דיון נספח לאתגר לא בכותרות

[-חיה-]

כאן מדסקסים על האתגר


בחזרה לאתגר >>

 

[הקה]

מה שכתבתי- אמיתי לחלוטין!
ואכתוב כאן שוב- אייל בן חגית

 

[.B.B]

@מתיקות האהבה הסרטון שהבאת, צמרמורות. ראיתי אותו 3 פעמים וכל פעם מחדש לא נשמתי
זה--- אין מילים להביע את זה.

 

[יהלום-יצירות מלוטשות]

@מתיקות האהבה הסרטון שהבאת, צמרמורות. ראיתי אותו 3 פעמים וכל פעם מחדש לא נשמתי
זה--- אין מילים להביע את זה.

לגמרי.
מהרגע שראיתי אותו לראשונה - אני לא עוזב אותו.
בעיניי זה ה-סרטון של המלחמה...
כפשוטו, אין מילים.
דמעות.

 

[ליליאן]

@שוקולד עילית
לא נשמתי.
תודה על זה.

 

[שוקולד עילית]

@שוקולד עילית
לא נשמתי.
תודה על זה.

שזה אומר?
לא הבנתי?

 

[דולפין כחול]

@אחמ , וואו.
קטע יפהפה, באמת.
אהבתי ממש.

 

[7שבע7]

שוב כואבת לי הבטן.
אני מתפתלת על מקומי, מרגישה בבד המלמלה המוזר העוטף אותי. אני לא רגילה לבגדים כאלה. הבכי שלי מתגבר.
"מה יש, מותק, הרמקולים מפריעים לך?" אמא ניגשת אליי, מרימה אותי מהעגלה. בכלל לא שמתי לב לרמקולים הרועשים. רק לבטן. "בואי, מתוקה, נמצא פינה וניתן לך לאכול..."
אני מסתכלת על אמא שלי, שמחזירה אותי בצורה מאוזנת. יש לה חיוך גדול על השפתיים, שצבועות בצבע מבריק, אבל מתחת לעיניים שלה יש עדיין את השקיות השחורות האלה, העצובות. כבר כמה ימים שהן שם.
"אנחנו עכשיו בחתונה," לוחשת לי אמא כשאני מסיימת לאכול. "בחתונה של דוד בנימין. את זוכרת את דוד בנימין? נכון מרגש שהוא מתחתן? שחררו אותו במיוחד בשביל זה מהצבא..."
אמא חונקת את מילותיה האחרונות.
צבא. כבר שמעתי את זה לאחרונה. ואיפה אבא, שגם הוא הלך לצבא לפני כמה ימים?
***
שוב כואבת לי הבטן.
אני מתפתלת בחשכה, רגליי פוגעות בסורגי העריסה. העיניים הכהות של אמא מופיעות מעליי. הן דומעות, עייפות כל כך.
"מה יש, מתוקה שלי," היא לוחשת כמעט בלי מילים. "מתי תצליחי כבר להירדם..."
אני לא מבינה למה היא אומרת את זה. הרי בעצמי שמעתי אותה מדברת עם חברתה בטלפון, אומרת לה שכבר כמה לילות היא לא מצליחה להירדם. מדאגה. מהלבד.
אני רוצה לומר לה שגם אני דואגת לאבא. אני רוצה לומר לה שהיא לא לבד - היא איתי, ועם האחים שלי.
אני בוכה.
***
שוב כואבת לי הבטן.
כבר לא יודעת בפעם הכמה, כבר בקושי יש בי כוח להתפתל. אני בוכה. בצווחה חלושה, בצווחה צורמת.
"מה יש, מותק," שוב אמא נאנחת לצדי, מרימה אותי, מאמצת אותי אל חיקה. כבר הרבה זמן שרק היא מרימה אותי, ואבא לא.
היא מוחה את עיניה, כבר לא בוכה בעצמה. רוכנת אליי, לוחשת, "את בוכה את כל הצער של עם ישראל, מתוקה?"
אני פוקחת עיניים רטובות. מסתכלת על אמא. רואה בעיניה את כאב כל הדורות, את צערן של כל האימהות.
ואני מונעת עיניי מבכי. כי יש שכר לפעולתה.

שכחתי לכתוב למי מוקדש הסיפור הזה (האמיתי כמעט לגמרי).

מוקדש לאחייניתי המתוקה, שאפילו לא יודעת עד כמה היא גיבורה, ועד כמה אמא שלה גיבורה, ואבא שלה, והדודים שלה והסבים שלה וכל עם ישראל... בתקווה שאפילו לא תזכור את התקופה הזו, שליוותה את ראשית חייה...

 

[רואים שקוף]

כבר מאה פעמים החלטתי שמה שקורה במלחמה הזאת ל א - מ ע נ י י ן - א ו ת י! ! ! עד שמגיע הצנטוק מכל החדשות ואני נופל לזה שוב!

הערת אגב, 'צינתוק'.

 

[רוצה טוב]

@מתיקות האהבה הסרטון שהבאת, צמרמורות. ראיתי אותו 3 פעמים וכל פעם מחדש לא נשמתי
זה--- אין מילים להביע את זה.

הסרטון חסום לי
אפשר להעלות אותו כזיפ?

 

[סבתא חביבה]

@המלמד מבני ברק
פתאום אני קולטת עד כמה אני לא קולטת!
הנפש שלנו לא מסוגלת לעכל מספרים כאלה.. (איזה 700?... כפול מזה!!!)
זה מוזר, אבל יותר קל להתחבר לטרגדיה של אדם אחד או שניים מאשר לטרגדיה ענקית כזו.
ופתאום, כשכתבת 700 ותכלס עכשיו ידוע שנרצחו כמעט כפול מזה, ועוד הרוגי המלחמה, פתאום זה מכה בי כמה שאין לנו באמת אפשרות להבין את גודל האסון.