חושבת שתצליחי? סבתא בקול צופן סוד, מביטה בי גאה, מאושרת.
אני אנסה אני אומרת בקול קטן, ליבי מפרפר, רועד, נמס באהבתה של סבתא, מבטיח להצליח.
בואי, סבתא מובילה אותי בשתיקה, נכנסת לחדרה, בוהה באי אמון, סבתא??
ניירותיה מפוזרים, ערמות ערמות, גודשות את הרצפה גולשות מהשולחן, ניירות, חלקם מקומטים מקושקשים.
אני בוהה, לא מאמינה, חוסר סדר מוחלט, בלאגן איום משתלט לי, לא מרוכז.
סבתא עומדת, מחייכת, מזכירה לי הבטחה.
אמרת שתצליחי היא אומרת בשקט,יוצאת מהחדר.
אני מסתערת מולהבת, מאמינה בעצמי, רוצה להוכיח יכולתי, לסבתא, שתרא, שתדע.
היא כבר יודעת!
שמעתי אותה אומרת למישהי, השארתי את המשימה בידיים בטוחות, היא היתה שמחה, כתפיה מתוחות, ידעה שאצליח.
והצלחתי, נברתי בכמויות הדפים עד שידי כאבה, עיינתי בתרשימים, חיפשתי מילים תואמות כשראשי מסתחרר, ולא ויתרתי, ידעתי שסבתא לא סתם סומכת עלי, יש לה על מי.
רק אחרי אינסוף חיבורי משפטים, כשהתצרף הענק כמעט הושלם, מצאתי את הדף ההוא קטן, שכוח, וכל כך משמעותי.
בעיניים שורפות ואדומות סידרתי במהירות את החדר,מתייקת את המוני הדפים.
יצאתי, זורחת, מזועזעת, מגישה את עבודתי המאומצת לסבתא.
היא לא הגיבה, המשיכה לעיין בעיתון כשעל פניה המוסתרות מהדפים, עולה חיוך רחב ומרוצה.
באחת היא נטשה את העיתון, וסימנה לי לרדת במדרגות העץ המסולסלות שלנו.
בסלון חיכתה לי אשה פניה בהירות, מאירות, וענייה התכולות מנצנצות אלי באהבה, בטוב לב.
החוורתי, עכשיו הבנתי את כוונתה של סבתא, המטרה שלה, ההכנה שלה, לדבר הנוראי הזה, לקושי, לקריעה, הנושא עליו קראתי, חקרתי, וצירפתי את פרטיו במשך זמן רב הוא הנושא שלי! מדובר עלי! אני למדתי על עצמי, על משפחתי,
אלו חיי שתועדו בהמוני הדפים ובתיקיות מבולגנות.
פני החיוורות כבר הלבינו ממש, ועני ירקו אש וברקים, כשדמעות קטנות ממיסות אותן.
סבתא הניחה יד על כתפי, הסרתי אותה, בעדינות, בנוקשות,ויצאתי מהפתח, טורקת את הדלת, ידי חורכת את הידית הכסופה.
עברה וזעם דולקים באישוני, בוערים, מאיצים, דוחקים בי לרוץ, להימלט, לברוח רחוק.
קולות עמומים מהדהדים בי, וצליל רך של תינוקת עדינה מצטלצל באוזני, מאשים, מזכיר לי הדחקה, טעות וחרטה של עבר.
בדפיקות קלושות, ולב הולם, פניתי לביתה של מיס גולדרין האהובה עלי כל כך,ידעתי כי רק היא תוכל להרגיעני, אצלה אמצא לי מזור, ונחמה.
היא פתחה לי את ביתה בפנים מופתעות, שבי, היא הורתה לי, סוקרת את פני המבוהלות, המוכתמות מכאב, ויגון עוטף אותן.
בחוסר ביטחון, ובמילים שבורות הסברתי לה את הופעתי הפתאומית,מתחננת להבנתה, מבקשת את העזרה שהיא היחידה שיכולה להגיש לי.
שרה, אני אומרת בקול עצוב, שקט, דורש, ספרי לי את האמת, את כולה!
סבתא ניסתה להנגיש לי אותה בצורה שונה, מעניינת, חשבה שזה יעזור לי להכיל את המציאות הנוראית הזו.
שעות ישבתי, חיברתי חלקים וחלקיקי מילים.
הזדעזעתי ממעשה איום, מילדה שטעתה, ו... קולי התרסק, נשבר, הייתכן שזו אני?
עתה הדמעות כבר ירדו בשטף, מכתימות, מנקות, פצעים, פגמי עבר.
מיס גולדרין, נסתה להבין, למחות דמעות, לווסת, להרגיע, אך אני בסערת רגשות, ופנים רטובות, התרוממתי מרימה עיניים בוהקות, תובעות, ספרי לי אמת ומציאות, מה ארע? מה עשיתי לקרובים האהובים עלי? מאבק מבטים דומם כמה שניות, ושרה מספרת.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
