הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
לא סולחת למורה מרים, שמעתם, לא סולחת לה.
המורה מרים המורה המהוללה שכל הבית ספר מושתת ועומד עליה, המורה שמעריצים אותה מכיתה ג' ועד ח' .. המורה שהאמהות חולמות עליה והכי הכי חשוב שהיא המחנכת של טובי שלי.
אני מרגישה אליה קשר ישיר חם ואוהד, כי מי אם לא אני עונה יום יום על שאלות בתורה?!
מי אם לא אני, אמתכם הנאמנת, פותרת תרגילים בחשבון?! שלא לדבר על עלים צהובים שאספתי בסתיו ונוצה שהדבקתי במחברת נושא, אני כ"כ פגועה ממנה, ומעשה שהיה כן היה.
"איזה כיף עוד מעט חנוכה" אמרתי לעצמי והתחלתי לפזם בזיופים קלילים שיר ילדים עתיק.
"למה את כל כך שמחה?!" שואל בעלי. בטח שהוא שואל כי בזמן שהוא לומד בכולל אני יושבת ולומדת למבחנים, פותרת תרגילים ואפילו מחברת חיבורים.
"כי סוף סוף טובי יוצאת לחופש, נמאס לי כבר מהשיעורים האלו, אין לי כח עוד לעבודות, מבחנים ושיעורים. חופש של שבוע ככה, יהיה לי מצויין" אמרתי. הוא המהם משהו לא כ"כ ברור על נשים שבלימודים רוצים חופש, ובחופש צועקות הצילו ועוד כל מיני דברים מפוהקים כאלו.
באותו יום חזרה טובי עם שעורי בית בצורת עבודת הכנה ביהדות, אין ספק הבחורה שלי גדלה, בהתלהבות יתרה אמרתי לה "יופי, בואי נפתח ספרים, נכתוב מאמרים, אפילו שיר אני אחבר לך".
הנושא היה סולידי ביותר "אהבת ישראל". הסתערתי על חומר, בשעה שילדתי עצמי ובשרי קפצה בחבל. בליתי בספרייה שכונתית, כשבתי מחליפה מדבקות. כל זה לא הפריע לי. אני אוהבת לעשות עבודות ביהדות.
"דבר ראשון שיר" הסברתי לטובי, והיא כמו אוטומט מהנהנת לי בראש. התרגלה הבחורה שאני מכינה לה שעורי בית אז מה איכפת לה שיהיה שיר.
אהבת ישראל
כך ציוה הקל
אלוקי קל אמונה
תן לנו אהבה ברינה
שיאהבו כל ישראל
ואז בטוח יבוא גואל
כי אין כמו אהבת ישראל
אז "שים שלום על ישראל".
שיר חזק, אין מה לומר. כתבתי סיפורים, העתקתי מאמרים, מצאתי תמונות (שילמתי על כל אחת שקל).
הקלדתי את הכל אצל גיסתי ו... העבודה יצאה מושקעת במיוחד. ביום שטובי הגישה את העבודה לא הצלחתי לעשות כלום בבוקר, הלכתי מהדלת לסלון ומהסלון לדלת עד שהצדיקה שלי נכנסה.
"נו, מה היא אמרה?!"
"שהנעליים שלי בסוף כן יפות" עונה לי הדרדקית.
"מה?!" אני שואלת ומפחדת שקרה לה משהו לבכורה שלי.
"דינה אמרה שהנעליים שלי כן יפות". (דינה זאת מלכת הכיתה הבלתי מוכתרת שלהן).
"מה המורה אמרה לך על העבודה, אה?!"
"כלום", חד וחלק. שתקתי. אחרי שבוע היא החזירה אותה בפנים חתומות, פתחתי, תאמינו לי שרעדו לי הידיים, אני זוכרת את עצמי בבי"ס פותחת את העבודות שלי והמורה בעט דיו אדומה (איפה משיגים אותו?!) כותבות "רעיון מקסים" "נפלא" "פירוש עמוק" "מקורי" וכו' וכו' ובסוף העבודה ציון פלוס כמה מחמאות אישיות ואין דומה ציון לציון, ואין דומה הערה להערה. פתחתי את העבודה ועד העמוד האחרון לא היה כתוב מאומה. בדף האחרון היה מוצמד דף מוקלד אחוז אחוז היטב בסיכת משרד.
תלמידה יקרה, "וכאשר תקום מן הספר תחפש בו אשר למדת..." "לא המדרש עיקר אלא המעשה"
בכל הכבוד, מורתך.
לטובי זה לא מפריע, היא משחקת חבל, אני יושבת מתוסכלת. אבל מצד שני אני מבינה אותה, למי יש כח לקרוא 30 עבודות ביהדות?! אבל על דבר אחד אני לא סולחת, לפחות שהייתה נותנת מילה על השיר, נכון שהוא מיוחד?!
לא סולחת למורה מרים, שמעתם, לא סולחת לה.
המורה מרים המורה המהוללה שכל הבית ספר מושתת ועומד עליה, המורה שמעריצים אותה מכיתה ג' ועד ח' .. המורה שהאמהות חולמות עליה והכי הכי חשוב שהיא המחנכת של טובי שלי.
אני מרגישה אליה קשר ישיר חם ואוהד, כי מי אם לא אני עונה יום יום על שאלות בתורה?!
מי אם לא אני, אמתכם הנאמנת, פותרת תרגילים בחשבון?! שלא לדבר על עלים צהובים שאספתי בסתיו ונוצה שהדבקתי במחברת נושא, אני כ"כ פגועה ממנה, ומעשה שהיה כן היה.
"איזה כיף עוד מעט חנוכה" אמרתי לעצמי והתחלתי לפזם בזיופים קלילים שיר ילדים עתיק.
"למה את כל כך שמחה?!" שואל בעלי. בטח שהוא שואל כי בזמן שהוא לומד בכולל אני יושבת ולומדת למבחנים, פותרת תרגילים ואפילו מחברת חיבורים.
"כי סוף סוף טובי יוצאת לחופש, נמאס לי כבר מהשיעורים האלו, אין לי כח עוד לעבודות, מבחנים ושיעורים. חופש של שבוע ככה, יהיה לי מצויין" אמרתי. הוא המהם משהו לא כ"כ ברור על נשים שבלימודים רוצים חופש, ובחופש צועקות הצילו ועוד כל מיני דברים מפוהקים כאלו.
באותו יום חזרה טובי עם שעורי בית בצורת עבודת הכנה ביהדות, אין ספק הבחורה שלי גדלה, בהתלהבות יתרה אמרתי לה "יופי, בואי נפתח ספרים, נכתוב מאמרים, אפילו שיר אני אחבר לך".
הנושא היה סולידי ביותר "אהבת ישראל". הסתערתי על חומר, בשעה שילדתי עצמי ובשרי קפצה בחבל. בליתי בספרייה שכונתית, כשבתי מחליפה מדבקות. כל זה לא הפריע לי. אני אוהבת לעשות עבודות ביהדות.
"דבר ראשון שיר" הסברתי לטובי, והיא כמו אוטומט מהנהנת לי בראש. התרגלה הבחורה שאני מכינה לה שעורי בית אז מה איכפת לה שיהיה שיר.
אהבת ישראל
כך ציוה הקל
אלוקי קל אמונה
תן לנו אהבה ברינה
שיאהבו כל ישראל
ואז בטוח יבוא גואל
כי אין כמו אהבת ישראל
אז "שים שלום על ישראל".
שיר חזק, אין מה לומר. כתבתי סיפורים, העתקתי מאמרים, מצאתי תמונות (שילמתי על כל אחת שקל).
הקלדתי את הכל אצל גיסתי ו... העבודה יצאה מושקעת במיוחד. ביום שטובי הגישה את העבודה לא הצלחתי לעשות כלום בבוקר, הלכתי מהדלת לסלון ומהסלון לדלת עד שהצדיקה שלי נכנסה.
"נו, מה היא אמרה?!"
"שהנעליים שלי בסוף כן יפות" עונה לי הדרדקית.
"מה?!" אני שואלת ומפחדת שקרה לה משהו לבכורה שלי.
"דינה אמרה שהנעליים שלי כן יפות". (דינה זאת מלכת הכיתה הבלתי מוכתרת שלהן).
"מה המורה אמרה לך על העבודה, אה?!"
"כלום", חד וחלק. שתקתי. אחרי שבוע היא החזירה אותה בפנים חתומות, פתחתי, תאמינו לי שרעדו לי הידיים, אני זוכרת את עצמי בבי"ס פותחת את העבודות שלי והמורה בעט דיו אדומה (איפה משיגים אותו?!) כותבות "רעיון מקסים" "נפלא" "פירוש עמוק" "מקורי" וכו' וכו' ובסוף העבודה ציון פלוס כמה מחמאות אישיות ואין דומה ציון לציון, ואין דומה הערה להערה. פתחתי את העבודה ועד העמוד האחרון לא היה כתוב מאומה. בדף האחרון היה מוצמד דף מוקלד אחוז אחוז היטב בסיכת משרד.
תלמידה יקרה, "וכאשר תקום מן הספר תחפש בו אשר למדת..." "לא המדרש עיקר אלא המעשה"
בכל הכבוד, מורתך.
לטובי זה לא מפריע, היא משחקת חבל, אני יושבת מתוסכלת. אבל מצד שני אני מבינה אותה, למי יש כח לקרוא 30 עבודות ביהדות?! אבל על דבר אחד אני לא סולחת, לפחות שהייתה נותנת מילה על השיר, נכון שהוא מיוחד?!
