דרוש מידע ספרים של ליבי קליין

[(:1234]

אני חושבת שכמה שבת/אשה יותר עברה בחיים יותר קשה לה לקרוא ספרים עם הרבה טרגדיות קשיים וצרות
שמפורטות לפרטי פרטים.
גם מהבחינה שמי שעברה את זה יודעת עד כמה זה קשה ואיך זה מרגיש
וגם מהבחינה שמספיק לה הצרות האמיתיות בחיים אין לה כוח להכנס לזה שוב ולרחם על עוד כמה אנשים ולראות שוב פעם כמה החיים מלאים בצרות, ובעיקר להרגיש את הקשיים של עצמה דרך הספר
מכניס לדיכאון
וכמה שיותר בת צעירה ופחות עברה בחיים
היא יותר נהנית מלקרוא על צרות ועמידה בנסיונות
כי זה מהצד, יותר בכיוון של הנאה ואקשן מהספר, אבל נשאר בספר, אין לה בעיה להתחבר לקושי ולרחמים על הדמויות כל עוד שזה רק בספר...
לא מעורר אצלה את כל המקומות הכואבים שעדיף לה שיהיו רדומים...
כמה שאנשים יותר עברו בחיים הם יעדיפו כמה שיותר ספרים שמחים שמסתכלים על הצדדים היותר קלים ויפים בחיים
מכול השאר יש להם מספיק
(אבל יש מצב ששווה לקרוא את כל הצרות בספר רק כדי לקבל כוח לחיים הפרטיים ממשפטי וציטוטי האמונה)

כל מילה. אני חושבת בדיוק ככה

 

[מתכנתת+]

אגב, נכות בכסא גלגלים בגילאים הצעירים זה מצב די נדיר
ואילו בספרים של ליבי קליין יש ריכוז של נכים/ות
מענין...

 

[e.w]

איך קוראים לספר אחד לפני האחרון שלה?

 

[מספר 2]

איך קוראים לספר אחד לפני האחרון שלה?

מאין יבוא

 

[ש.ב.ש]

בול כאימי.

מעניין...
אמא שלי היא זו שעודדה אותנו לקרוא את הספר
וחשוב לי לציין שאמא שלי אשת חינוך ידועה!

 

[אסתר פ]

אגב,
הגיע לי במייל אילן יוחסין מגניב
שלא ברור מי יצר
של כללללל השמות בספרים, איך הם קשורים, זוגות, הילדים, נכדים, זיווג ראשון, שני,
אלוףףף

 

[ש.ב.ש]

התכוונת לזה?

 

[אסתר פ]

התכוונת לזה?צפה בקובץ המצורף 1165825

בול,
מגניב!!!!!

 

[studio-outline]

וחשוב לי לציין שאמא שלי אשת חינוך ידועה!

אמממ סיקרנת!

 

[יעל!!!!!!!!!!!!!]

לי הספר נתן תחושה שכאילו הסטנדרט שלכל משפחה שיש צרה כמו משהו חולה, נכה ,ילד שירד מהדרך ועוד...
לי זה לא הכי מפריע אבל יש אנשים שלא מסוגלים לקרוא את זה,
ענין של אופי...
אבל באמת אין על הספרים האלו בעולם!!!!

 

[notyou]

מעניין...
אמא שלי היא זו שעודדה אותנו לקרוא את הספר
וחשוב לי לציין שאמא שלי אשת חינוך ידועה!

התכוונו. שהיא לא נהנתה מהספר, היה מידי קשה לקריאה בשבילה. היא לא בנויה לקרוא ספרי רגש...
לא שהיא לא אהבה אותו

 

[Tamarit]

@Tamarit יקירה!
כשקראתי את הספר חשתי כמי שקוראת את החיים האמיתיים.
מי שחי כאן בעולם, חי את מה שכתוב שם.
אני מקווה שאת לא נכה ר"ל, אבל אני משערת שאת מכירה (אפילו כמה).
אני מקווה שאינך עקרה או מצפה לעוד למרות שהסיכויים נראים אפסיים, אבל אני משערת שפגשת, ולא בזוג אחד.
אני מקווה שאף אחד בסביבתך לא חולה/אלמן/גרוש, אך אני משערת שזו תקוות שווא...
אני מתפללת שאף אחד ממכרייך לא ירד מהדרך, אך יודעת שזה קרה.
תמר(?), הספר הזה סה"כ הדגיש מעט את החלקים הקשים, הוא לא שינה מאום מהמתרחש בעולם האכזר הזה.
צר לי לאכזב.

@אש קודש! חמודה!!!
דבר ראשון- אני באמת תמר.
ואני חיה פה בעולם, עם עינים פקוחות.
מכירה הרבה, אפילו המון- נכים, מצפים לזש"ק, לזיווג, ASD, יתמות, ילדים מיוחדים, אלמנות, חולים, נושרים... אנשים שמתמודדים...
כמו כל אחד מאיתנו.
אני, כשקראתי את הספר הרגשתי שליבי מדי מסתכלת על כל החסר, על כל הכואב, על כל מה שאין.
ויש כל כך הרבה -כן.
הספר לא הדגיש מעט את החלקים הקשים.
הוא חזר והדגיש והדגיש וחזר, הוא עסק רק בכאב ובסבל.
רציתי באמצע לצעוק שם לדמויות שנכון שזה כואב, וקשה ובאמת- התמודדות.
אבל ה' נתן לנו כל כך הרבה.
והעולם הזה- האכזר, הוא יצירה שלו.
זה נכון להסתכל לכאב בעינים, אבל לא כל כך הרבה פעמים, ולא בכזו צורה. שבמחילה- אני הרגשתי שאין שם מספיק אמונה.
כי אמונה זה לא רק להאמין שהקושי ממנו, אמונה זה להאמין שזה טוב.
מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.

 

[מתכנתת+]

@אש קודש! חמודה!!!
דבר ראשון- אני באמת תמר.
ואני חיה פה בעולם, עם עינים פקוחות.
מכירה הרבה, אפילו המון- נכים, מצפים לזש"ק, לזיווג, ASD, יתמות, ילדים מיוחדים, אלמנות, חולים, נושרים... אנשים שמתמודדים...
כמו כל אחד מאיתנו.
אני, כשקראתי את הספר הרגשתי שליבי מדי מסתכלת על כל החסר, על כל הכואב, על כל מה שאין.
ויש כל כך הרבה -כן.
הספר לא הדגיש מעט את החלקים הקשים.
הוא חזר והדגיש והדגיש וחזר, הוא עסק רק בכאב ובסבל.
רציתי באמצע לצעוק שם לדמויות שנכון שזה כואב, וקשה ובאמת- התמודדות.
אבל ה' נתן לנו כל כך הרבה.
והעולם הזה- האכזר, הוא יצירה שלו.
זה נכון להסתכל לכאב בעינים, אבל לא כל כך הרבה פעמים, ולא בכזו צורה. שבמחילה- אני הרגשתי שאין שם מספיק אמונה.
כי אמונה זה לא רק להאמין שהקושי ממנו, אמונה זה להאמין שזה טוב.
מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.

את צודקת שככה אמור להיות שנראה ונחיה את הטוב כל הזמן ולא את ההתמודדות.
אבל--
בתכלס המציאות היא שכן, אנשים שמתמודדים עם קושי רציני מאד(ומחכים שיסתיים, כי אם משהו שלפי דרך הטבע אמור להשאר או שכבר הרבה זמן אז באמת כבר מתרגלים ופחות סביב זה)
עסוקים רוב הזמן בו, וסביבו,
ככה זה, וספר אמור לתאר מציאות,
כמו שלי בהתחלה הפריע שכל הזמן הדמויות בספרים עסוקות בלהכין אוכל ובלאכול
עד שקלטתי שחלק משמעותי מהיום אנחנו עסוקים באוכל
והספרים של ליבי הם ספרים שמביאים מציאות חיים יומיומית של אנשים מתמודדים ומאמינים
ומה שיש בחיים יש בספר

 

[משתמש אנונימי]

בעולם האכזר

הי, לא. זה העולם שהקב"ה ברא לנו, וכל הדברים שנראים לנו אכזריים הם בעצם הטוב הכי נעלה שיש. רק שהוא נסתר מהעיניים הגשמיות שלנו, מה לעשות? רוצים משיח, שנראה את כל זה.

 

[עמ"י חי וקיים!]

אני, כשקראתי את הספר הרגשתי שליבי מדי מסתכלת על כל החסר, על כל הכואב, על כל מה שאין.
ויש כל כך הרבה -כן.

דווקא אני הרגשתי שיחד עם כל הקשיים יש כל כך הרבה אור והסתכלות חיובית, אמונה, התמודדות, עוצמה וצמיחה מתוך הכאב.

 

[ליבי קליין]

שבמחילה- אני הרגשתי שאין שם מספיק אמונה.
כי אמונה זה לא רק להאמין שהקושי ממנו, אמונה זה להאמין שזה טוב.

מחילה, אבל את בטוחה שאת מדברת על ספר שאני כתבתי??
כי אם יש משהו שאני עושה בספרים שלי זה להביא כמה שיותר אמונה וכוח.
וזו פעם ראשונה (!!) מתוך אלפי תגובות ב"ה, שאני שומעת תגובה מהסוג הזה.
מבינה שיש כאלה שלא מתחברים, שלא אוהבים, זה בסדר.
אבל אמונה יש שם, והרבה.
אני לא אתחיל לצטט לך עמודים שלמים, אבל כן מציעה לך לקרוא שוב.

 

[Esty Levy]

לדעתי הספר מתאים לבנות לפחות מכיתה י''א ומעלה, כמובן תלוי באופי ובבשלות.
זוכרת חברה שקראה ספר בכיתה ח' והיתה מסובבת ממנו חודשים!
אני התחלתי בכיתה י', כשכבר היתה לי די הבנה בענייני שלום בית וזוגיות (בעקבות התמודדות משפחתית) ועדיין אני חושבת שלא היה מזיק לי לחכות עוד שנה שנתיים.

יש לי הרגשה שלמי שקראה אותו בגיל צעיר קשה להודות שזה לא מומלץ...

קראתי את שמיים וארץ
חיזק אותי מאד מאד!!!
ספר מלא באמונה ובטחון!!
ופחות טרגדיות לעומת הספרים הקודמים

אולי כי הוא דיבר בעיקר על טרגדיות שבכל מקרה כבר קרו, לא עוד אסון שמתווסף לנו...

 

[דדד]

אני מסכימה חלקית עם @Tamarit , למרות שאני קוראת בשקיקה את ספרייך, @ליבי קליין .
בספרים הראשונים יש המון התמקדות בכאב ככאב. אולי זה מסביר גם את הצמאון ה"צהוב" של הצעירות לקרוא אותם. (תראי את האינפלציה כאן באשכול...)
יש משהו בכאבים: חולים, גירושין, אסונות, משברים- שמסעיר את הנפש ומושך אותה.
מצד שני, זאת תנועה לא בריאה- לחיות תמיד בתוך הסבל, בתוך הכאילו חיפוש אחר הקושי הבא שתכף יצוץ ומתוכו יתגלה אור האמונה.
בחיים האמתיים, שאגב- הם לפעמים קשים יותר מהחיים המתוארים בספרים, יש הרבה קושי, נסיונות, משוכות, אבל יש גם ימים רגילים, פשוטים, שיש בהם צחוק, שמחה, ילדים על נדנדה בגינה ובעל לשוחח איתו בנחת.
את הימים הרגילים האלו לא תקראו בספרים. כי הם משעממים, כי הם לא נותנים לקורא שום חוויה של ריגוש.
אבל ספר ש"מציג את החיים", הוא בעצם חוטא לאמת בכך שהוא מציג רק את הקושי, ומתעלם מהאור.
שוב- "אור"- אין הכוונה לברית מרגשת של יתום או ניצול פיגוע שהבריא. אפילו לא לתפילה מסעירה או אמונה מטלטלת.
"אור" הם החיים הכי פשוטים, הרגעים הקטנים שהנפש שלנו צריכה ללמוד להתעסק בהם, לשאוב מהם כוח.

חושבת שעם הזמן זה קצת השתפר, בספרי ההמשך.
ואישית, אשמח לראות עוד מהמגמה הזאת, של חיים אמתיים שהקושי הוא לא הנושא בהם, החיים הם הנושא, ויש בהם מהכול: מהשמחה, מההתמודדות, מהרגילות.

 

[Chaya33]

לי אישית מפריע מאד העירוב של דמויות מסדרות אחרות. כשאני קוראת על אסתי ולייבי לא בא לי לפגוש את גיטי ויותם! יש כאלו שאוהבות כי זה מרגיש מן כפר גלובלי בזעיר אנפין, לי זה מאד קיטש ודביק. קצת כמו ספרי ילדות מסוימים בהם הגיבורים היו מזכירים ספרים אחרים של אותו סופר...

 

[איי]

כל הכבוד לליבי קליין שכתבה על טיפול פסיכולוגי ויכולנו לקרוא ולא עברנו דפים כישרון פצצה
יש כייף בספרים של ליבי לבכות על צרות של אחרים