שיתוף - לביקורת נספח אתגר: טוב, האמת שזה סוד

הזדמנות

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מקום להעיר ובעיקר להאיר, לפרגן ולהתדיין

ובחזרה לאתגר:
 

ביזנסטורי - אילה

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
עריכה והפקת סרטים
החושך, הוא כל כך טוב.

בזרועותיו המגוננות, הוא מרים את עוצמת החוויה לפסגות של ריגוש.

זה רק הוא, החושך והדבר הנוסף.

שתי נרות, על מגש מתכת עטור פרחים, השלהבות עולות, נרעדות ברוח לילה קרירה.

חשוב לנעול את הדלת, אבל לא לעשות רעש. הוא גחן לעבר תחתית ארון התלייה, גרר משם את קופסת הכובע הישנה, משך אותה אל הריצפה.
עדינות רכה עם רטט של ריגוש, חלפו בו כששלף אותו.
הניח בזהירות על כיסא הפלסטיק, מעל שמיכת טלאים ישנה, וכרע על ברכיו.



מילי היתה בטוחה, שוב, שזה חלום. היובש בפה העיר אותה סופית, והקולות ששמעה היו בהחלט מוחשיים. קולות עמומים של גרירה, עולים מהחדר של שמשי.

הבן שלה, ילד מתוק וחלק. בחור מצטיין, מקובל חברתית. משהו עובר עליו בישיבה גדולה,

"הבחורים של היום, צריכים יותר משטר" אמרה לאבריימי בעלה. " בזמנך, מילא, לא היה איפה לעשות עבירות. אבל היום, מה שהולך שם אצל הבחורים, שה' ישמור. שמעתי שיש כאלו, שמעשנים נרגילה של הערבים.

עכשיו, אבריימי במיטה ליד, ישן בקולניות מטרידה. אי אפשר להירדם ככה.
האמת שלא בא לה להיות האמא החפרנית, קצת לא יזיק.

הדלת של החדר של שמשי, בקצה המסדרון, רק חצי נעולה.
אפלולית כבדה, שמיכות על החלונות, ושני שלהבות של נרות, מרצדות בצלליות כבדות על ארון הבגדים. בקצה החדר מוסתר חלקית על ידי הארון, שמשי רוכן למול משהו. חפץ גבוה עם זרבובית, מעוטר בזכוכית זוהרת.

"אני לא מאמינה! נרגילה בבית שלנו." מילי חישבה להתעלף.

"תרגעי אמא" שמשי התחנן במבט מבוהל, "זה לא נרגילה זה פסל, לא צריך לעשות עסק"

"פסל?! אמיתי כמו של פעם?"
"כן, מה יש?"


אם אבא שלי לא היה מתעורר, זה היה נגמר בצורה מסודרת.

אבא שלי נהיה פאנט. כמו אברהם אבינו, שבר לי את כל הפסלים. מה יש לו? הוציא לי מהמחבוא את הקטורת, גם המקלות גם החומר לגלגול. את האשירה, עקר מהאדנית. עם אש בעיניים, באטרף וצרחות.

מה נהיה אבא? מה אני תרח? אפשר לחשוב מה הוא היה בתור בחור?
גם אמא שלי. מה היא רצה ומעירה אותו? ניסתי להסביר לה, שבחורים צריכים קצת להשתחרר, אז משתחווים קצת.

אין להם מושג מה הולך בפנימיות, עם ה'בעל פעור'. ובישיבות היותר פתוחות עם ה'מרקוליס' שמעתי שיש חברה שבבין-הזמנים מעבירים למולך. מגניב.

ולי הם עושים עסק, מהפסל הכי פשוט בשוק.
אז הם ביקשו שאני אשאיר את זה בסוד. מפחדים מהשכנים. שלא יהרוס לי בשידוכים, אין להם מושג שהבת של רוזן מלמטה, היא מכשפה. והבן של מועלם נביא בעל.

גם כן סוד.
לא באמת!:eek:
 

פסיק

עורך תורני וכותב תוכן
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
עריכה תורנית

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה לכל המלייקים, בדגש על המגיבים. זה ממש כיף ומעודד לקבל תגובות.

לסיפור הדי הזוי שכתבתי, יש מקור השראה מאד מפתיע למדי.
אני אשמח לחלוק אותו, כי הוא לכשעצמו חשוב יותר מהסיפור שנולד ממנו.

להלן, שיתוף בתהליך.


במהלך 'ועד' (שמועס, שיחה פרטית), פנה מרן המשגיח ר גדליה אייזמן זצוק"ל, לקבוצת בחורים ובפיו שאלה מפתיעה:

"תתארו לכם, שאתם נכנסים לחדר שלכם באמצע הסדר, כל הפנימיה ריקה, לפתע עיניכם צדות, מתחת למיטה שלכם, זוג רגליים מציצות. דומות להפליא לרגליו של חבר החדר שלכם."

המשגיח הישיר מבט לבחורים,

"תגידו לי, מה נראה לכם שהוא עושה שם?"

הבחורים הנבוכים, חשבו טיפה, ואז ענו מגוון תשובות מקוריות יותר או פחות.

"מחביא עיתונים"
מכין לי ספל לנטילת ידיים"
"מרים שקל שנפל לו"
"נרדם"
"עושה תיקון חצות"

"תשובות מעניינות" סיכם המשגיח, "אבל מעניין למה אף אחד לא ענה, שהבחור מחביא לו מתחת למיטתכם, פסל קטן. וכל יום בשעה מסוימת, הוא משתחווה לו, אומר 'אלה אלוהיך ישראל' מנשק וחוזר תבית המדרש."

הבחורים נדהמו, על כזאת תשובה אכן איש לא חשב.

"אני אסביר לכם, אף אחד לא היה, כיף אחד לא שייך לעבודת אלילים. אנחנו חושבים על אחרים את מה ששייך אלינו. הבחור שחושב על צער השכינה, עונה על תיקון חצות, והבחור שאוהב
עיתונים מוחבאים עונה שהוא מחביא עיתונים."

"ללמדנו" סיכם המשגיח, "כאשר אדם דן את חברו לכף חובה, ומייחס לו כוונות רעות ופעולות זדון, הוא בעצם דן את עצמו לכף חובה"
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
תודה לכל המלייקים, בדגש על המגיבים. זה ממש כיף ומעודד לקבל תגובות.

לסיפור הדי הזוי שכתבתי, יש מקור השראה מאד מפתיע למדי.
אני אשמח לחלוק אותו, כי הוא לכשעצמו חשוב יותר מהסיפור שנולד ממנו.

להלן, שיתוף בתהליך.


במהלך 'ועד' (שמועס, שיחה פרטית), פנה מרן המשגיח ר גדליה אייזמן זצוק"ל, לקבוצת בחורים ובפיו שאלה מפתיעה:

"תתארו לכם, שאתם נכנסים לחדר שלכם באמצע הסדר, כל הפנימיה ריקה, לפתע עיניכם צדות, מתחת למיטה שלכם, זוג רגליים מציצות. דומות להפליא לרגליו של חבר החדר שלכם."

המשגיח הישיר מבט לבחורים,

"תגידו לי, מה נראה לכם שהוא עושה שם?"

הבחורים הנבוכים, חשבו טיפה, ואז ענו מגוון תשובות מקוריות יותר או פחות.

"מחביא עיתונים"
מכין לי ספל לנטילת ידיים"
"מרים שקל שנפל לו"
"נרדם"
"עושה תיקון חצות"

"תשובות מעניינות" סיכם המשגיח, "אבל מעניין למה אף אחד לא ענה, שהבחור מחביא לו מתחת למיטתכם, פסל קטן. וכל יום בשעה מסוימת, הוא משתחווה לו, אומר 'אלה אלוהיך ישראל' מנשק וחוזר תבית המדרש."

הבחורים נדהמו, על כזאת תשובה אכן איש לא חשב.

"אני אסביר לכם, אף אחד לא היה, כיף אחד לא שייך לעבודת אלילים. אנחנו חושבים על אחרים את מה ששייך אלינו. הבחור שחושב על צער השכינה, עונה על תיקון חצות, והבחור שאוהב
עיתונים מוחבאים עונה שהוא מחביא עיתונים."

"ללמדנו" סיכם המשגיח, "כאשר אדם דן את חברו לכף חובה, ומייחס לו כוונות רעות ופעולות זדון, הוא בעצם דן את עצמו לכף חובה"
מדהים
עוצמתי לא פחות מהסיפור
נותן המון חומר למחשבה
תודה
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
ב"ה.

ריח כבד של עשן היכה באפה, ריח של סכנה. עשן סמיך מילא את החדר ונכנס אל מוחה העייף, מעביר אותה באכזריות ממצב שינה למצב מצוקה. היא השליכה את השמיכה מעליה, ליבה הולם בפראות. עדיין לא הבינה את המצב לאשורו, אבל החדר מלא העשן היה מספיק בשביל שתזנק מהמיטה באינסטינקט ותרוץ כל עוד רוחה בה אל המסדרון.

חושיה המחודדים קלטו שהאש קרובה לחדרם של רותי בת השנה וחצי ואלי בן השלוש. עניין של בין שלושים שניות לדקה. היא צעקה את שמם באימה, חשה את החום מתקרב.

בחושך הכבד היא לא יכלה לראות אם הם ערים, או שמא ממשיכים לישון בשלווה, לא מודעים לאסון שעומד להתמוטט על ביתם. שוב.

זעקה את שמו של אלי ובו זמנית משכה את רותי ממיטתה. הריחה את האש, קרוב קרוב אליה. האימה לפתה את גרונה. לקחה את אלי בידה השניה ופנתה לצאת מהחדר. לברוח, כשאוצרותיה בידיה.

נשימתה נעתקה בבעתה כשגילתה חומת אש חוסמת את דרכה. רותי יבבה בחוסר הבנה, אלי עוד ישן. או אולי בעצם… היא הניחה אותו על הרצפה, חסרת אונים.

היא פתחה וטרקה את דלתות הארון זו אחר זו, ביד אחת, מחפשת משהו אבל מעורפלת מדי בשביל לדעת מה. על אוטומט המשיכה, נשימותיה קצרות ומבוהלות.

הסתובבה לכיוון הדלת, יודעת שהאש כבר בתוך החדר והיא וילדיה כלואים במלכודת מוות. אבל להפתעתה, ראתה שהאש נעצרה בכניסה לחדר ולא נכנסת, כאילו קיר מים בלתי נראה חוסם אותה.

היא הרגישה פועלת על זמן שאול. הריח חנק אותה ומוחה היה מעורפל, אך היא ידעה שהיא חייבת לעשות משהו. זכרה במעומעם שפעם שעברה הם התגלשו מהחלון על מזרן. איפה ברוך שיוציא את המזרן, שיוריד את הילדים, שירגיע אותה שעוד רגע הסיוט הזה ייגמר?

היא לבד. משכה את המיטה הנפתחת שחרקה בקול נורא. רצה לפתוח את החלון, רותי עדיין בזרועותיה, צורחת באימה. שמטה אותה לתוך מיטתה, משכה בשתי ידיים את המזרן מהמיטה הנפתחת והתחילה להשחיל אותו דרך החלון. עוד רגע והם בחוץ.

"ריקי!" קול מוכר חדר לתודעתה. היא הסתובבה בבלבול. ברוך עמד בכניסה לחדר, מוקף בלהבות.

"ברוך! תברח! אל תיכנס לפה!" היא זעקה, דמעות פתאומיות מעוותות את ראייתה. "ברוך! תציל אותנו!"

היא נאחזה בדלת החלון, חבטה אותה אל הקיר. האדרנלין בער בה, טס בעורקיה. עד עכשיו נמנעה מלהסתכל שוב על האש שבכניסה לחדר. העדיפה לפעול. אבל עכשיו, אחרי שראתה אותה שוב, הייאוש מילא אותה. התמונה הייתה ברורה והיא הבינה את הסוף הבלתי נמנע. הנס קרה עשרים פעם, שלושים, אבל הפעם זה משהו אחר.

לא רצתה לוותר. פתאום שמה לב שברוך לא פה. ומעבר למסך הדמעות היא ראתה את אלי ורותי שוכבים שוב במיטותיהם, ישנים בשלווה.

רצה אליהם, נחושה בדעתה שהיא תציל אותם. היא תזרוק את המזרן, ואחר כך אותם. אם היא לא תינצל, לפחות הם.

היא הושיטה את ידיה להרים את רותי, כשהרגישה מישהו מושיב אותה. מתיישב לידה.

"ריקי, אני פה. את יכולה להירגע, הכל בסדר."

היא ניסתה לקום, לצעוק לו שכולם ישרפו בסוף בגללו. בכתה. אבל היא הייתה כל כך חלשה. אישה קטנה ואבודה, אישה שנלחמת כבר חודש, מדי לילה, להציל את ילדיה מהשריפה שמשתוללת בביתם. שריפה שפעם כולם ראו, אבל עכשיו רק היא.

נכנעה. סובבה את ראשה וראתה את ברוך עדיין יושב לידה. לא הבחינה בעייפות המצטברת שהייתה בעיניו, בדמעות. לא שמה ליבה לפחד ולחוסר-אונים שהיא מסבה לו. לבושה שקצת מכרסמת בליבו, למרות שבעצם אין על מה. ראתה רק את ידיו הרועדות מחזיקות בקבוק קטן.

הוא הניח כדור קטן בידה ודחק בה לבלוע אותו. הבטיח לה שזה לא באמת קרה שוב.

מדהים!

היה לנו פעם שריפה בבניין, וזאת בדיוק ההרגשה כפי שתיארת אותה.

הלחץ לרוץ לילדים, להציל להינצל, ככה זה בדיוק.

והתיאור על הטראומה, מדויק.
 

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
החושך, הוא כל כך טוב.

בזרועותיו המגוננות, הוא מרים את עוצמת החוויה לפסגות של ריגוש.

זה רק הוא, החושך והדבר הנוסף.

שתי נרות, על מגש מתכת עטור פרחים, השלהבות עולות, נרעדות ברוח לילה קרירה.

חשוב לנעול את הדלת, אבל לא לעשות רעש. הוא גחן לעבר תחתית ארון התלייה, גרר משם את קופסת הכובע הישנה, משך אותה אל הריצפה.
עדינות רכה עם רטט של ריגוש, חלפו בו כששלף אותו.
הניח בזהירות על כיסא הפלסטיק, מעל שמיכת טלאים ישנה, וכרע על ברכיו.



מילי היתה בטוחה, שוב, שזה חלום. היובש בפה העיר אותה סופית, והקולות ששמעה היו בהחלט מוחשיים. קולות עמומים של גרירה, עולים מהחדר של שמשי.

הבן שלה, ילד מתוק וחלק. בחור מצטיין, מקובל חברתית. משהו עובר עליו בישיבה גדולה,

"הבחורים של היום, צריכים יותר משטר" אמרה לאבריימי בעלה. " בזמנך, מילא, לא היה איפה לעשות עבירות. אבל היום, מה שהולך שם אצל הבחורים, שה' ישמור. שמעתי שיש כאלו, שמעשנים נרגילה של הערבים.

עכשיו, אבריימי במיטה ליד, ישן בקולניות מטרידה. אי אפשר להירדם ככה.
האמת שלא בא לה להיות האמא החפרנית, קצת לא יזיק.

הדלת של החדר של שמשי, בקצה המסדרון, רק חצי נעולה.
אפלולית כבדה, שמיכות על החלונות, ושני שלהבות של נרות, מרצדות בצלליות כבדות על ארון הבגדים. בקצה החדר מוסתר חלקית על ידי הארון, שמשי רוכן למול משהו. חפץ גבוה עם זרבובית, מעוטר בזכוכית זוהרת.

"אני לא מאמינה! נרגילה בבית שלנו." מילי חישבה להתעלף.

"תרגעי אמא" שמשי התחנן במבט מבוהל, "זה לא נרגילה זה פסל, לא צריך לעשות עסק"

"פסל?! אמיתי כמו של פעם?"
"כן, מה יש?"


אם אבא שלי לא היה מתעורר, זה היה נגמר בצורה מסודרת.

אבא שלי נהיה פאנט. כמו אברהם אבינו, שבר לי את כל הפסלים. מה יש לו? הוציא לי מהמחבוא את הקטורת, גם המקלות גם החומר לגלגול. את האשירה, עקר מהאדנית. עם אש בעיניים, באטרף וצרחות.

מה נהיה אבא? מה אני תרח? אפשר לחשוב מה הוא היה בתור בחור?
גם אמא שלי. מה היא רצה ומעירה אותו? ניסתי להסביר לה, שבחורים צריכים קצת להשתחרר, אז משתחווים קצת.

אין להם מושג מה הולך בפנימיות, עם ה'בעל פעור'. ובישיבות היותר פתוחות עם ה'מרקוליס' שמעתי שיש חברה שבבין-הזמנים מעבירים למולך. מגניב.

ולי הם עושים עסק, מהפסל הכי פשוט בשוק.
אז הם ביקשו שאני אשאיר את זה בסוד. מפחדים מהשכנים. שלא יהרוס לי בשידוכים, אין להם מושג שהבת של רוזן מלמטה, היא מכשפה. והבן של מועלם נביא בעל.

גם כן סוד.

ב"ה.

ריח כבד של עשן היכה באפה, ריח של סכנה. עשן סמיך מילא את החדר ונכנס אל מוחה העייף, מעביר אותה באכזריות ממצב שינה למצב מצוקה. היא השליכה את השמיכה מעליה, ליבה הולם בפראות. עדיין לא הבינה את המצב לאשורו, אבל החדר מלא העשן היה מספיק בשביל שתזנק מהמיטה באינסטינקט ותרוץ כל עוד רוחה בה אל המסדרון.

חושיה המחודדים קלטו שהאש קרובה לחדרם של רותי בת השנה וחצי ואלי בן השלוש. עניין של בין שלושים שניות לדקה. היא צעקה את שמם באימה, חשה את החום מתקרב.

בחושך הכבד היא לא יכלה לראות אם הם ערים, או שמא ממשיכים לישון בשלווה, לא מודעים לאסון שעומד להתמוטט על ביתם. שוב.

זעקה את שמו של אלי ובו זמנית משכה את רותי ממיטתה. הריחה את האש, קרוב קרוב אליה. האימה לפתה את גרונה. לקחה את אלי בידה השניה ופנתה לצאת מהחדר. לברוח, כשאוצרותיה בידיה.

נשימתה נעתקה בבעתה כשגילתה חומת אש חוסמת את דרכה. רותי יבבה בחוסר הבנה, אלי עוד ישן. או אולי בעצם… היא הניחה אותו על הרצפה, חסרת אונים.

היא פתחה וטרקה את דלתות הארון זו אחר זו, ביד אחת, מחפשת משהו אבל מעורפלת מדי בשביל לדעת מה. על אוטומט המשיכה, נשימותיה קצרות ומבוהלות.

הסתובבה לכיוון הדלת, יודעת שהאש כבר בתוך החדר והיא וילדיה כלואים במלכודת מוות. אבל להפתעתה, ראתה שהאש נעצרה בכניסה לחדר ולא נכנסת, כאילו קיר מים בלתי נראה חוסם אותה.

היא הרגישה פועלת על זמן שאול. הריח חנק אותה ומוחה היה מעורפל, אך היא ידעה שהיא חייבת לעשות משהו. זכרה במעומעם שפעם שעברה הם התגלשו מהחלון על מזרן. איפה ברוך שיוציא את המזרן, שיוריד את הילדים, שירגיע אותה שעוד רגע הסיוט הזה ייגמר?

היא לבד. משכה את המיטה הנפתחת שחרקה בקול נורא. רצה לפתוח את החלון, רותי עדיין בזרועותיה, צורחת באימה. שמטה אותה לתוך מיטתה, משכה בשתי ידיים את המזרן מהמיטה הנפתחת והתחילה להשחיל אותו דרך החלון. עוד רגע והם בחוץ.

"ריקי!" קול מוכר חדר לתודעתה. היא הסתובבה בבלבול. ברוך עמד בכניסה לחדר, מוקף בלהבות.

"ברוך! תברח! אל תיכנס לפה!" היא זעקה, דמעות פתאומיות מעוותות את ראייתה. "ברוך! תציל אותנו!"

היא נאחזה בדלת החלון, חבטה אותה אל הקיר. האדרנלין בער בה, טס בעורקיה. עד עכשיו נמנעה מלהסתכל שוב על האש שבכניסה לחדר. העדיפה לפעול. אבל עכשיו, אחרי שראתה אותה שוב, הייאוש מילא אותה. התמונה הייתה ברורה והיא הבינה את הסוף הבלתי נמנע. הנס קרה עשרים פעם, שלושים, אבל הפעם זה משהו אחר.

לא רצתה לוותר. פתאום שמה לב שברוך לא פה. ומעבר למסך הדמעות היא ראתה את אלי ורותי שוכבים שוב במיטותיהם, ישנים בשלווה.

רצה אליהם, נחושה בדעתה שהיא תציל אותם. היא תזרוק את המזרן, ואחר כך אותם. אם היא לא תינצל, לפחות הם.

היא הושיטה את ידיה להרים את רותי, כשהרגישה מישהו מושיב אותה. מתיישב לידה.

"ריקי, אני פה. את יכולה להירגע, הכל בסדר."

היא ניסתה לקום, לצעוק לו שכולם ישרפו בסוף בגללו. בכתה. אבל היא הייתה כל כך חלשה. אישה קטנה ואבודה, אישה שנלחמת כבר חודש, מדי לילה, להציל את ילדיה מהשריפה שמשתוללת בביתם. שריפה שפעם כולם ראו, אבל עכשיו רק היא.

נכנעה. סובבה את ראשה וראתה את ברוך עדיין יושב לידה. לא הבחינה בעייפות המצטברת שהייתה בעיניו, בדמעות. לא שמה ליבה לפחד ולחוסר-אונים שהיא מסבה לו. לבושה שקצת מכרסמת בליבו, למרות שבעצם אין על מה. ראתה רק את ידיו הרועדות מחזיקות בקבוק קטן.

הוא הניח כדור קטן בידה ודחק בה לבלוע אותו. הבטיח לה שזה לא באמת קרה שוב.
איזה סיפתח מדהים!
וואו!
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
ב"ה.

ריח כבד של עשן היכה באפה, ריח של סכנה. עשן סמיך מילא את החדר ונכנס אל מוחה העייף, מעביר אותה באכזריות ממצב שינה למצב מצוקה. היא השליכה את השמיכה מעליה, ליבה הולם בפראות. עדיין לא הבינה את המצב לאשורו, אבל החדר מלא העשן היה מספיק בשביל שתזנק מהמיטה באינסטינקט ותרוץ כל עוד רוחה בה אל המסדרון.

חושיה המחודדים קלטו שהאש קרובה לחדרם של רותי בת השנה וחצי ואלי בן השלוש. עניין של בין שלושים שניות לדקה. היא צעקה את שמם באימה, חשה את החום מתקרב.

בחושך הכבד היא לא יכלה לראות אם הם ערים, או שמא ממשיכים לישון בשלווה, לא מודעים לאסון שעומד להתמוטט על ביתם. שוב.

זעקה את שמו של אלי ובו זמנית משכה את רותי ממיטתה. הריחה את האש, קרוב קרוב אליה. האימה לפתה את גרונה. לקחה את אלי בידה השניה ופנתה לצאת מהחדר. לברוח, כשאוצרותיה בידיה.

נשימתה נעתקה בבעתה כשגילתה חומת אש חוסמת את דרכה. רותי יבבה בחוסר הבנה, אלי עוד ישן. או אולי בעצם… היא הניחה אותו על הרצפה, חסרת אונים.

היא פתחה וטרקה את דלתות הארון זו אחר זו, ביד אחת, מחפשת משהו אבל מעורפלת מדי בשביל לדעת מה. על אוטומט המשיכה, נשימותיה קצרות ומבוהלות.

הסתובבה לכיוון הדלת, יודעת שהאש כבר בתוך החדר והיא וילדיה כלואים במלכודת מוות. אבל להפתעתה, ראתה שהאש נעצרה בכניסה לחדר ולא נכנסת, כאילו קיר מים בלתי נראה חוסם אותה.

היא הרגישה פועלת על זמן שאול. הריח חנק אותה ומוחה היה מעורפל, אך היא ידעה שהיא חייבת לעשות משהו. זכרה במעומעם שפעם שעברה הם התגלשו מהחלון על מזרן. איפה ברוך שיוציא את המזרן, שיוריד את הילדים, שירגיע אותה שעוד רגע הסיוט הזה ייגמר?

היא לבד. משכה את המיטה הנפתחת שחרקה בקול נורא. רצה לפתוח את החלון, רותי עדיין בזרועותיה, צורחת באימה. שמטה אותה לתוך מיטתה, משכה בשתי ידיים את המזרן מהמיטה הנפתחת והתחילה להשחיל אותו דרך החלון. עוד רגע והם בחוץ.

"ריקי!" קול מוכר חדר לתודעתה. היא הסתובבה בבלבול. ברוך עמד בכניסה לחדר, מוקף בלהבות.

"ברוך! תברח! אל תיכנס לפה!" היא זעקה, דמעות פתאומיות מעוותות את ראייתה. "ברוך! תציל אותנו!"

היא נאחזה בדלת החלון, חבטה אותה אל הקיר. האדרנלין בער בה, טס בעורקיה. עד עכשיו נמנעה מלהסתכל שוב על האש שבכניסה לחדר. העדיפה לפעול. אבל עכשיו, אחרי שראתה אותה שוב, הייאוש מילא אותה. התמונה הייתה ברורה והיא הבינה את הסוף הבלתי נמנע. הנס קרה עשרים פעם, שלושים, אבל הפעם זה משהו אחר.

לא רצתה לוותר. פתאום שמה לב שברוך לא פה. ומעבר למסך הדמעות היא ראתה את אלי ורותי שוכבים שוב במיטותיהם, ישנים בשלווה.

רצה אליהם, נחושה בדעתה שהיא תציל אותם. היא תזרוק את המזרן, ואחר כך אותם. אם היא לא תינצל, לפחות הם.

היא הושיטה את ידיה להרים את רותי, כשהרגישה מישהו מושיב אותה. מתיישב לידה.

"ריקי, אני פה. את יכולה להירגע, הכל בסדר."

היא ניסתה לקום, לצעוק לו שכולם ישרפו בסוף בגללו. בכתה. אבל היא הייתה כל כך חלשה. אישה קטנה ואבודה, אישה שנלחמת כבר חודש, מדי לילה, להציל את ילדיה מהשריפה שמשתוללת בביתם. שריפה שפעם כולם ראו, אבל עכשיו רק היא.

נכנעה. סובבה את ראשה וראתה את ברוך עדיין יושב לידה. לא הבחינה בעייפות המצטברת שהייתה בעיניו, בדמעות. לא שמה ליבה לפחד ולחוסר-אונים שהיא מסבה לו. לבושה שקצת מכרסמת בליבו, למרות שבעצם אין על מה. ראתה רק את ידיו הרועדות מחזיקות בקבוק קטן.

הוא הניח כדור קטן בידה ודחק בה לבלוע אותו. הבטיח לה שזה לא באמת קרה שוב.
וואוו.
ליאורה זה אדיר.
אין מילים
 

ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
מדהים!

והתיאור על הטראומה, מדויק.
איזה סיפתח מדהים!
וואו!
וואוו.
ליאורה זה אדיר.
אין מילים
תודה!
היה לנו פעם שריפה בבניין, וזאת בדיוק ההרגשה כפי שתיארת אותה.

הלחץ לרוץ לילדים, להציל להינצל, ככה זה בדיוק.

והתיאור על הטראומה, מדויק.
:eek:
 

סיפור8

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעז"ה

@ליאורהA איזו כתיבה!! וכל הדרך חשבתי שברוך כבר איננו... היה טוב לדעת שהוא כן שם בסוף...

@הדוויג מאיפה כל הרעיונות?! גם אם אני אנסה שנה לשבת ולחשוב לא בטוח שאצליח לעלות על דברים כאלו מקוריים..
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
(המחלקה היהודית בשב"כ. מחלקת חרדים)

"אתה מתקדם מעולה. לא נשאר לך עוד הרבה להתאמן כדי להצליח להיטמע בציבור החרדי. בוא נחזור שוב על כמה תרגילים. שים לב: "מה נשמע"
"ברוך ה'"
"איך הולך?"
"אחלה. אה... חסדי ה'".
"לא. לא טוב. זה צריך לבוא לך באינסטינקט. 'אחלה' אחד כזה יכול לחשוף אותך. חוץ מזה תגיד חסדי ה', במלעיל. לא חסדי ה'".
"בסדר, סליחה".

"בוא ננסה שוב. איך הולך?"
"חסדי ה'"
"מעולה. איפה אתם לומדים?"
"אצל הרב שטרית, זה כולל קטן".
"יפה, יפה. מה לומדים?"
"עכשיו התחלנו עיטור ועשר".
"איסור והיתר. לא עיטור ועשר".
"אה, אוקיי. איסור והיתר. איסור והיתר".

"בסדר. הלאה.
איך אמרתם השם שלכם?"
"פרויזליך"
"השתגעת?? מה פרויזליך?"
"מה הבעיה? זה נשמע שם חרדי".
"מה הבעיה?! זה ישר מזמין חקירות. 'איזה פרויזליך? קשורים לפרויזליך מרחובות? היה לי בישיבה קטנה אחד פרויזליך, שמן כזה. מעניין מה איתו היום'.
"אבל בדקתי באגרון ואין בכלל שם כזה פרויזליך".
"זה לא משנה. לכל אחד היה בישיבה קטנה גם שמות שאין".
"אז איך אני אקרא לעצמי?"
"כהן, רק כהן. זה השם היחיד שלא מזמין חקירות".
"אוקיי. אז אני כהן".

"שוב. איך אמרתם קוראים לכם?"
"כהן"
"איזה כהן?"
"אמרת שזה לא מזמין חקירות.."
"צריך להיות ערוכים לכל תרחיש. איזה כהן?"
"במקור במקור מבני ברק, אבל ההורים מירושלים".
"פרפקט.
הלאה - מה הרבנית עובדת?"
"בורוך ה'. בורוך ה'".
"את התנועה ביד עשית מושלם. אבל בפָּנים, עם חיוך יותר קטן תעשה את זה.

עכשיו שאלות בהלכה. שכן שואל שאלה דחופה בהלכות שבת. איך אתה מגיב?"
"אומר לו: לפי האשכנזים זה בעיה".
"יפה. הוא אומר לך: אז למעיישה, מה לעשות? מה אתה עונה?"
"זה נידון שלם. מדברים על זה. לא פשוט".
"מעולה".

"טוב, לסיום, נעבור לתרגילים ברחוב.
תלך שניה כאילו אתה ברחוב.
לא, לא טוב. אתה הולך כמו בעל-הבית על העולם. חרדי לא הולך ככה. תלך בהליכה חצי שפופה, לא בולטת.
אתה צריך לזכור כל הזמן, חרדי צריך להיות אחד מכולם. השאיפה המרכזית שלו היא לא לבלוט, שלא ידברו עליו. שהוא יעשה רושם רגיל לגמרי. שאם ישאלו עליכם מישהו, הוא יגיד משהו כמו: כן, כהן. שכנים טובים, עדינים, מנהלים סדר יום רגיל, מלווים בשמחה, מחייכים בחדר המדרגות, קופצים להגיד מזל טוב בשמחות ומשלמים וועד בית".
"הבנתי".

אוקיי. אז אתה הולך ברחוב בבוקר. מישהו עובר מולך ואומר בטון סתמי: שוֹלֶם. מה אתה אומר?"
"בוקר טוב".
"לא!"
"אה נכון, סליחה. אני רק מהנהן עם הראש".
"זהו. ובפנים רציניות.
עוד יותר רציני.
בדיוק".

ענק שבענקים!
מזכיר לי חצי מהשכנים שלי.
אה...
גם את השווער שלי.
יכול להיות שהוא... זה?

ואולי גם זה קשור ( מתוך 'כל רגע')
"סיפור מטורף בשכונת הגבעה הצרפתית בי-ם: האיש הזה מסתובב בינינו, ילדיו לומדים במוסדות חרדים, הוא מציג את עצמו כסופר סת"ם, כתב ספרי תורה ומזוזות ואף הזדהה ככהן ופדה ילדים. אשתו מתה לא מזמן מסרטן, הקהילה פתחה מגבית עבורו. לאחר תחקיר מעמיק של מספר עסקנים התברר: האיש ומשפחתו אינם יהודיים."
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
כולם כבר יודעים. אי אפשר להסתיר דבר כזה בבני ברק.

התרגלתי כבר לרעש בלילה, אשתי אפילו לא נרדמת בלעדיו. לקח לנו בערך שבוע להבין שאצל משפחת כהן מלמעלה מסתובב אי-רובוט בבית.

לא היינו מופתעים, הילדים שלהם לומדים בממ"ד בפתח תקווה ושם הרי לכולם יש אי-רובוט. מספרים שהייתה שם תחרות אי-רובוטים וההוא של משפחת כהן השאיר לכולם אבק.

בהתחלה הם התביישו, כשהיינו עולים לבקש כוס שמן, הם היו מפזרים קצת לוטוס על הרצפה, שלא נראה את הקרמיקה המבהיקה ונרנן.

אך כשהילדים של כהן ירדו לבקש צלחת בורגול עדשים ואורז, מיד הבנו שהם מאמנים איזה אי-רובוט, האימא כהן הרי לא יודעת להכין שום דבר שכולל תהליך כלשהו, מלבד חימום במיקרוגל.

כשהם הבינו שהשכנים יודעים עליו, הם החלו להוציא אותו לשאוב כל יופי ממעט הטבע הפראי שליד המרזבים, תוך שהוא פוער פיו כנגד הפרחים העדינים, עפרא לפומיהו.

יום אחד כשיצאתי לתפילה פגשתי בו לבדי, הוא נצמד לרגליי ובעטתי אותו למרחוק, לא בכוונה תחילה, מבלי משים. תכלס, אין לי מחושים וחיישנים כמו שלו.

כשגהרתי מעליו לראות כמה הנזק, כל השקלים של וועד הבית התפזרו לכל עבר. מיד הוא נדלק והחל לאסוף מטבעות, ניסיתי לאסוף בעצמי כמה שיותר, ידוע שעובר אצלו הרבה כסף מלוכלך.

ואז, לילה אחד הוא השתגע. כמו גולם שקם על יצרנו, שמענו אותו דוהר ברחבי ביתם של הכהנים, נתקע ברהיטים ומצפצף על כולם.

למחרת דפקו אצלנו הילדים של כהן וביקשו מטאטא ויעה. יודעי דבר סיפרו שאי-רובוט שם קץ לחייו ושרף את עצמו מול שקע 220v, מסתבר שהוא היה טעון כבר הרבה זמן.

ישנה אגדה סודית על כך שאי-רובוט חי וקיים באיזה בוידם, שם הוא מתאבק יום יום. כמו שהנחיל לאוהביו, תמיד לשאוב רחוק.
גדול!
ועל זה אמרו חז"ל
הקשב להוראות היצרן הוי מתאבק לרגלם והיזהר בהטענתם.

צל המיתר השמיני השתקף על המדרכה במטושטש, קו ישר משוער סימן לאייזיק כמה מיקומים אפשריים תחת הגשר, שעונו הצביע על השעה 01:59 והוא החליט בלית-ברירה להתמקד בנקודה אחת ולהישאר נאמן לשעה 2:00 בלילה. הסביבה הייתה נקייה מהולכי-רגל סקרנים, רק מכוניות שעטו. הוא שלף משקית של קידי-שיק ראש מגרפה שבור, הציץ ימינה ושמאלה וניסה לחפור באדמה הסלעית העקשנית. הוא הגיע לכאן באוטובוס, את הדרך חזרה – כך קיווה – יעשה במונית נוצצת

חיים ולדר כבר הודיע שהגירסא שלו לסיפור המיתולוגי, היא המוצלחת ביותר.
כנראה שגשר המיתרים עדיין לא נולד.
 
נערך לאחרונה ב:

פסיק

עורך תורני וכותב תוכן
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
עריכה תורנית
השאיר לכולם אבק.

עפרא לפומיהו.

מיד הוא נדלק.

ידוע שעובר אצלו הרבה כסף מלוכלך.

ומצפצף על כולם.

מסתבר שהוא היה טעון כבר הרבה זמן.

שם הוא מתאבק יום יום.

תמיד לשאוב רחוק.

פספסתי משהו?
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קל

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה:ב אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי:ג אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד:ד כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא:ה קִוִּיתִי יְהוָה קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי:ו נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר:ז יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה כִּי עִם יְהוָה הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת:ח וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו:
נקרא  30  פעמים

אתגר AI

ממה זה עשוי...? • אתגר 16

לוח מודעות

למעלה