עייפות נפשית

מצב
הנושא נעול.

לילי 1

משתמש מקצוען
סליחה שאני חוזרת שוב לעניין המרווחים,

צריך לזכור

שכמו שה' נתן לנו כח
וכמו שה' נתן לנו פרנסה
וכמו שה' נתן לנו סבלנות
וכמו שה' נתן לנו את כל תנאי החיים העכשוויים, כולל האשה שעובדת והבעל שלומד והילד עם ההיפר

בדיוק באותה מידה ה' ברחמיו נתן לנו, בדיוק לדור שלנו, את היכולת לווסת ילודה.
 

כותבת מהלב

משתמש פעיל
טוב,
וואוו
יש לי כ"כ הרבה מה לכתוב לכם אחרי כל התגובות שכתבתם...
אז קודם כל אני ממש מודה לכם על התגובות המעודדות והתומכות
ועל כל הטיפים והעיצות והמידע החשוב שהעברתם לי
ומודה כאן באופן אישי לכל ההודעות באישי, יישר כח לכולכן.

אז ככה,
קודם כל אני לא בדיכאון אחרי/לפני לידה
בדקתי את זה לעומק, ואני לא.
בשבת ישבתי וחשבתי עם עצמי על כל הפעילות שלי במשך היום והגעתי למסקנה שאני מתפקדת נפלא גם מבחינה גופנית וגם מבחינה נפשית.
המצב שתיארתי לכם בפתיחת האשכול מתאר תחילת הריון, סוף שליש ראשון, והבנתי מהתגובות כאן שזה נורמטיבי ורגיל לחלוטין לעצם המצב.
כשישבתי עם עצמי וחשבתי על זה הגעתי למסקנה שאני עושה המון, אני עובדת במשרה מלאה, מכינה אוכל, אופה כל יומיים-שלוש, מטפלת בתינוק שלי המתוק, עושה קניות, מטפחת את עצמי, ועוד הרבה דברים...
אז נכון שבעלי מקלח את הילד, ושוטף את הרצפה, ומוריד אשפה ועוזר לי בעוד הרבה דברים, אבל גם אני עושה הרבה.
לפעמים באמת יש לי את הרגעים האלו שאני לא מסוגלת לעשות כלום, ונכון, זה קשה מאוד, אבל מצד שני יש גם את הימים שאני מתקתקת עבודה ועושה מעל הכוחות שלי.
אני יתחיל השבוע בע"ה לקחת כמה עיצות שכתבתם כאן וליישם אותם, מקווה שהמצב ישתפר בע"ה לטובה.
וכמו שכתבה כאן מישהי, יכול להיות שאני מידי פרפקציוניסטית וחייבת שהכל יהיה מושלם ולכן מבחינתי אני "סמרטוטה שלא עושה כלום בבית".
מבטיחה בע"ה לעדכן אתכם בהתקדמות, ושוב אני מודה לכולם על התמיכה והעידוד.

ובבקשה בבקשה,
אל תסטו מהנושא, האשכול הזה ממש חשוב לי ואני לא רוצה שיגיע לידי מחיקה.
 

ח. שושני

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
טוב,
וואוו
יש לי כ"כ הרבה מה לכתוב לכם אחרי כל התגובות שכתבתם...
אז קודם כל אני ממש מודה לכם על התגובות המעודדות והתומכות
ועל כל הטיפים והעיצות והמידע החשוב שהעברתם לי
ומודה כאן באופן אישי לכל ההודעות באישי, יישר כח לכולכן.

אז ככה,
קודם כל אני לא בדיכאון אחרי/לפני לידה
בדקתי את זה לעומק, ואני לא.
בשבת ישבתי וחשבתי עם עצמי על כל הפעילות שלי במשך היום והגעתי למסקנה שאני מתפקדת נפלא גם מבחינה גופנית וגם מבחינה נפשית.
המצב שתיארתי לכם בפתיחת האשכול מתאר תחילת הריון, סוף שליש ראשון, והבנתי מהתגובות כאן שזה נורמטיבי ורגיל לחלוטין לעצם המצב.
כשישבתי עם עצמי וחשבתי על זה הגעתי למסקנה שאני עושה המון, אני עובדת במשרה מלאה, מכינה אוכל, אופה כל יומיים-שלוש, מטפלת בתינוק שלי המתוק, עושה קניות, מטפחת את עצמי, ועוד הרבה דברים...
אז נכון שבעלי מקלח את הילד, ושוטף את הרצפה, ומוריד אשפה ועוזר לי בעוד הרבה דברים, אבל גם אני עושה הרבה.
לפעמים באמת יש לי את הרגעים האלו שאני לא מסוגלת לעשות כלום, ונכון, זה קשה מאוד, אבל מצד שני יש גם את הימים שאני מתקתקת עבודה ועושה מעל הכוחות שלי.
אני יתחיל השבוע בע"ה לקחת כמה עיצות שכתבתם כאן וליישם אותם, מקווה שהמצב ישתפר בע"ה לטובה.
וכמו שכתבה כאן מישהי, יכול להיות שאני מידי פרפקציוניסטית וחייבת שהכל יהיה מושלם ולכן מבחינתי אני "סמרטוטה שלא עושה כלום בבית".
מבטיחה בע"ה לעדכן אתכם בהתקדמות, ושוב אני מודה לכולם על התמיכה והעידוד.

ובבקשה בבקשה,
אל תסטו מהנושא, האשכול הזה ממש חשוב לי ואני לא רוצה שיגיע לידי מחיקה.
חמודה שאת!!!
הגדרת הבעיה היא חצי מהפיתרוון!!
 

כותבת מהלב

משתמש פעיל
כותבת מהלב
מכירה את התחושה
הייתי חוזרת מהעבודה - ונופלת למיטה עד למחרת בבוקר ,
בבדיקות דם הכל היה תקין,
עד שראיתי שפשוט חסר לי אוכל, הוספתי עוד 2 פרוסות לחם מלא לארוחת בוקר , ועוד פחממות בצהרים , וניהיתי שפויה, עדין חלשה אבל לא סמרטוט
כן,
באמת חסרים לי ערכים תזונתיים
עכשיו ב"ה אני מתחילה לחזור לעצמי לאט עם האוכל
 

מרחבית

משתמש מקצוען
אבל אני מרגישה עוד דבר כאילו כולם פה מייעצים עצות, ורק אני לא מסוגלת לישם.

זה כל-כך טבעי.
בן אדם נמצא בקושי מסוים, ואז מקבל מלא עצות.
ואי אפשר פתאום 'להתנפל' על העצות - וליישם אותם. אפילו אם הן טובות, חכמות, נכונות.
בפרט כשמרגישים ירודים וחסרי מרץ.
אז בתחילה קוראים, מרגישים את הביחד והעידוד. ועד כמה המצב מוכר וטבעי.
לפעמים לא צריך יותר מזה.
אחר-כך מוצאים איזו עצה אחת או שתיים שנראות יותר מתאימות ו/או יותר קלות לביצוע מהאחרות,
משהו שיותר 'מתחברים' אליו, ומנסים...
ואז רואים מה קורה, ולפי זה ממשיכים.
העיקר להרגיש טוב עם עצמו. אנחנו כל-כך שיפוטיות כלפי עצמנו...
תרגישי טוב!
 

ארצית

משתמש רשום
וואו. התחלתי לכתוב את התגובה בבוקר, ועד הצהריים היא כבר כמעט לא רלוונטית...
אבל באמת חוץ מגלויה אף אחד לא התייחס לחלק הנפשי. גם אני הייתי במקום הזה, מה שהתחיל בהריון הראשון, המשיך לאחריו בהריון השני. אחר כך כבר הבנו שצריך הפסקה אבל לא לקחנו את זה רציני כך שזה לא היה במאה אחוז. בהריון השלישי המצב החמיר מאד, ואחרי הפלה בשלב די מתקדם הגענו למצב שלא ידענו איך נוכל להמשיך. גם אנחנו ניסינו הכל!!! פיזי רגשי אבל שום דבר לא באמת עזר.
וחשוב לי להדגיש. גם אני אישה שנראית מבחוץ נהדר. עובדת בעבודה טובה, שלום בית שהוא מושא לקנאה, חברות באות להתייעץ איתי ואומרות שעזרתי להן המון. אבל רק לעצמנו לא הצלחנו לעזור.
אנחנו זוג שמאד מודע לעצמנו, לקחנו עזרה מה שרק יכולנו, פירגנו מה שצריך, שיניתי תזונה, הקפדתי על שעות שינה,קיבלתי עזרה מבעלי כל מה שהיה צריך בבית, ניסינו ייעוץ רגשי. הכל מקסים ונפלא ולא מיותר. אבל לא תמיד זה מספיק!!!!!
ב"ה בעצת גדולים הגענו לפסיכיאטר (כן, פסיכיאטר, אל תיבהלו!)
הוא הסביר לנו יפה מאד, שיש אחוז מסוים של נשים שעם ההריונות והלידות, יורדת ההפרשה של הסרוטונין במוח. ואין מה לעשות נגד זה. הליכות ותזונה זה טוב, אבל לא מספיק.
חברות, נכון שבציבור שלנו זה עדיין טאבו, ותאמינו לי שגם לי עדיין קשה לקבל את זה. אבל כדור קטן יכול פשוט לשנות את החיים!!!!!!!
הבית שלכם לא שווה את זה? החיים שלכם? החיים של הילדים שלכם?
זה חסר פיזי לכל דבר, חומר כימי שחסר במוח, ולא רגשי.
אם זה המצב אצלכם, שכל העצות הנפלאות פשוט לא עובדות עליכם, אל תחכו שיהיה מאוחר מידי. לפעמים נגרמים נזקים שקשה מאד לתקן אחר כך. כמו קשיים רגשיים אצל הילדים או משקעם שנוצרים בין בני הזוג. אל תחכו, ותעשו מה שבאמת טוב לכם!!
אף אחד לא צריך לדעת מזה, ורק אתם תדעו כמה זה עזר לכם!!! רק תרוויחו!
חזקו ואמצו!!!!!
אם מישהו רוצה יותר פירוט, שאלות אשמח לענות באישי.
 

כותבת מהלב

משתמש פעיל
אני ממש מזדהה איתך בכל מילה!
יש לי ילד אחד, ועוד אחד בדרך...
כל מה שכתבת פה כאילו נכתב בשמי.
אבל אני מרגישה עוד דבר כאילו כולם פה מייעצים עצות, ורק אני לא מסוגלת לישם.
גם אני לא חושבת שאצליח ליישם פה את כל העיצות,
אני לוקחת לי כמה דברים שאני חושבת שוכל לעמוד בהם ולהתמודד איתם, ולהתמקדם בהם, אולי 2-3 דברים.
אח"כ בהמשך בע"ה אני ימשיך הלאה לדברים נוספים
 

musicmix

משתמש מקצוען
סאונד והפקות אולפן
מוזיקה ונגינה
הפקות ואירועים
ב"ה בעצת גדולים הגענו לפסיכיאטר (כן, פסיכיאטר, אל תיבהלו!)
הוא הסביר לנו יפה מאד, שיש אחוז מסוים של נשים שעם ההריונות והלידות, יורדת ההפרשה של הסרוטונין במוח. ואין מה לעשות נגד זה. הליכות ותזונה זה טוב, אבל לא מספיק.
חברות, נכון שבציבור שלנו זה עדיין טאבו, ותאמינו לי שגם לי עדיין קשה לקבל את זה. אבל כדור קטן יכול פשוט לשנות את החיים!!!!!!!
הבית שלכם לא שווה את זה? החיים שלכם? החיים של הילדים שלכם?
זה חסר פיזי לכל דבר, חומר כימי שחסר במוח, ולא רגשי.
אם זה המצב אצלכם, שכל העצות הנפלאות פשוט לא עובדות עליכם, אל תחכו שיהיה מאוחר מידי. לפעמים נגרמים נזקים שקשה מאד לתקן אחר כך. כמו קשיים רגשיים אצל הילדים או משקעם שנוצרים בין בני הזוג. אל תחכו, ותעשו מה שבאמת טוב לכם!!
אף אחד לא צריך לדעת מזה, ורק אתם תדעו כמה זה עזר לכם!!! רק תרוויחו!
חזקו ואמצו!!!!!
אם מישהו רוצה יותר פירוט, שאלות אשמח לענות באישי.
מצדיע לך על הכנות, ונכונות לעזור לעצמך,
ועוד יותר על האומץ לעלות את הנקודה החשובה הזאת לכולנו.
חברות אל תהססו, תעזרו לעצמכם, לא משנה אם מדובר בטיפול פסיכולוגי, רגשי או פסיכיאטרי.
אין דבר בעולם שיותר חשוב מהחיים שלכם, חיי המשפחה היקרה לכם.
אם אתן מתביישות, אל תספרו לאחרות , אבל תעשו זאת למען עצמכם!!!
 

לאה מזרחי

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
צילום מקצועי
טוב,
וואוו
יש לי כ"כ הרבה מה לכתוב לכם אחרי כל התגובות שכתבתם...
אז קודם כל אני ממש מודה לכם על התגובות המעודדות והתומכות
ועל כל הטיפים והעיצות והמידע החשוב שהעברתם לי
ומודה כאן באופן אישי לכל ההודעות באישי, יישר כח לכולכן.

אז ככה,
קודם כל אני לא בדיכאון אחרי/לפני לידה
בדקתי את זה לעומק, ואני לא.
בשבת ישבתי וחשבתי עם עצמי על כל הפעילות שלי במשך היום והגעתי למסקנה שאני מתפקדת נפלא גם מבחינה גופנית וגם מבחינה נפשית.
המצב שתיארתי לכם בפתיחת האשכול מתאר תחילת הריון, סוף שליש ראשון, והבנתי מהתגובות כאן שזה נורמטיבי ורגיל לחלוטין לעצם המצב.
כשישבתי עם עצמי וחשבתי על זה הגעתי למסקנה שאני עושה המון, אני עובדת במשרה מלאה, מכינה אוכל, אופה כל יומיים-שלוש, מטפלת בתינוק שלי המתוק, עושה קניות, מטפחת את עצמי, ועוד הרבה דברים...
אז נכון שבעלי מקלח את הילד, ושוטף את הרצפה, ומוריד אשפה ועוזר לי בעוד הרבה דברים, אבל גם אני עושה הרבה.
לפעמים באמת יש לי את הרגעים האלו שאני לא מסוגלת לעשות כלום, ונכון, זה קשה מאוד, אבל מצד שני יש גם את הימים שאני מתקתקת עבודה ועושה מעל הכוחות שלי.
אני יתחיל השבוע בע"ה לקחת כמה עיצות שכתבתם כאן וליישם אותם, מקווה שהמצב ישתפר בע"ה לטובה.
וכמו שכתבה כאן מישהי, יכול להיות שאני מידי פרפקציוניסטית וחייבת שהכל יהיה מושלם ולכן מבחינתי אני "סמרטוטה שלא עושה כלום בבית".
מבטיחה בע"ה לעדכן אתכם בהתקדמות, ושוב אני מודה לכולם על התמיכה והעידוד.

ובבקשה בבקשה,
אל תסטו מהנושא, האשכול הזה ממש חשוב לי ואני לא רוצה שיגיע לידי מחיקה.
יואוו מרגש לשמוע
 

אילת ושחר

משתמש רשום
צילום מקצועי
באמת יפה ומרגש כל מה שנאמר באשכול הזה
כל אחת יכולה לקחת מפה משהו לחיים הפרטיים שלה
אז שינויים מבורכים לכולם ותעדכנו הצלחות:)
חנוכה של כל האורות והברכות.
 

Rachel Greenstein

משתמש סופר מקצוען
דבר אחד קטן שאף אחת לא כתבה.
מצאתי את עצמי, אמנם לא בהריון אבל אחרי לידה, עייפה, חלשה, בלי כוח, ורעבה כל היום
עד שאמא שלי שאלה אותי: מה את אוכלת בבוקר?
קפה, עניתי לה, עם עוגה ושוקולד.
אחר כך כבר לא בא לי ארוחת בוקר נורמלית ואני אוכלת רק בצהריים.
ואז הבנתי לבד שזו הבעיה, ומאז כל בוקר, ברגע שהילדים יוצאים לגנים, אני נוטלת ידיים, לחם, חביתה, ירקות, יוגורט - ורק אחר כך הקפה של הבוקר שאני בהחלט לא יכולה בלעדיו. והחיים שלי נראים אחרת.
פת שחרית ונושעתי, באמת...
 

קריאייטיבית

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
ועוד משפט לסיום: ברגע שכל אחד ואחת יהיו שלמים עם עצמם לגמרי במה שהם עושים ומחליטים - לא יהיה להם צורך לשנות את האחרים ביחד איתם.
אהבתי את המשפט הזה שלך.
תחשבו עליו.
וגם, אני מרגישה שהחברה המדהימה שלנו, קצת לוקה בהשוואות.
למה זה ככה? לא יודעת.
אבל אני מרגישה שאנחנו חיים במערכת של כללים די נוקשים
שלא כתובים בשום תורה.
מי קבע שצריך בגיל 20 להתחתן? 21 ללדת? ואח"כ ללדת כל שנה/וחצי בהפרשים של..
ושהבעל... ושהילד הבכור... והרשימה הזו ארוכההה ארוכה..
תנו לעצמכם לחיות איך שטוב ומתאים לכם! תעמדו אתם מול בורא עולם ולא מול החברה!
רק לו אתן צריכות לדפוק חשבון!
נראה שקצת שכחנו את זה.
מרגיש לי כאילו אנחנו הרבה עושים מה שעושים לשם ה"שם" והחברה ולא דווקא לש"ש.
ואני חושבת שמי שחי כך ועושה מה שטוב לו, מקשיב ללב שלו ולצרכים שלו שלא נגזרים מצורך של אף אחת אחרת בעולם הוא האדם המאושר!!!!
 

קריאייטיבית

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
"בן 18 לחופה" - לא כתוב?
שאלה נכונה
אז אם ככה-
שבגיל 18 יתחילו לחתן
דבר שני, הציווי הוא על הגבר בלבד.
דבר שלישי,
הכוונה היא שזה הגיל בו מתחילם להנשא
אבל אם מישהו מרגיש לא בשל? אם מישהו חלילה מתעכב?
אז הוא חריג? שונה? זהו שלא. לכל אחד מסלול משלו אותו תכנן לו בורא עולם.
הן בנושא הזה של לידות וכו'. ומה שאני חושבת הוא שכחברה , במקום לעסוק כל הזמן בחיי השני
תתחילו לעסוק בחייכם אתם. במקום לחיות בשביל מה יאמרו.. תחיו איך שהכי מתאים לכם לעבוד את ד'!
 

מרחבית

משתמש מקצוען
תנו לעצמכם לחיות איך שטוב ומתאים לכם! תעמדו אתם מול בורא עולם ולא מול החברה!
רק לו אתן צריכות לדפוק חשבון!

כן, זה נכון מאוד.
עם זאת צריכים לזכור, שיש התוויה כללית לציבור - על ידי הגדולים - מהי בגדול ברירת המחדל בכל עניין, מה כדאי מלכתחילה, מה האידיאלי.
תמיד יהיו אחוזים כאלה או אחרים שלא יסתדרו עם זה ויהיה להם טוב יותר אחרת. וזה בסדר.
אולי זה קצת פחות נוח. אבל אם הם ידעו שלפי הנתונים שלהם זה בסדר גמור, יחליטו בשיקול דעת מה באמת מתאים להם, ויתייעצו עם גדול ופוסק במה שצריך, לא יהיה להם צורך לשנות את כל הציבור ואת ברירת המחדל ואת המלכתחילה.
העניין מוטל לא פחות על האחרים - על אלה שקבלו את התנאים המתאימים לברירת המחדל. לא להסתכל על אלה שהתנאים שלהם שונים כאילו הם לא בסדר, או כאילו הם פחות. ותמיד ללמד זכות.
נראה לי, שאין מספיק מודעות - משני הצדדים - שחינוך כללי לציבור - הוא דבר אחד, וכל אחד והסיפור שלו - הוא דבר נוסף.
אי אפשר בחינוך כללי להניח את כל האפשרויות על השולחן - ולומר: בבקשה תבחרו לכם.
מחנכים לפי מה שמתאים ונכון לרוב הציבור לשאוף אליו מלכתחילה.
 

קטקטים

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
אשרי עמ"י, בזכות נשים צדקניות...
אכן, יש לנו תפקיד בחיים, יש לנו יעוד בחיים,
נבחרנו להיות בנים לד' ולא איזה כושיות או מצריות שמביאות ילדים לעולם!!!

יש לנו זכות לגדל ילדים להקב"ה, והם לא שלנו, הם פקדונות בידנו!
רק להתפלל ולקוות שנזכה לגדל את ילדנו לנחת רוח לד', תמימים וטהורים

וכל אחת מה שנגזר עליה, צער בעיבור וקושי בגידול הילדים,
שאף אחד לא יחלום שלמישהו קל, לכולם קשה, השאלה באיזה רמה ובאיזו צורה,
וזו עבודת חיינו,

לכל אחת יש את נקודות השבירה שמרגישים שלא יכולים יותר ------ גם לי -------

אז כדאי לנו לנצל הזדמנויות שהדמעות פורצות מתוך יאוש, מתוך שיגעון, מתוך תסכול מהאלף מטלות שיש לנו ולא הספקנו היום וכו'..
פדוט לקחת את הדמעות ואת המצב הקשה הזה לתפילה מתוך הקושי,
ממש לבקש: 'אנא ד', אתה רואה מה הולך כאן, אני משתגעת, תעזור לי, אני לא יכולה ככה.. בבקשה, שיהיה לי יותר קל, אני שמחה עם יעודי, רוצה לקיים אותו בשלמות, רוצה לשמוח עם זה, תעזור לי!!! אתה הבאת לי את הילדים, תן לי סבלנות בשבילם, אין לי קורטוב של סבלנות......'
ככה ממש במילים כאלו, תדעו לעם שלי זה עוזר מאד, מיד מרגישים את ידו הרחומה של הקב"ה ועם הדמעות הרטובות להודות לד' ולומר לו שאנו יודעות שהוא מיטיב לנו, אוהב אותנו ודואג לנו תמיד...

זה כ"כ משחרר, ונותן כח, לשטוף פנים ולחזור לילדים בטונים אחרים...
עם הרגשה שמישהו נמצא כאן איתנו לצידנו!!

אשריכן נשות עמ"י, שנזכה לגאולה במהרה בימנו!
 

מרחבית

משתמש מקצוען
בדיוק באותה מידה ה' ברחמיו נתן לנו, בדיוק לדור שלנו, את היכולת לווסת ילודה.

ודאי. זה כלי שניתן משמים.
כמו כל כלי, צריך לדעת מתי ואיך להשתמש בו.
ומתי ואיך אסור או לא ראוי להשתמש בו.
ב''ה שיש את זה כשצריך.
 
נערך לאחרונה ב:

כתומה

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
צילום מקצועי
כן, זה נכון מאוד.
עם זאת צריכים לזכור, שיש התוויה כללית לציבור - על ידי הגדולים - מהי בגדול ברירת המחדל בכל עניין, מה כדאי מלכתחילה, מה האידיאלי.
תמיד יהיו אחוזים כאלה או אחרים שלא יסתדרו עם זה ויהיה להם טוב יותר אחרת. וזה בסדר.
אולי זה קצת פחות נוח. אבל אם הם ידעו שלפי הנתונים שלהם זה בסדר גמור, יחליטו בשיקול דעת מה באמת מתאים להם, ויתייעצו עם גדול ופוסק במה שצריך, לא יהיה להם צורך לשנות את כל הציבור ואת ברירת המחדל ואת המלכתחילה.
העניין מוטל לא פחות על האחרים - על אלה שקבלו את התנאים המתאימים לברירת המחדל. לא להסתכל על אלה שהתנאים שלהם שונים כאילו הם לא בסדר, או כאילו הם פחות. ותמיד ללמד זכות.
נראה לי, שאין מספיק מודעות - משני הצדדים - שחינוך כללי לציבור - הוא דבר אחד, וכל אחד והסיפור שלו - הוא דבר נוסף.
אי אפשר בחינוך כללי להניח את כל האפשרויות על השולחן - ולומר: בבקשה תבחרו לכם.
מחנכים לפי מה שמתאים ונכון לרוב הציבור לשאוף אליו מלכתחילה.
מצד שני, אלה שהתאים להם אחרת ועשו כך עפ"י רבותיהם, לא יכולים לשנות את כלל הציבור, ולהגיד שכך טוב.
כשהתחילו לדבר באשכול על הנושא הזה עלה לי מיד הדימוי - כמו בן אדם שקטעו את רגליו ל"ע ונעזר בכסא גלגלים יבוא ויגיד לכולם, תראו איך קל לי השינוע, למה ללכת על הרגלים.
 
נערך לאחרונה ב:

מירי סלומון

משתמש סופר מקצוען
הנדסת תוכנה
יש לנו זכות לגדל ילדים להקב"ה, והם לא שלנו, הם פקדונות בידנו!
רק להתפלל ולקוות שנזכה לגדל את ילדנו לנחת רוח לד', תמימים וטהורים

וכל אחת מה שנגזר עליה, צער בעיבור וקושי בגידול הילדים,
שאף אחד לא יחלום שלמישהו קל, לכולם קשה, השאלה באיזה רמה ובאיזו צורה,
וזו עבודת חיינו,

לכל אחת יש את נקודות השבירה שמרגישים שלא יכולים יותר ------ גם לי -------

זה כ"כ משחרר, ונותן כח, לשטוף פנים ולחזור לילדים בטונים אחרים...
עם הרגשה שמישהו נמצא כאן איתנו לצידנו!!

אשריכן נשות עמ"י, שנזכה לגאולה במהרה בימנו!

אמן!!!
בדיוק זה מה שעשיתי עכשיו....
התפללתי וביקשתי לזכות גם לאוצר!!!
אומנם לא לראשון...
אבל...

נראה לי שהילדים קצת בהלם...
מה אומרים להם?
 
מצב
הנושא נעול.

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק טו

א מִזְמוֹר לְדָוִד יְהוָֹה מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ:ב הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ:ג לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ:ד נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר:ה כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם:
נקרא  6  פעמים

אתגר AI

האנשה • 2

לוח מודעות

למעלה