלו להיות במנסטריים), זה לא סחר. אז מה זה.
זה טוב. זה אוסם.

אני חיזקתי את דברייך. לא סתרתי אותם.
ובתי ספר בשיטה איזורית זה הכי יעיל בשטח והכי פחות מועד לפורענות והטיות בשל אינטרסים.

 

[מלפפון]

איך "לוקחים"?

בדיוק איך שלוקחים היום.
שכל רשם לוקח אליו תלמידים טובים אם הוא יותר מאן דאמר.

לוקחים זה אומר שהחיידר אומר להורים:
מהיום רב העיר מחלק את התלמידים לישיבות, ובכל ישיבה יש את כל הסגוים. בדיוק כמו בחיידר שלנו.
התלמידים עולים לישיבות שהרבנים כתבו להם, ללא הבדל גזע=עדה, או מאין הגיעו, ונגמרים שברוני הלב. לכל אחד יש מקום. אף תלמיד לא מאוס ולא מקבל תחושת דחיה.

עזבו, כתבה לי באישי אחת שלא חשודה במודרניות, אלא להפך, שלא קיבלו את הילד שלה לחיידר.
למה? מכל מיני שיקולים. כי הם לא מספיק כוחניים, ובעלה חנון, ואלפי סיבות אפשריות שאף אחד לא טורח להסביר למה מה ואיך.
איך אותה אמא מרגישה?
פגיעה אדירה!
היא לא מספיק בסדר. הילד שלה לא שווה את זה.
ומדובר כאן בילד בן 3, כן?
ובאמא פרומרית ברמה שאי אפשר להחמיץ.
כי לחיידר לא בא בטוב.

ומי שלא נתקל בזה, לא ירגיש ולא מאחלת לאף אחד להבין מה ההרגשה הזו שהילד שלך נדחה.
איך אתה שואל את עצמך: אולי באמת אני לא בסדר? אולי אני לא חיובי?
ואתה מרגיש עלוב ונקלה.
בנאדם חסר תוחלת וחסר ישע שלילד שלו לא מגיע ללמוד במקום טוב.
הוא משולי החברה.
ואז הוא חושב: רגע, אולי הילד לא בסדר?
אז הוא הולך תחקר את הגננת מה הילד הפריע.
והיא מנסה לשחזר ומוצא שבאמת הוא השתולל בחצר.
אז האבא מתחיל להקשיח איתו את העמדה, כי הוא ילד בעייתי, והיו לא יהיה!
נחנך אותו היטב.
והילד סובל חינוך מחדש, וגערות, וההורים מרגישים רע, כי הילד לא בטוח אשם, והם שוב מאשימים את עצמם. והאמא שואלת את עצמה בסתר: אולי בעלי אשם! הוא יושב בסעודה שלישית בבית הכנסת בלי כובע!
הוא עושה לנו את הבושות ברחוב.
והאבא חושב: בטח אשתי לא מספיק צנועה.
הוא לא ממש מבין בזה, כי אשתו מעולם לא חבשה פאה, אבל בטח יש איזה בגד לא בסדר!
ובינתיים מנהל החיידר יושב ואומר:
עזבו אותם. סבא שלו לפני כמה שנים אמר לי שהוא נגד ראש העיר, ואין לי כח לכאלו אנשים. שימצאו את החברים שלהם במקום אחר.

או:
נראה לי שהם עץ. אמרו לי שלא, אבל לעולם אי אפשר לדעת. אני לא יכול לקבל על סמך אולי. יש פה מספיק חיידרים. אל דאגה. וגם יש הסעות לחפציבה. מקסימום יתקבל לשם.