פרק יט. מבררים.
'מי זה בפתח? אמא?! איך היא מצאה אותי? מה היא מרגישה עכשיו?'
שימי מבויש, אבל לא יכול להראות את זה לחבריו שכל כך טרחו בשבילו. הוא מסמן בידיו לאות שלום, קליל ולא מורגש. אמא מבינה מעצמה שהמקום לא בשבילה.
ליבה צנח. עוד אכזבה מרה. עוד תקוה שנגוזה. עוד הזדמנות שהתפספסה.
השירה גוברת, המחלקה כולה על הרגליים, עוברים משיר לשיר, ומשלבים אף שירה גרמנית, לכבוד שאר חברי המחלקה.
שימי וחבריו מכירים את השירה הלועזית, הם לא האלה שמכירים רק את השירה המגזרית והמצומצמת. תמיד דיברו ביניהם כמה אמנות ועוצמה יש בשירים, כל כך חבל להינעל על סגנון מסוים.
אמא לא מצליחה לעמוד על הרגליים. הכל מסתחרר סביבה. כוכבים שחורים ממלאים את הראיה. כוכבים שגדלים והולכים.
'שימי. שימי שלי. עם מי אתה מסתובב? איזה מושגים אתה מזמר?'
כוכב שחור אחד משתלט אט אט על כל המרחב. היא קורסת במסדרון, מעולפת.
קריאות ההצלה, וריצות הרופאים והאחיות, פיזרו את הקהל המזמר לחדרים, והשירה פסקה באחת.
כששימי הבין סוף סוף במי מדובר, זלגה ממנו שוב דמעה סוררת.
שוב הוא אכזב את אמא, בפעם המי יודע כמה.
הפלאפון מצלצל. קולו של היינריך בוקע מן הפומית. 'היית אמור להביא כבר את הפנקס, לא? מה קורה איתך?'
שימי מנסה לייצב את קולו. 'נפצעתי קצת, אני בבית חולים, זה יתעכב בכמה ימים'.
'אל תהיה בלחץ, תרגיש טוב. אני מוכן מתי שתרצה'.
'מה הוא הסוד?' שלום מאיר סקרן.
צביה חנה יודעת לשמור סודות. 'כשזה יהיה מעשי אני יגלה לך, כרגע זה רק הצעה, ואני עוד מבררת עליה'.
'על מה את מדברת, אמא? דיברתי על סוד השוחטים, שאבא כתב בצוואה'.
'אהה! זה אני ודאי לא יכולה לגלות. אתה לא השוחט הבא, אתה רק ממלא מקום זמני עד שאבא יחזור. אסור לי לגלות לך'.
'רגע, ועל מה דברת קודם?' שלום מאיר מסתחרר.
'על שידוך בשבילך, כמובן. נראה לך שלנצח תישאר לבד?'
'מי זאת? בת כמה היא? מה היא עובדת? מאיזה עיר היא? לא מפריע לה שאני שוחט? לא מפריע לה שאני יתום?' שלום מאיר יורה את השאלות בקצב של מכונת יריה, כמו נער צעיר וסקרן.
צביה חנה שמחה לראות את הזיק שנדלק בעיניים הבוגרות של שולמ'קה, אך אינה מנדבת יותר מידי פרטים.
'היא בחורה מיוחדת, נראה לי שהיא ממש מתאימה לך'.
'מיוחדת?! מה זה אומר? צדיקה במיוחד? מוצלחת במיוחד? חינוך מיוחד?'... שלום מאיר לא מצליח לעצור בעצמו, למרות שיודע היטב, שלא ישיג שום מידע מהותי מהשיחה הזו.
'אם אני חושבת שהיא מתאימה, אתה יכול לסמוך עלי!'
'בוודאי!' הוא אומר. 'בוודאי שלא!' הוא מהרהר.
שלום מאיר משער שהוא יכול לשאול כל אחד מהשכנים מה היא ההצעה שעל הפרק, אמא לא יודעת לדבר בשקט בזמן האחרון. אך הוא מחליט לכבד.
'בהצלחה אמא. אשמח שתשתפי אותי מיד כשזה יהיה רלוונטי, אני גם צד בסיפור'.
'מה השאלה שולמ'קה? בוודאי! מיד אחרי שאספר לאבא'.
שלום מאיר לא מצליח לכלוא את האנחה העמוקה שיוצאת מקרבו.
נוטל את כובעו וחליפתו, ויוצא לתפילת ערבית. השכנה המסורה ציפורה נכנסת לשוחח עם צביה חנה.
'מה את אומרת על הרעיון? נראה לך מתאימה לנו הבת של ר' שלמה העילוי?'
ציפורה כבר יודעת על ההצעה, היא שמעה את השם פעמים רבות, מן החלון. אך לראשונה היא יכולה גם לענות.
'צביה חנה, את מכירה את ר' שלמה? קצת עילוי, קצת טיפוס. זה בדרך כלל תורשתי. תבררי טוב'.
'אני אברר היטב. אני ישאל את ר' עקיבא'.
'זה רעיון מצוין! להכין לך כוס תה?'
'מי זה בפתח? אמא?! איך היא מצאה אותי? מה היא מרגישה עכשיו?'
שימי מבויש, אבל לא יכול להראות את זה לחבריו שכל כך טרחו בשבילו. הוא מסמן בידיו לאות שלום, קליל ולא מורגש. אמא מבינה מעצמה שהמקום לא בשבילה.
ליבה צנח. עוד אכזבה מרה. עוד תקוה שנגוזה. עוד הזדמנות שהתפספסה.
השירה גוברת, המחלקה כולה על הרגליים, עוברים משיר לשיר, ומשלבים אף שירה גרמנית, לכבוד שאר חברי המחלקה.
שימי וחבריו מכירים את השירה הלועזית, הם לא האלה שמכירים רק את השירה המגזרית והמצומצמת. תמיד דיברו ביניהם כמה אמנות ועוצמה יש בשירים, כל כך חבל להינעל על סגנון מסוים.
אמא לא מצליחה לעמוד על הרגליים. הכל מסתחרר סביבה. כוכבים שחורים ממלאים את הראיה. כוכבים שגדלים והולכים.
'שימי. שימי שלי. עם מי אתה מסתובב? איזה מושגים אתה מזמר?'
כוכב שחור אחד משתלט אט אט על כל המרחב. היא קורסת במסדרון, מעולפת.
קריאות ההצלה, וריצות הרופאים והאחיות, פיזרו את הקהל המזמר לחדרים, והשירה פסקה באחת.
כששימי הבין סוף סוף במי מדובר, זלגה ממנו שוב דמעה סוררת.
שוב הוא אכזב את אמא, בפעם המי יודע כמה.
הפלאפון מצלצל. קולו של היינריך בוקע מן הפומית. 'היית אמור להביא כבר את הפנקס, לא? מה קורה איתך?'
שימי מנסה לייצב את קולו. 'נפצעתי קצת, אני בבית חולים, זה יתעכב בכמה ימים'.
'אל תהיה בלחץ, תרגיש טוב. אני מוכן מתי שתרצה'.
***
'מה הוא הסוד?' שלום מאיר סקרן.
צביה חנה יודעת לשמור סודות. 'כשזה יהיה מעשי אני יגלה לך, כרגע זה רק הצעה, ואני עוד מבררת עליה'.
'על מה את מדברת, אמא? דיברתי על סוד השוחטים, שאבא כתב בצוואה'.
'אהה! זה אני ודאי לא יכולה לגלות. אתה לא השוחט הבא, אתה רק ממלא מקום זמני עד שאבא יחזור. אסור לי לגלות לך'.
'רגע, ועל מה דברת קודם?' שלום מאיר מסתחרר.
'על שידוך בשבילך, כמובן. נראה לך שלנצח תישאר לבד?'
'מי זאת? בת כמה היא? מה היא עובדת? מאיזה עיר היא? לא מפריע לה שאני שוחט? לא מפריע לה שאני יתום?' שלום מאיר יורה את השאלות בקצב של מכונת יריה, כמו נער צעיר וסקרן.
צביה חנה שמחה לראות את הזיק שנדלק בעיניים הבוגרות של שולמ'קה, אך אינה מנדבת יותר מידי פרטים.
'היא בחורה מיוחדת, נראה לי שהיא ממש מתאימה לך'.
'מיוחדת?! מה זה אומר? צדיקה במיוחד? מוצלחת במיוחד? חינוך מיוחד?'... שלום מאיר לא מצליח לעצור בעצמו, למרות שיודע היטב, שלא ישיג שום מידע מהותי מהשיחה הזו.
'אם אני חושבת שהיא מתאימה, אתה יכול לסמוך עלי!'
'בוודאי!' הוא אומר. 'בוודאי שלא!' הוא מהרהר.
שלום מאיר משער שהוא יכול לשאול כל אחד מהשכנים מה היא ההצעה שעל הפרק, אמא לא יודעת לדבר בשקט בזמן האחרון. אך הוא מחליט לכבד.
'בהצלחה אמא. אשמח שתשתפי אותי מיד כשזה יהיה רלוונטי, אני גם צד בסיפור'.
'מה השאלה שולמ'קה? בוודאי! מיד אחרי שאספר לאבא'.
שלום מאיר לא מצליח לכלוא את האנחה העמוקה שיוצאת מקרבו.
נוטל את כובעו וחליפתו, ויוצא לתפילת ערבית. השכנה המסורה ציפורה נכנסת לשוחח עם צביה חנה.
'מה את אומרת על הרעיון? נראה לך מתאימה לנו הבת של ר' שלמה העילוי?'
ציפורה כבר יודעת על ההצעה, היא שמעה את השם פעמים רבות, מן החלון. אך לראשונה היא יכולה גם לענות.
'צביה חנה, את מכירה את ר' שלמה? קצת עילוי, קצת טיפוס. זה בדרך כלל תורשתי. תבררי טוב'.
'אני אברר היטב. אני ישאל את ר' עקיבא'.
'זה רעיון מצוין! להכין לך כוס תה?'