הנושאים החמים
הנושאים החמים
יכול להיות שכבר העליתי את זה פעם.. ; )
תהנו!
- - -
טְרִיאַן אחז בחרב החדה ביד מיוזעת, מוחה מצח בכף מאוגרפת.
טראח. עוד אחד נפל, מחרחר.
הוא הדחיק את הצביטה שצרבה לו אי שם בפנים, ורץ הלאה, מוכן להמשיך להרוג, להנחיל ליושבי כוזר החדשה את הניצחון האמיתי, הסופי.
מילותיו של המלך יוסף צפו פתאום בתודעתו, גורמות לו לאחוז חזק יותר בחרב, ולעיניו להישטף בזעם.
"זכרו, בני כוזר", הוא הדהד אי אז, "בידכם הכוח להנחיל ניצחון, ולשחרר את אדמותינו מידיו של איסתרק קטינא". המלך התיז את המילים בתיעוב. "כשתלחמו בשדה הקרב, אל תהססו להרוג" הוא שפשף ידיים, והיטיב את גלימתו.
טריאן - שעמד אז בתוך השורות הסרגליות של לוחמי ההוסטרס - זכר זאת כאילו זה היה אך שלשום. אפילו את נימת קולו המדויקת של הוד מלכותו זכר כשהצהיר: "האנשים שילחמו מולכם - הינם בוגדים. ובוגדים במלכות, דינם הוא אחד-" קולו התרומם, מעניק למילים עוצמה. "מוות!"
טריאן שפשף עיניים, כמו מוחה את המעמד העוצמתי ההוא ממול עיניו. הוא איגף לוחם ארוך זקן מימין, מנחית מכה מצלצלת עם צידה של החרב, ובלי לתת מרווח התאוששות לחייל שלמולו, הוריד את החרב בחדות, והנחית על רגלו של האויב, גורם לו להתקפל בעוצמה על האדמה הנוקשה, המלוכלכת.
"שַאה- -" ההוא גמגם בחולשה איומה, ידיו מדלדלות בצידי גופו ברפיון. "רק תמסור לה ש.. שאהבתי אות-"
וזהו. לאחר רגע, נדם הכל.
טריאן הסב מבטו, מונע בכוח מהדמעה הרטובה לגלוש. הוא לא בכיין, לא! הוא לוחם קשוח, גבר חזק.
אבל - האיש הזה עשה לו משהו, פורץ בכוח מחסומים והגנות שהציב לעצמו. גורם לטיפה מוארכת לזלוג, לסלול שביל נקי בלחי המאובקת.
ושאה הזו, שהוא אוהב. אהב, ליתר דיוק. היא אולי הבת שלו, אולי אחותו הקטנה. אולי אחיינית, או בת דודה.
ואני - בלי לחשוב כלל על המשפחה שהוא השאיר מאחוריו - בתמימות אכזרית, במחי חרב בוהקת, רצחתי אותו. גרמתי ללבבות של משפחה שלמה להישסע, להקרע. ולכאוב.
דמעה נוספת הופיעה בעין שמאל, נוטפת. טריאן הרים שרוול, מוחה בזעף את הלחי.
דמיונו החל להשתולל, להתפרע.
קבוצת חיילים לבושי שחור נוקשת בדלת מקולפת. פותחת. נעמדת כבמסדר. מצדיעה נוקשות. ומודיעה.
"בנכם נהרג בשדה הקרב-" טריאן מדמיין את נימת הקול המדויקת. קול שמתאמץ להיות טראגי, לא כל כך מצליח. "הוא מסר את נפשו בשדה הקרב", ממשיך החייל בטון יבש, רגיל לתפקידו. "הוא גיבור לאומי-"
טריאן הכיר את הסצנה מקרוב. דוד שלו, מנריד, נהרג גם הוא במלחמה. נפל חלל בשדה הקרב, מותיר מאחוריו אלמנה ויתומים קטנים, נתונים לחסדי הגורל.
אז - זה מה שהוא גורם בעצם, לעשרות משפחות כאובות?! הם, שיקבלו את בנם בעוד כמה ימים - אם בכלל - בתוך ארון עץ מהודר, עם מדליה מלכותית מבדיל. המדליה ההיא נהדרת, אין מה לומר. הצבא דואג טוב מאד לחייליו המתים, מכבד את זכרם נפלא. לפחות צבאו של יוסף. לגבי הצבא האיסתרקי הוא לא יודע.
טריאן גיחך לעצמו בכאב, קורס על עקביו לצד הגופה. זכרון ההלוויה של דודו עלה בו, גורם לו לקבס נוראי.
גם אז הייתה מדליה, והיו גם כמה עשרות בני משפחה, שסועים. מאז - הוא היה בן עשר, אולי - הבטיח לעצמו שכשיגדל - ילך לנקום את נקמתו של מנריד. כמעט נשבע, שיתגייס ברגע שרק יוכל. רצה להרוג את המרושעים שגרמו לטוביה - בן דודו היחיד בגילו וחברו הטוב ביותר - לשקוע במרה שחורה וסמיכה, בעצב נוראי, מטלטל.
והנה - חלומו התגשם. מרירות עלתה בו, גורמת לו להתחיל לחפור בור בידיים מזיעות, קבר לחייל שהרג. העיקר להתעסק במשהו, להזיז את המחשבות הנוראיות האלה לפינה הכי שכוחה במוח.
המחשבות בגדו בו, אכזריות. הן המשיכו למלא כל תא ותא בראשו, גורמות לדמעות לצוץ עוד הפעם, ולחומות להתמוסס, שוב.
איך הוא יוכל להמשיך ככה? לרצוח ולהרוג, בידיעה שבדיוק העוול הנורא שהתרחש למשפחת דודו, מתרחש כעת על ידיו?!
אבל - אבל, הם בוגדים! שוב עלו מילותיו של המלך במוחו, גורמות לו משום מה לבחילה נוראית.
הוא בהה באוויר, נותן למילים להתערבל, לחזור על עצמם שוב ושוב, בלולאה אין סופית.
בוגדים - בוגדים - בוגדים - בוגדים - -
רגע. אגרופיו נקמצו בזעם, נפתחו. אולי פשוט, יערוק? ינטוש את שדה הקרב באלגנטיות, ישאיר לחסרי מצפון גרועים ממנו לבצע את המלאכה של 'ביעור הבוגדים מעל פני האדמה'. את המילים האחרונות הוא הגה בקול, הופך ברעיון הבריחה שוב ושוב.
כמה פשוט - ככה מעשי. יאמר מטריאס מה שיאמר, יעניש כמה שיעניש. וגם אם ייתפס, ויגזר עליו מוות - זה מגיע לו. עונש מר על כל החיילים שכבר רצח באכזריות תמימה, בטוח שהוא - הוא זה שיגרום להוד מלכותו לנצח. לבנתיים, הוא רק הפסיד.
מותש, התרומם טריאן מהאדמה, מנער ידיו מהבוץ שדבק בהם. הוא מלמל משנה קצרה מעל הקבר הטרי, ואז התכופף שוב. נטל ענף עץ דקיק באדמה, ונעץ באדמה התחוחה.
אנדרטת זיכרון לחיים שהיו - ואינם עוד.
- - -
תהנו!
- - -
טְרִיאַן אחז בחרב החדה ביד מיוזעת, מוחה מצח בכף מאוגרפת.
טראח. עוד אחד נפל, מחרחר.
הוא הדחיק את הצביטה שצרבה לו אי שם בפנים, ורץ הלאה, מוכן להמשיך להרוג, להנחיל ליושבי כוזר החדשה את הניצחון האמיתי, הסופי.
מילותיו של המלך יוסף צפו פתאום בתודעתו, גורמות לו לאחוז חזק יותר בחרב, ולעיניו להישטף בזעם.
"זכרו, בני כוזר", הוא הדהד אי אז, "בידכם הכוח להנחיל ניצחון, ולשחרר את אדמותינו מידיו של איסתרק קטינא". המלך התיז את המילים בתיעוב. "כשתלחמו בשדה הקרב, אל תהססו להרוג" הוא שפשף ידיים, והיטיב את גלימתו.
טריאן - שעמד אז בתוך השורות הסרגליות של לוחמי ההוסטרס - זכר זאת כאילו זה היה אך שלשום. אפילו את נימת קולו המדויקת של הוד מלכותו זכר כשהצהיר: "האנשים שילחמו מולכם - הינם בוגדים. ובוגדים במלכות, דינם הוא אחד-" קולו התרומם, מעניק למילים עוצמה. "מוות!"
טריאן שפשף עיניים, כמו מוחה את המעמד העוצמתי ההוא ממול עיניו. הוא איגף לוחם ארוך זקן מימין, מנחית מכה מצלצלת עם צידה של החרב, ובלי לתת מרווח התאוששות לחייל שלמולו, הוריד את החרב בחדות, והנחית על רגלו של האויב, גורם לו להתקפל בעוצמה על האדמה הנוקשה, המלוכלכת.
"שַאה- -" ההוא גמגם בחולשה איומה, ידיו מדלדלות בצידי גופו ברפיון. "רק תמסור לה ש.. שאהבתי אות-"
וזהו. לאחר רגע, נדם הכל.
טריאן הסב מבטו, מונע בכוח מהדמעה הרטובה לגלוש. הוא לא בכיין, לא! הוא לוחם קשוח, גבר חזק.
אבל - האיש הזה עשה לו משהו, פורץ בכוח מחסומים והגנות שהציב לעצמו. גורם לטיפה מוארכת לזלוג, לסלול שביל נקי בלחי המאובקת.
ושאה הזו, שהוא אוהב. אהב, ליתר דיוק. היא אולי הבת שלו, אולי אחותו הקטנה. אולי אחיינית, או בת דודה.
ואני - בלי לחשוב כלל על המשפחה שהוא השאיר מאחוריו - בתמימות אכזרית, במחי חרב בוהקת, רצחתי אותו. גרמתי ללבבות של משפחה שלמה להישסע, להקרע. ולכאוב.
דמעה נוספת הופיעה בעין שמאל, נוטפת. טריאן הרים שרוול, מוחה בזעף את הלחי.
דמיונו החל להשתולל, להתפרע.
קבוצת חיילים לבושי שחור נוקשת בדלת מקולפת. פותחת. נעמדת כבמסדר. מצדיעה נוקשות. ומודיעה.
"בנכם נהרג בשדה הקרב-" טריאן מדמיין את נימת הקול המדויקת. קול שמתאמץ להיות טראגי, לא כל כך מצליח. "הוא מסר את נפשו בשדה הקרב", ממשיך החייל בטון יבש, רגיל לתפקידו. "הוא גיבור לאומי-"
טריאן הכיר את הסצנה מקרוב. דוד שלו, מנריד, נהרג גם הוא במלחמה. נפל חלל בשדה הקרב, מותיר מאחוריו אלמנה ויתומים קטנים, נתונים לחסדי הגורל.
אז - זה מה שהוא גורם בעצם, לעשרות משפחות כאובות?! הם, שיקבלו את בנם בעוד כמה ימים - אם בכלל - בתוך ארון עץ מהודר, עם מדליה מלכותית מבדיל. המדליה ההיא נהדרת, אין מה לומר. הצבא דואג טוב מאד לחייליו המתים, מכבד את זכרם נפלא. לפחות צבאו של יוסף. לגבי הצבא האיסתרקי הוא לא יודע.
טריאן גיחך לעצמו בכאב, קורס על עקביו לצד הגופה. זכרון ההלוויה של דודו עלה בו, גורם לו לקבס נוראי.
גם אז הייתה מדליה, והיו גם כמה עשרות בני משפחה, שסועים. מאז - הוא היה בן עשר, אולי - הבטיח לעצמו שכשיגדל - ילך לנקום את נקמתו של מנריד. כמעט נשבע, שיתגייס ברגע שרק יוכל. רצה להרוג את המרושעים שגרמו לטוביה - בן דודו היחיד בגילו וחברו הטוב ביותר - לשקוע במרה שחורה וסמיכה, בעצב נוראי, מטלטל.
והנה - חלומו התגשם. מרירות עלתה בו, גורמת לו להתחיל לחפור בור בידיים מזיעות, קבר לחייל שהרג. העיקר להתעסק במשהו, להזיז את המחשבות הנוראיות האלה לפינה הכי שכוחה במוח.
המחשבות בגדו בו, אכזריות. הן המשיכו למלא כל תא ותא בראשו, גורמות לדמעות לצוץ עוד הפעם, ולחומות להתמוסס, שוב.
איך הוא יוכל להמשיך ככה? לרצוח ולהרוג, בידיעה שבדיוק העוול הנורא שהתרחש למשפחת דודו, מתרחש כעת על ידיו?!
אבל - אבל, הם בוגדים! שוב עלו מילותיו של המלך במוחו, גורמות לו משום מה לבחילה נוראית.
הוא בהה באוויר, נותן למילים להתערבל, לחזור על עצמם שוב ושוב, בלולאה אין סופית.
בוגדים - בוגדים - בוגדים - בוגדים - -
רגע. אגרופיו נקמצו בזעם, נפתחו. אולי פשוט, יערוק? ינטוש את שדה הקרב באלגנטיות, ישאיר לחסרי מצפון גרועים ממנו לבצע את המלאכה של 'ביעור הבוגדים מעל פני האדמה'. את המילים האחרונות הוא הגה בקול, הופך ברעיון הבריחה שוב ושוב.
כמה פשוט - ככה מעשי. יאמר מטריאס מה שיאמר, יעניש כמה שיעניש. וגם אם ייתפס, ויגזר עליו מוות - זה מגיע לו. עונש מר על כל החיילים שכבר רצח באכזריות תמימה, בטוח שהוא - הוא זה שיגרום להוד מלכותו לנצח. לבנתיים, הוא רק הפסיד.
מותש, התרומם טריאן מהאדמה, מנער ידיו מהבוץ שדבק בהם. הוא מלמל משנה קצרה מעל הקבר הטרי, ואז התכופף שוב. נטל ענף עץ דקיק באדמה, ונעץ באדמה התחוחה.
אנדרטת זיכרון לחיים שהיו - ואינם עוד.
- - -
