הנושאים החמים
הנושאים החמים
לרגל הצטרפותי לקהילה הנחשקת, אשתף אתכם בפרויקט החדש שלי.
בס"ד הנני אוחז בעט כבר כמה שנים, בעיקר בכתיבה תורנית, אך גם בחריזה, בזמרירים לאירועים שונים ובשאר חלקי הכתיבה השונים.
לאחרונה החלטתי לנסות לשלוח את אצבעותיי בסיפורת.
לא אגיד לכם שאני מרגיש שהתוצאה פיקס, רחוק מכך. אבל מצד שני, יש לי תחושה שיש בזה משהו מרענן, כיוון חדש.
ולמה אני משתף אתכם?
לא למען הרבות לייקים, ממש לא. ברצינות! מה עושים עם זה בכלל?!
גם לא כדי שתכירו אותי. מה זה יוסיף לכם? ולי?
לקבל כבוד? לא. בעצם קצת כן, אבל זה לא העיקר.
בעיקר כדי ללמוד... ללמוד אם זה מתאים לי בכלל, לקבל הכוונה והערות טובות מן המומחים בתחום, לקבל ביקורת נשכנית וקשה אם איני בכיוון. אז תפציצו! (זה לא מספיק ספרותי, מודה)... תודה מראש! אני קשוב לכם!
פרק א. אראלים.
שעת ערב מוקדמת ושקטה. רוח חורפית קרירה עוטפת את בתי העיר פירט בשריקה חלושה. אחרוני הילדים מהדסים לבתיהם, וריחות הטיגון עולים מכל עבר.
צלצול חד וקולני, מנער את שכנא מעמקי מחשבותיו ומסבכי חשבונותיו.
מלבד מכירת חלקות קבר ומצבות, עסוק איש החברה קדישא בעוד כמה עסקי נדלן מסועפים. לא איש כמו שכנא ייתן למעותיו לשכב בשקט ולהצטמק מיום אל יום.
'שכנא, בוא מהר, הוא גוסס'... נשמע קול בהול מעבר לקו, ולאחריו קול יללה דקה.
הוא לא צריך לשאול מי, גם לא לברר מקום מגוריו. כל העיר יודעת על מצבו הקשה של השוחט. כבר שבועות ארוכים ש'חיים דוד בן שרה פנינה' תפס את המקום הראשון ב'מי שברך' לחולים, לאחר קריאת התורה בהיכל בית המדרש הגדול.
נוטל בתיקו את ה'מעבר יבוק', כמה נרות נשמה, את המקטרת המפורסמת, וסוכריות קרמל קטנות וחומות, להמתיק מעט את טעם המעמד.
חובש מגבעתו, מתעטף בחלוקו, ויוצא בצעדים מהירים לבית השוחט. זו לא פעם ראשונה שלו, כבר עשור ומחצה שהוא מלווה נשמות במלחמתן האחרונה עם הגוף.
מיום הקמת הקהילה החדשה בפירט, ממונה הוא על הטיפול בנפטרי הקהילה.
והוא אוהב את זה. אף פעם לא התלונן אצלו לקוח, על חלקת קבר צפופה מידי, או על שכן שמסתיר את הנוף. תענוג!
עם היכנסו, מעיף שכנא מבט קל אל השוחט החיוור. בניע ראש, מאשר שכנא כי אכן הגיעה עת פרידה, אלו דקותיו האחרונות של החולה, הוא אכן גוסס.
אחר הווידוי, שוכב ר' חיים דוד צמוק ושדוף על מיטתו הרחבה. דממה מתוחה שוררת על פני מנין האנשים, רק המיית כנפי מלאך המוות, ומלמול אי אלו פסוקים, נשמעים בבית.
השוחט הישיש עצום עיניים. זקנו המכסיף פרוש על השמיכה, הוא מתנשם בכבדות ובמהירות, הלב עולה ויורד כמקוף של מתפרה, וקצף לבנבן דק מבצבץ מקצה פיו.
לא איש כשכנא, ייתן לסובבים לשקוע בדכדוך עמוק, מנגינה קלה ושקטה מזדמזמת לה מקצה פיו. 'ואתא מלאך המוות ושחט לשוחט'... הנוכחים מקדירים עוד יותר את פניהם, ופיהם מלא תפילה חרישית.
מפעם לפעם, פותח ר' חיים דוד מעט את עיניו, ומעביר מבט קל אל הסובבים אותו, ניכר כי משהו מטריד אותו, מונע ממנו לסיים את מלחמת האראלים והמצוקים.
רק כאשר מופיע בפתח בנו היחיד, שלום מאיר, ניכר היה כי שלווה מלאכית פורשת עליו את כנפיה. נשימה קלה וחלולה נשמעת, ועל פניו נפרש חיוך של ניצחון, חיוך של מנצח.
'שמע ישראל' אומר שכנא בקול גס, ותכף מדליק נר נשמה, תוך שהוא יורק את שארית ה'קרמל' מן הפה, 'ה' אלקינו ה' אחד' משלימים כולם ביבבות ממושכות.
כהרף עין נמלא החדר בפעילות תוססת. החלונות נפתחים, כולם נדחקים סביב המיטה, קורעים בגדיהם, מכסים את פני הנפטר בבד לבן, מתלחשים. זה אומר 'אנא בכח', והאחר 'יושב בסתר'. הדלתות פתוחות לרווחה, בני העיר נכנסים ויצאים באין מפריע, השולחן מוסט הצידה, מפזרים מעט קש, והנפטר מועבר אל הרצפה הקרה.
שכנא עסוק בנתינת סקירה מקפת לבני המשפחה הקרובה, על סדרי ההלוויה, על מקומות הקבורה היוקרתיים והמבוקשים, ובעיקר על פריסת התשלומים.
אבל כבד מתפרש על העיר. בקרנות הרחובות נעשים כולם אגודות אגודות.
זקני העיר דנים במורשתו, ובמחליפו בתפקיד החשוב. צעירי הצאן ושאר הסקרנים, דנים בגילו המדויק ואופי התפשטות מחלתו. ועל הכול עולה הקול, קול הכרוז המכריז על שעת ההלוויה.
ואיש לא שם לבו, להתלחשות השקטה והמחויכת למדי, בין שלום מאיר היתום הטרי, לבין שכנא הקברן הוותיק.
שלום מאיר מאשר, שכנא מאושר, והתכנית סוף סוף יוצאת לדרך!
בס"ד הנני אוחז בעט כבר כמה שנים, בעיקר בכתיבה תורנית, אך גם בחריזה, בזמרירים לאירועים שונים ובשאר חלקי הכתיבה השונים.
לאחרונה החלטתי לנסות לשלוח את אצבעותיי בסיפורת.
לא אגיד לכם שאני מרגיש שהתוצאה פיקס, רחוק מכך. אבל מצד שני, יש לי תחושה שיש בזה משהו מרענן, כיוון חדש.
ולמה אני משתף אתכם?
לא למען הרבות לייקים, ממש לא. ברצינות! מה עושים עם זה בכלל?!
גם לא כדי שתכירו אותי. מה זה יוסיף לכם? ולי?
לקבל כבוד? לא. בעצם קצת כן, אבל זה לא העיקר.
בעיקר כדי ללמוד... ללמוד אם זה מתאים לי בכלל, לקבל הכוונה והערות טובות מן המומחים בתחום, לקבל ביקורת נשכנית וקשה אם איני בכיוון. אז תפציצו! (זה לא מספיק ספרותי, מודה)... תודה מראש! אני קשוב לכם!
פרק א. אראלים.
שעת ערב מוקדמת ושקטה. רוח חורפית קרירה עוטפת את בתי העיר פירט בשריקה חלושה. אחרוני הילדים מהדסים לבתיהם, וריחות הטיגון עולים מכל עבר.
צלצול חד וקולני, מנער את שכנא מעמקי מחשבותיו ומסבכי חשבונותיו.
מלבד מכירת חלקות קבר ומצבות, עסוק איש החברה קדישא בעוד כמה עסקי נדלן מסועפים. לא איש כמו שכנא ייתן למעותיו לשכב בשקט ולהצטמק מיום אל יום.
'שכנא, בוא מהר, הוא גוסס'... נשמע קול בהול מעבר לקו, ולאחריו קול יללה דקה.
הוא לא צריך לשאול מי, גם לא לברר מקום מגוריו. כל העיר יודעת על מצבו הקשה של השוחט. כבר שבועות ארוכים ש'חיים דוד בן שרה פנינה' תפס את המקום הראשון ב'מי שברך' לחולים, לאחר קריאת התורה בהיכל בית המדרש הגדול.
נוטל בתיקו את ה'מעבר יבוק', כמה נרות נשמה, את המקטרת המפורסמת, וסוכריות קרמל קטנות וחומות, להמתיק מעט את טעם המעמד.
חובש מגבעתו, מתעטף בחלוקו, ויוצא בצעדים מהירים לבית השוחט. זו לא פעם ראשונה שלו, כבר עשור ומחצה שהוא מלווה נשמות במלחמתן האחרונה עם הגוף.
מיום הקמת הקהילה החדשה בפירט, ממונה הוא על הטיפול בנפטרי הקהילה.
והוא אוהב את זה. אף פעם לא התלונן אצלו לקוח, על חלקת קבר צפופה מידי, או על שכן שמסתיר את הנוף. תענוג!
עם היכנסו, מעיף שכנא מבט קל אל השוחט החיוור. בניע ראש, מאשר שכנא כי אכן הגיעה עת פרידה, אלו דקותיו האחרונות של החולה, הוא אכן גוסס.
אחר הווידוי, שוכב ר' חיים דוד צמוק ושדוף על מיטתו הרחבה. דממה מתוחה שוררת על פני מנין האנשים, רק המיית כנפי מלאך המוות, ומלמול אי אלו פסוקים, נשמעים בבית.
השוחט הישיש עצום עיניים. זקנו המכסיף פרוש על השמיכה, הוא מתנשם בכבדות ובמהירות, הלב עולה ויורד כמקוף של מתפרה, וקצף לבנבן דק מבצבץ מקצה פיו.
לא איש כשכנא, ייתן לסובבים לשקוע בדכדוך עמוק, מנגינה קלה ושקטה מזדמזמת לה מקצה פיו. 'ואתא מלאך המוות ושחט לשוחט'... הנוכחים מקדירים עוד יותר את פניהם, ופיהם מלא תפילה חרישית.
מפעם לפעם, פותח ר' חיים דוד מעט את עיניו, ומעביר מבט קל אל הסובבים אותו, ניכר כי משהו מטריד אותו, מונע ממנו לסיים את מלחמת האראלים והמצוקים.
רק כאשר מופיע בפתח בנו היחיד, שלום מאיר, ניכר היה כי שלווה מלאכית פורשת עליו את כנפיה. נשימה קלה וחלולה נשמעת, ועל פניו נפרש חיוך של ניצחון, חיוך של מנצח.
'שמע ישראל' אומר שכנא בקול גס, ותכף מדליק נר נשמה, תוך שהוא יורק את שארית ה'קרמל' מן הפה, 'ה' אלקינו ה' אחד' משלימים כולם ביבבות ממושכות.
כהרף עין נמלא החדר בפעילות תוססת. החלונות נפתחים, כולם נדחקים סביב המיטה, קורעים בגדיהם, מכסים את פני הנפטר בבד לבן, מתלחשים. זה אומר 'אנא בכח', והאחר 'יושב בסתר'. הדלתות פתוחות לרווחה, בני העיר נכנסים ויצאים באין מפריע, השולחן מוסט הצידה, מפזרים מעט קש, והנפטר מועבר אל הרצפה הקרה.
שכנא עסוק בנתינת סקירה מקפת לבני המשפחה הקרובה, על סדרי ההלוויה, על מקומות הקבורה היוקרתיים והמבוקשים, ובעיקר על פריסת התשלומים.
אבל כבד מתפרש על העיר. בקרנות הרחובות נעשים כולם אגודות אגודות.
זקני העיר דנים במורשתו, ובמחליפו בתפקיד החשוב. צעירי הצאן ושאר הסקרנים, דנים בגילו המדויק ואופי התפשטות מחלתו. ועל הכול עולה הקול, קול הכרוז המכריז על שעת ההלוויה.
ואיש לא שם לבו, להתלחשות השקטה והמחויכת למדי, בין שלום מאיר היתום הטרי, לבין שכנא הקברן הוותיק.
שלום מאיר מאשר, שכנא מאושר, והתכנית סוף סוף יוצאת לדרך!
