לא קראתי את הכל, מן הסתם אני חוזרת על דברים שכבר נכתבו ובכל זאת אכתוב שוב ולו כדי להחזיר את האשכול למסלול המקורי
קודם כל מאד מבינה את ההרגשה! וחוויתי גם בעצמי תקופות כאלו.
אני חושבת שהדבר הראשון והחשוב הוא לקבל את עצמך כמו שאת, במיוחד שיש הצדקה לחולשה, ב"ה, אישה צריכה לדעת שזו תקופה קשה מאד לגוף, את לא רואה כלום אבל הגוף עובד קשה מאד כדי לספק צרכים של עוד מישהו, קטן אמנם אבל דורש.
הויטמינים והמינרלים שנכנסים לגוף מתחלקים עם עוד מישהו, האנרגיה שבדר"כ מספיקה לך לתפקוד השוטף מופנית עכשיו לעוד כיוון.
כך שאין שום סיבה ושום הצדקה לצפות מעצמך לתפוקה מלאה בתקופה הזאת. הכי טבעי בעולם שאת חלשה, ואין לך כוח, ואת לא יכולה לעשות בעצמך את מה שביומיום את רגילה לעשות לבד.
בעלך יכול לעשות דברים בבית - ברוך השם! אין שום סיבה להרגיש רע ולהאשים את עצמך. זה הבית של שניכם, הילד של שניכם, והילד שבדרך בעז"ה גם הוא של שניכם, את עושה את מה שאת יכולה, וגם הוא תורם את חלקו. כמו שאת חלשה יותר בתקופה זו, ומתאמצת יותר, גם הוא מתאמץ קצת יותר. המטרה והתכלית היא משותפת.
והעיצה הקטנה שלי - יתכן ששינה מרובה יותר מהרגיל תחולל פלאות גם בכוחות וגם בהרגשה.
תנסי לחשוב עם עצמך מה את יכולה להוריד ממך כדי שתוכלי לישון יותר, אולי לקנות אוכל, להשתמש בחד פעמי, להעזר יותר בבעלך על מנת שתוכלי לישון יותר.
את יכולה לנסות כמה ימים, אם זה באמת יעזור, זה יוצא ממש שווה כי בשעות הערות שלך יהיה לך יותר כוח ותוכלי לעשות את הדברים שאת עושה היום בשעות שבהן תישני, וגם מצב הרוח והסבלנות שלך יהיו טובים יותר.