אתגר נספח לאתגר דו שבועי - סיפורו של הניצב

מירער

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
מעלה פה בינתיים
אופציה ג': להעלות בנספח או באשכול נפרד, ולבקש עזרה בשיוף.
טוב, בינתיים היה לי רעיון אחר לגמרי, ועוד לא ביצעתי אותו.
מעלה פה בינתיים את התכנון הישן שלי, ואולי הצדיקים פה יכוונו אותי, אם זה מתאים לאתגר הזה, בפרט,
ואם זה מתאים בכלל לכתיבה. הסברתי לעיל את הבעיה המרכזית בפאנץ' המרכזי. (אולי אפי' יכוונו אותי איך להסתדר עם זה, אולי אפשר להגיש בצורה שונה. אולי, נחיה ונראה)


די, אני כועס. הרדיו מרגיז, העיתון מרגיז, כל התקשורת מרגיזה.



הייתי נער בן 13 כשהסתיימה המלחמה.

אני, שמואל. ואחי הבכור לייבל, שהיה גדול ממני באחד עשרה שנה, הצלחנו לחמוק מזרועות האויב לאחר חודשים ארוכים במחנות עבודה.

עלינו לארץ ישראל. והשמחה היתה גדולה. ראינו את היציאה מהגלות, את ההגעה אל החופש.

בעוד אחי לייבל, החליט על המשך שמירת הדת, אני הודעתי לו כי אני עוזב את הדת, וכל מה שהיה הגורם לסבל אצל אבינו וסבינו.

לנגד עינינו קמה מדינת ישראל, ואני הבנתי כי אנחנו לא עוד עם נבזה, חשוך ופרימיטיבי, אלא עם גאה ונאור. חופשי לעצמו. הסתיימו להם חיי הגלות.

אחי, סירב להכיר בזה, ושמר על אורח חיים גלותי, ממש כמו באירופה.

שנים עברו, אני נישאתי לזהבה. והתגוררנו בשכונת יד אליהו התל אביבית.

כל ערב, הייתי עושה ריצה ברחובות תל אביב, ומתמלא סיפוק על כל מבנה תרבותי שנבנה. כל היכל ספורט או תיאטרון היוו בשבילי את ההוכחה, שקם כאן עם, קמה תרבות, קם החופש .

לפני שלוש שנים נפטר אחי, אחר שחלה בדלקת ריאות חריפה. הלכתי וישבתי שבעה בביתו בבני ברק, שם התחילה ההיכרות עם אחייני יוסי.

יוסי למד בישיבת פוניבז' בבני ברק, והוא נהייה קיצוני ואדוק הרבה יותר מאביו. למרות השוני הגדול בינינו, החל יוסי להתעניין בשלומי, ולדבר איתי על המשפחה שנכחדה ועל החיים בצל המלחמה, ועוד ועוד.

מאז כל חמישי בערב, מגיע יוסי לביתי, מביא איתו קערת "טשולנט" מבני ברק, ומתחילה בינינו שיחה. שוב על המשפחה, ועל העבר. ועל עוד של נושאים.

יש לו, ליוסי, משהו כובש. החיוך העדין ומאור הפנים שהוא מקרין, גורמים לי בכל ביקור, לכבד, ללבוש כיפה ולברך. על אף שאני חילוני, ואינני שומר מצוות כלל.

פעמים רבות נסובה שיחתנו, על הדרך בו בחרתי בחיי.

"קצת נחת יהודית, לא חסר לך?" כך שאל באחד הביקורים.

"תאמין לי, הכי הרבה נחת. הנה לך, אורית תיכף תסיים את לימודי הרפואה, וביחד עם גלעד, שאגב, כבר מתכננים להינשא, יחלו לעבוד באיכילוב. וגם דור הקטן, שמשרת היום בחטיבת גולני, עושה לי נחת. המון נחת יש לי."

"יום יבוא" אני ממשיך "ואתם תגלו את האור, תרצו את החופש, תרדפו אחרי התרבות. חבל שאתם מתעקשים להמשיך לחיות כמו בגלות."

אמש, עברתי על יד היכל הספורט ביד אליהו. לרגע חשבתי שאני הוזה. עשרות אוטובוסים מלאים, עוצרים בצד האצטדיון, ומהם יורדים אלפי חרדים. הבטתי בהלם. האם הם סוף סוף גילו את משחקי הכדורסל? אולי אפילו קמו קבוצות ספורט חרדיות? איפה יוסי עכשיו? הנה, אנחנו ניצחנו. החרדים גילו את התרבות, יצאו מחושך לאור.

עכשיו מובן על מה הכעס?

חיכיתי לשמוע דיווח בקול ישראל, על המוני פרימיטיבים שגילו את התרבות. ציפיתי לקרוא במעריב, סקירה נרחבת על קבוצת כדורסל חרדית.

אבל במקום זה, מתמקדים בהתקפה של איזה רב קשיש על תנועת הקיבוצים. מעצבנים.
 

מירער

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
מעלה פה בינתיים

טוב, בינתיים היה לי רעיון אחר לגמרי, ועוד לא ביצעתי אותו.
מעלה פה בינתיים את התכנון הישן שלי, ואולי הצדיקים פה יכוונו אותי, אם זה מתאים לאתגר הזה, בפרט,
ואם זה מתאים בכלל לכתיבה. הסברתי לעיל את הבעיה המרכזית בפאנץ' המרכזי. (אולי אפי' יכוונו אותי איך להסתדר עם זה, אולי אפשר להגיש בצורה שונה. אולי, נחיה ונראה)


די, אני כועס. הרדיו מרגיז, העיתון מרגיז, כל התקשורת מרגיזה.



הייתי נער בן 13 כשהסתיימה המלחמה.

אני, שמואל. ואחי הבכור לייבל, שהיה גדול ממני באחד עשרה שנה, הצלחנו לחמוק מזרועות האויב לאחר חודשים ארוכים במחנות עבודה.

עלינו לארץ ישראל. והשמחה היתה גדולה. ראינו את היציאה מהגלות, את ההגעה אל החופש.

בעוד אחי לייבל, החליט על המשך שמירת הדת, אני הודעתי לו כי אני עוזב את הדת, וכל מה שהיה הגורם לסבל אצל אבינו וסבינו.

לנגד עינינו קמה מדינת ישראל, ואני הבנתי כי אנחנו לא עוד עם נבזה, חשוך ופרימיטיבי, אלא עם גאה ונאור. חופשי לעצמו. הסתיימו להם חיי הגלות.

אחי, סירב להכיר בזה, ושמר על אורח חיים גלותי, ממש כמו באירופה.

שנים עברו, אני נישאתי לזהבה. והתגוררנו בשכונת יד אליהו התל אביבית.

כל ערב, הייתי עושה ריצה ברחובות תל אביב, ומתמלא סיפוק על כל מבנה תרבותי שנבנה. כל היכל ספורט או תיאטרון היוו בשבילי את ההוכחה, שקם כאן עם, קמה תרבות, קם החופש .

לפני שלוש שנים נפטר אחי, אחר שחלה בדלקת ריאות חריפה. הלכתי וישבתי שבעה בביתו בבני ברק, שם התחילה ההיכרות עם אחייני יוסי.

יוסי למד בישיבת פוניבז' בבני ברק, והוא נהייה קיצוני ואדוק הרבה יותר מאביו. למרות השוני הגדול בינינו, החל יוסי להתעניין בשלומי, ולדבר איתי על המשפחה שנכחדה ועל החיים בצל המלחמה, ועוד ועוד.

מאז כל חמישי בערב, מגיע יוסי לביתי, מביא איתו קערת "טשולנט" מבני ברק, ומתחילה בינינו שיחה. שוב על המשפחה, ועל העבר. ועל עוד של נושאים.

יש לו, ליוסי, משהו כובש. החיוך העדין ומאור הפנים שהוא מקרין, גורמים לי בכל ביקור, לכבד, ללבוש כיפה ולברך. על אף שאני חילוני, ואינני שומר מצוות כלל.

פעמים רבות נסובה שיחתנו, על הדרך בו בחרתי בחיי.

"קצת נחת יהודית, לא חסר לך?" כך שאל באחד הביקורים.

"תאמין לי, הכי הרבה נחת. הנה לך, אורית תיכף תסיים את לימודי הרפואה, וביחד עם גלעד, שאגב, כבר מתכננים להינשא, יחלו לעבוד באיכילוב. וגם דור הקטן, שמשרת היום בחטיבת גולני, עושה לי נחת. המון נחת יש לי."

"יום יבוא" אני ממשיך "ואתם תגלו את האור, תרצו את החופש, תרדפו אחרי התרבות. חבל שאתם מתעקשים להמשיך לחיות כמו בגלות."

אמש, עברתי על יד היכל הספורט ביד אליהו. לרגע חשבתי שאני הוזה. עשרות אוטובוסים מלאים, עוצרים בצד האצטדיון, ומהם יורדים אלפי חרדים. הבטתי בהלם. האם הם סוף סוף גילו את משחקי הכדורסל? אולי אפילו קמו קבוצות ספורט חרדיות? איפה יוסי עכשיו? הנה, אנחנו ניצחנו. החרדים גילו את התרבות, יצאו מחושך לאור.

עכשיו מובן על מה הכעס?

חיכיתי לשמוע דיווח בקול ישראל, על המוני פרימיטיבים שגילו את התרבות. ציפיתי לקרוא במעריב, סקירה נרחבת על קבוצת כדורסל חרדית.

אבל במקום זה, מתמקדים בהתקפה של איזה רב קשיש על תנועת הקיבוצים. מעצבנים.
זה עונה לאתגר? או שזה דומה ל...
*פיזית - למעט סיפור על מישהו שראה תמונה של שרלוק הולמס.
כמו כן, לא לספר סיפור שה'השקה' שלו מסתכמת בכך שבין הצועדים ברחוב באותה עת היה שרלוק הולמס - זה לא מספיק.
 

מירער

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
נשמע שזה עונה לגמרי, כי יש פה השפעה מהותית ולא צדדית.
מה לגבי עצם הכתיבה? רמה סבירה? בינונית? טובה?
והפאנץ'? זה קצת מנותק, לא?
בעיקרון, אני רוצה להעלות סיפור אחר, אבל שם, בשביל ביצוע טוב אני צריך עוד עבודה
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מה לגבי עצם הכתיבה? רמה סבירה? בינונית? טובה?
בעיניי - הכתיבה טובה, אם כי תמיד אפשר לשפר.
החלק שמתאר את העלייה לארץ קצת מרוח, ונשמע יותר כמו סיכום ביוגרפיה משמימה.
הפסקאות קצרות מאוד. אולי עדיף לשמור את מעברי השורה רק למעברים משמעותיים, או למחוק את השורה המיותרת שנוצרה אחרי כל שורה.
והפאנץ'? זה קצת מנותק, לא?
לי זה זרם.
 

מירער

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
נראה לי שהסיפור הזה יותר טוב, נכון?

היא היתה נוף שונה במשפחה. אחיה שקדמו לה, וגם אלה שלאחריה, היו מוכשרים בכל קנה מידה. ולעומת זאת היא...
כמובן, שדבר זה התבטא אף במעמד החברתי. אביגיל, לא רק שלא נסחפו אחריה, כראוי למשפחתה. אלא גם התרחקו ממנה.
גם בתוך הבית, היה צריך לדאוג לשקט בכל פעם שהיתה בשטח. התנהגות נאותה, לא היתה אף פעם באזור של אביגיל.
הוריה ניסו, דיברו עם המורות, התייעצו עם יועצים ועם מומחים גדולים, חיפשו פתרונות בכל הדרכים האפשריות. הם היו אובדי עצות.
אחד ויחיד זכה ליחס אוהב מאביגיל, היה זה החתול של סבא סבתא. בכל פעם שהיו משפחתה של אביגיל מתארחים בבית הסב, היתה אביגיל משקיעה ונותנת את כל לבה לבעל חי הקטן. לפתע, היתה נראית טיפוס חם ולבבי, שיכול להתחבר ולאהוב כל אחד.
הוריה ראו בזה קצת פתרון, וביום הראשון שהזדמן להם, קנו לה כלבלב נחמד, שתטפל ותשקיע בו. לפחות, תדע לחלוק קצת רגשות. אם לא לבן אדם, אז לחי.
וכצפוי, גידלה אביגיל את הכלב במסירות שלא ניתנת לתיאור. דואגת לו לארוחות דשנות, למיטה נוחה, ולכל מה שלא הצליחה לדאוג לבני משפחתה.
יום אחד, עלה הרעיון במוחה של האם. הם ישלחו את אביגיל למושב, לבית הסב. כנראה, שחיי העיר אינם מתאימים לה, ושהות ארוכה במושב רק תסייע לה. שם תבלה בחברת הסוסים והתרנגולים, אולי גם תעזור בטיפול בגינה, אולי כך קצת ישתפר מצבה של הבת.
בערב, ניגשה האם לאביגיל וסיפרה לה את תוכניתה. "יש רק בעייה אחת, אביגיל", אמרה, "הכלב כנראה ייאלץ להשאר כאן. סבתא אלישבע מגדלת חתול".
"אל תדאגי, אמא" ציחקקה אביגיל "לקיק והבהב, הם כמו ילדים שלי, שומעים בקולי. אם אמא אביגיל לא מרשה לריב אז לא רבים".
"אני חושבת, שסבא וסבתא, אני, הבהב ולקיק, יוכלו להיות צוות עבודה נהדר בלקיטת גזרים".
וחיבקה חיבוק חזק חזק את אמא.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגמטי

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
D I G I T A L
נראה לי שהסיפור הזה יותר טוב, נכון?

היא היתה נוף שונה במשפחה. אחיה שקדמו לה, וגם אלה שלאחריה, היו מוכשרים בכל קנה מידה. ולעומת זאת היא...
כמובן, שדבר זה התבטא אף במעמד החברתי. אביגיל, לא רק שלא נסחפו אחריה, כראוי למשפחתה. אלא גם התרחקו ממנה.
גם בתוך הבית, היה צריך לדאוג לשקט כל פעם שהיתה בשטח. התנהגות נאותה לא היתה אף פעם באזור של אביגיל.
הוריה ניסו, דיברו עם המורות, התייעצו עם יועצים ועם מומחים גדולים, חיפשו פתרונות בכל הדרכים האפשריות. הם היו אובדי עצות.
אחד ויחיד זכה ליחס אוהב מאביגיל, היה זה החתול של סבא סבתא. בכל פעם שהיו משפחתה של אביגיל מתארחים בבית הסב, היתה אביגיל משקיעה ונותנת את כל לבה לבעל חי הקטן. לפתע, היתה נראית טיפוס חם ולבבי, שיכול להתחבר ולאהוב כל אחד.
הוריה ראו בזה קצת פתרון, וביום הראשון שהזדמן להם, קנו לה כלבלב נחמד, שתטפל ותשקיע בו. לפחות, תדע לחלוק קצת רגשות. אם לא לבן אדם, אז לחי.
וכצפוי, גידלה אביגיל את הכלב במסירות שלא ניתנת לתיאור. דואגת לו לארוחות דשנות, למיטה נוחה, ולכל מה שלא הצליחה לדאוג לבני משפחתה.
יום אחד, עלה הרעיון במוחה של האם. הם ישלחו את אביגיל למושב, לבית הסב. כנראה, שחיי העיר אינם מתאימים לה, ושהות ארוכה במושב רק תסייע לה. שם תבלה בחברת הסוסים והתרנגולים, אולי גם תעזור בטיפול בגינה, אולי כך קצת ישתפר מצבה של הבת.
בערב, ניגשה האם לאביגיל וסיפרה לה את תוכניתה. "יש רק בעייה אחת, אביגיל" אמרה "הכלב כנראה ייאלץ להשאר כאן. סבתא אלישבע מגדלת חתול"
"אל תדאגי, אמא" ציחקקה אביגיל "לקיק והבהב, הם כמו ילדים שלי, שומעים בקולי. אם אמא אביגיל לא מרשה לריב אז לא רבים"
"אני חושבת, שסבא וסבתא, אני, הבהב ולקיק, יוכלו להיות צוות עבודה נהדר בלקיטת גזרים"
וחיבקה חיבוק חזק חזק את אמא.
יותר טוב!
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הרבנית @נ. גל גם חושבת ככה?לעזוב את הרב שך בשביל סבא אליעזר
בהחלט.
בסיפור הזה יש הרבה יותר חיבור לדמויות, יותר עניין ותמה יותר ברורה.
(כדאי לעבור על הפיסוק לפני העלאה, יש כמה שורות שאיבדו את נקודותיהן.)
 

פרוגמטי

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
D I G I T A L
להזכירכם - יום אחרון לשליחת קטע לאתגר...
כמדומה לי שזה אחד האתגרים עם הכמות משתתפים מהגדולים בתולדות האתגרים (27).
זקני הפורום, תקנו אותי אם לא.
 

נודד

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אבל גם כאן הסיפור הוא אותו סיפור מנקודת מבט שונה. לא?
או שלא הבנתי נכון או שרבים מהכותבים לא מתאימים לקטגוריית האתגר.

גם אני חששתי כך.
ותירצתי שהסיפור האמיתי שייך לזהבה.
עולמם הפנימי והעמוק של הדובים לא בא לידי ביטוי כלל.
 

נודד

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
גם אני חששתי כך.
ותירצתי שהסיפור האמיתי שייך לזהבה.
עולמם הפנימי והעמוק של הדובים לא בא לידי ביטוי כלל.
טוב שאני לא השופט באתגר.
רבים מהסיפורים יצריכו הרבה "לומדעס" בכדי ליישב אותם עם כללי האתגר.
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אבל גם כאן הסיפור הוא אותו סיפור מנקודת מבט שונה. לא?
הסיפור כאן עוסק בילד שצריך להסתדר בין הורים עם נקודות מבט שונות באופן מהותי על החיים.
וזה, למיטב ידיעתי, לא הסיפור המקורי, אלא עלילה שמתרחשת במקביל עליו, ומושפעת מהסיפור המקורי.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק טז

א מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ:ב אָמַרְתְּ לַיהוָה אֲדֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ:ג לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם:ד יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי:ה יְהוָה מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי:ו חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי:ז אֲבָרֵךְ אֶת יְהוָה אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי:ח שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט:ט לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח:י כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת:יא תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח:
נקרא  13  פעמים

אתגר AI

האנשה • 2

לוח מודעות

למעלה