הנושאים החמים
הנושאים החמים
כשהייתי ילד, רציתי להיות בנאי.
אני זוכר את עצמי עומד ליד השער של הגן, מחזיק בסורגים, ומסתכל למעלה, גבוה גבוה, אל הבנאים שעל גג הבניין ממול. הם היו גבוהים, גדולים, ענקיים, ואני הערצתי אותם, ורציתי כל כך להיות אחד מהם.
אחר כך אמא הגיעה לקחת אותי, ואני הסתכלתי לעוד שנייה אחת על המנוף ונכנסתי לאוטו.
כל ערב אבא היה משכיב אותי לישון. אבא היה איש עסוק, הרבה אנשים רצו תמיד לדבר אתו. אבל כל לילה הוא היה משאיר את הפלאפונים והכל בחדר העבודה שלו, ומגיע להיות רק איתי. הוא היה שר לי ומלטף אותי, עד שהעיניים שלי התחילו להיעצם.
"כשתגדל, רוני", הוא היה לוחש לי, "אתה תהיה עורך דין, כמוני".
עורך דין הוא אדם חשוב, ככה למדתי מתישהו בין גיל שש לשמונה. ככה לימדו אותי העיניים של המורה ששאל אותנו במה האבות שלנו עובדים.
"אבא שלי עורך דין", אמרתי, וידעתי שהמורה התרשם. יאיר אמר שאבא שלו מוכר, והמורה הנהן. עופר אמר שאבא שלו רופא. אבא של גל היה מזכיר. ורק איציק אמר: "אבא שלי בנאי".
ואני כל כך קינאתי בו.
הייתי ילד חכם, אולי הכי חכם בכיתה. ולילד חכם כמוני, אמר המורה, מתאים להיות עורך דין.
ככה כולם אמרו.
ולהיות עורך דין זה באמת דבר חשוב.
אז כששאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, עניתי: "עורך דין". ואמא חיבקה אותי ואמרה: "ברור, מותק שלי".
זה באמת היה ברור.
אני לא זוכר מתי בדיוק, אבל איפשהו בין גיל ארבע עשרה לשש עשרה התחלתי להסתכל על הבנאים שעבדו מול התיכון שלי מלמעלה למטה. הם היו אנשי עבודת כפיים, אנשי הצווארון הכחול. אני הייתי אינטליגנט, מוצלח, חכם. שונה מהם. שייך לליגה אחרת.
צחקתי בליבי על הילד הקטן שרצה פעם להיות בנאי.
התבגרתי מאז.
אבל עדיין, בדרך הביתה מהלימודים, לא יכולתי שלא לעצור לרגע כדי להביט למעלה, אל הבנאים על הפיגומים.
אני עורך דין היום, מהידועים בארץ.
יש לי בן, בן שש עשרה. כשיגדל, גם הוא יהיה עורך דין.
אבל כשהוא מביט על הפועלים בהתנשאות, משהו בתוכי מתכווץ.
כי הילד שבי, עדיין חולם להיות בנאי.
אני זוכר את עצמי עומד ליד השער של הגן, מחזיק בסורגים, ומסתכל למעלה, גבוה גבוה, אל הבנאים שעל גג הבניין ממול. הם היו גבוהים, גדולים, ענקיים, ואני הערצתי אותם, ורציתי כל כך להיות אחד מהם.
אחר כך אמא הגיעה לקחת אותי, ואני הסתכלתי לעוד שנייה אחת על המנוף ונכנסתי לאוטו.
כל ערב אבא היה משכיב אותי לישון. אבא היה איש עסוק, הרבה אנשים רצו תמיד לדבר אתו. אבל כל לילה הוא היה משאיר את הפלאפונים והכל בחדר העבודה שלו, ומגיע להיות רק איתי. הוא היה שר לי ומלטף אותי, עד שהעיניים שלי התחילו להיעצם.
"כשתגדל, רוני", הוא היה לוחש לי, "אתה תהיה עורך דין, כמוני".
עורך דין הוא אדם חשוב, ככה למדתי מתישהו בין גיל שש לשמונה. ככה לימדו אותי העיניים של המורה ששאל אותנו במה האבות שלנו עובדים.
"אבא שלי עורך דין", אמרתי, וידעתי שהמורה התרשם. יאיר אמר שאבא שלו מוכר, והמורה הנהן. עופר אמר שאבא שלו רופא. אבא של גל היה מזכיר. ורק איציק אמר: "אבא שלי בנאי".
ואני כל כך קינאתי בו.
הייתי ילד חכם, אולי הכי חכם בכיתה. ולילד חכם כמוני, אמר המורה, מתאים להיות עורך דין.
ככה כולם אמרו.
ולהיות עורך דין זה באמת דבר חשוב.
אז כששאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, עניתי: "עורך דין". ואמא חיבקה אותי ואמרה: "ברור, מותק שלי".
זה באמת היה ברור.
אני לא זוכר מתי בדיוק, אבל איפשהו בין גיל ארבע עשרה לשש עשרה התחלתי להסתכל על הבנאים שעבדו מול התיכון שלי מלמעלה למטה. הם היו אנשי עבודת כפיים, אנשי הצווארון הכחול. אני הייתי אינטליגנט, מוצלח, חכם. שונה מהם. שייך לליגה אחרת.
צחקתי בליבי על הילד הקטן שרצה פעם להיות בנאי.
התבגרתי מאז.
אבל עדיין, בדרך הביתה מהלימודים, לא יכולתי שלא לעצור לרגע כדי להביט למעלה, אל הבנאים על הפיגומים.
*
אני עורך דין היום, מהידועים בארץ.
יש לי בן, בן שש עשרה. כשיגדל, גם הוא יהיה עורך דין.
אבל כשהוא מביט על הפועלים בהתנשאות, משהו בתוכי מתכווץ.
כי הילד שבי, עדיין חולם להיות בנאי.
