נושא החודש // סיוון תש"פ // ענווה

[מ"ם]

איני חושב כך.
אבל מעניין יהיה לשמוע את נימוקיך.

 

[דיונון]

דַּרְכּוֹ כִּי צָלְחָה
הוּא דָאַג;
מִמְּצוּקַת נַפְשׁוֹ
רָצוֹן שָׂבַע.

זו התנהגות מוזרה מאד בלשון המעטה.

בְּהַכְרִיעוֹ אוֹיְבָיו
הוּא הִתְעַצֵּב;

זה עוד סביר (לא מדובר על 'בנפול אויביו' באיזה בור ביוב ברחוב. הוא מספר על קרב שניהל איתם, וכנראה באשמתם כי הם הרעים והוא התם. ובכל זאת, כשהקב"ה מסייע בידו להדוף את אויביו ולהכריעם, הוא בוחר להתעצב. אבל מילא)

בְּנִפְלוֹ לִפְנֵיהֶם
שָׂמַח בְּלִבּוֹ.

זה כבר מזוכיזם.

 

[מ"ם]

הוא מספר על קרב שניהל איתם, וכנראה באשמתם כי הם הרעים והוא התם. ובכל זאת, כשהקב"ה מסייע בידו להדוף את אויביו ולהכריעם, הוא בוחר להתעצב.

הרי זו הייתה דרכו של יעקב אבינו. ויירא יעקב מאוד ויצר לו, ויירא שמא יהרוג, ויצר לו שמא יהרוג אחרים...

כך גם לגבי הציטוט הראשון, "דרכו כי צלחה הוא דאג". גם זו דרכו של יעקב העניו (וכשמו, לשון עקב שהכל דורכים עליו). קטונתי מכל החסדים, כי במקלי עברתי, ועתה הייתי לשני מחנות - הצילני נא! ולפי כמה פירושים בזה. וראה בהרחבה בקו זה באגה"ק "קטונתי".

לציטוט האחרון טרם מצאתי חבר מפורש, אך הדברים משתלבים כמין חומר באותה תנועה של ענווה השמחה דווקא בהצלחת האחר, המתחרה. וכמקור הביטוי ושמח בלבו, באהרן הכהן כשנודע לו שהפך למספר 2 בלבד..

כך היא דרכו של איש עניו ושפל ברך.

ולכשתימצי לומר, שמא אכן על ענוותנותו של יעקב אבינו "איש תם" מדבר כל השיר. ויש לעיין.

 

[מ"ם]

תוספת לאחר זמן:
גם את הציטוט השלישי מצינו בעניו נוסף (ואנוכי תולעת ולא איש) - דוד המלך.

"מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו. מזמור לדוד, קינה לדוד מיבעי ליה? [היה ראוי לומר קינה לדוד?]. אמר ר' שמעון בן אבישלום משל למה הדבר דומה לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח" (ברכות ז, ב).


ואולי גם בשורה זו הכוונה ליעקב, ובנפלו מדבר על ההשתחוואה לעשיו.

 

[סופריא - הוצאה לאור]

מהי הענווה? מי ידע את סודה?
קשה לענות תשובה נחרצת. אך סיפור חסידי אולי יעזור להבין. כאשר הסתלק לעולמו הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זיע"א, ישבו בניו הצדיקים [בעלי דפוס סלאוויטא] את שבעת ימי האבל. נכנס אחד מרבני הסביבה לנחם ולהתנחם על האבדה הגדולה. והנה, הוא מגלה את אחד הבנים גונח בכבדות, ומביע את תפילתו שיעבור אביו הקדוש את דין שמים ויצא זכאי. תמה הרב תמיהה גדולה, וכי על קדוש זה צריך כ"כ לחשוש? הלוא כמה תורה ומעשים טובים יש בידו! נענה הבן ואמר, 'יא, יא, אבער פאר וועמען דארף ער זיך שטעלן' [אכן כן, אך בפני מי הוא צריך להתייצב]...
והדברים מדברים בעד עצמם. עם כל המעלות שאדם יכול לראות בעצמו, צריך הוא לזכור כי לפני מלך מלכי המלכים הוא עתיד לעמוד בדין, ואף בחיי היומיום השכינה משגחת על כל מעשיו. או-אז תהא הענווה מנת חלקו.
ועוד משל קטן, לעובד מחלקת התברואה הנוהג במשאית פינוי האשפה, וליבו מלא גאווה על מנת חלקו המשופרת, שאינו צריך לעמוד תלוי מאחור. מה טעם יש לה לגאווה?

לא יודע אם עומד באיזשהו כלל בסיסי של האתגר, אך לא יכולתי להתאפק...

 

[stars]

אני לא רואה כאן סתירה, יתכן שהנחשון חשב הרבה לפני שהחליט להתנחשן.

בלת"ק

הייתי אומר שהזריזות הנכונה באה לאחר שיקול הדעת. והיינו שמשעה שהחליט האדם להתנחשן, הרי הוא מזדרז לנחשן עצמו.

 

[stars]

והדברים מדברים בעד עצמם. עם כל המעלות שאדם יכול לראות בעצמו, צריך הוא לזכור כי לפני מלך מלכי המלכים הוא עתיד לעמוד בדין, ואף בחיי היומיום השכינה משגחת על כל מעשיו. או-אז תהא הענווה מנת חלקו.

יקוב הדין את ההר

 

[stars]

לכל הדנים בגדר הענווה, להלן משהו שמצאתי כתוב מהרבי מליובאוויטש זצ"ל:

"בגדר ענווה יש כמה דרגות – ובכללות יש לחלקם לשלוש" – מסכם הרבי את המבואר בעניין זה בתורת החסידות ('ליקוטי שיחות' כרך לח, עמ' 43-42):

א) שאינו מחזיק טובה לעצמו, וממילא אינו מרגיש עצמו למעלה משאר בני-אדם, והיינו דאף שיודע מעלות שלו שבגללן הוא למעלה משאר בני אדם, ויודע ומכיר את ערכו, מכל-מקום אינה מתגאה בזה כלל וכלל, כי יודע אשר כל מעלותיו ניתנו לו מהקב"ה, ועושה חשבון בנפשו, שאילו היו הכוחות הללו ניתנים לאחר היה [=הלה] גם-כן במדרגה ומעלה זו, ואפשר שאם היו לו להשני מעלות אלו בטבע תולדתו, היה מגיע על ידי עבודתו למדרגה עליונה יותר.

ב) לא רק שאינו מחזיק טובה לעצמו, אלא משפיל את עצמו ומרגיש את עצמו למטה מכל אדם, כי הוא עניו ובטל באמת, עד שפשוט בשכל אצלו (ולא רק "אפשר") שאם היו לו להשני מידות ותכונות אלו, שהקב"ה נתנם לו, היה בוודאי למעלה יותר ממנו.

ג) למעלה מכל זה ישנה ענווה הגורמת שישפיל את עצמו ולירד ולהתעסק גם עם זה שברור אצלו שהוא הירוד והשפל ביותר – על דרך הנאמר בקב"ה "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה נז, טו).

[וידוע החילוק בין אברהם אבינו למשה רבינו (ולדוד המלך)].

 

[גוגלית]

לכל הדנים בגדר הענווה, להלן משהו שמצאתי כתוב מהרבי מליובאוויטש זצ"ל:

"בגדר ענווה יש כמה דרגות – ובכללות יש לחלקם לשלוש" – מסכם הרבי את המבואר בעניין זה בתורת החסידות ('ליקוטי שיחות' כרך לח, עמ' 43-42):

א) שאינו מחזיק טובה לעצמו, וממילא אינו מרגיש עצמו למעלה משאר בני-אדם, והיינו דאף שיודע מעלות שלו שבגללן הוא למעלה משאר בני אדם, ויודע ומכיר את ערכו, מכל-מקום אינה מתגאה בזה כלל וכלל, כי יודע אשר כל מעלותיו ניתנו לו מהקב"ה, ועושה חשבון בנפשו, שאילו היו הכוחות הללו ניתנים לאחר היה [=הלה] גם-כן במדרגה ומעלה זו, ואפשר שאם היו לו להשני מעלות אלו בטבע תולדתו, היה מגיע על ידי עבודתו למדרגה עליונה יותר.

ב) לא רק שאינו מחזיק טובה לעצמו, אלא משפיל את עצמו ומרגיש את עצמו למטה מכל אדם, כי הוא עניו ובטל באמת, עד שפשוט בשכל אצלו (ולא רק "אפשר") שאם היו לו להשני מידות ותכונות אלו, שהקב"ה נתנם לו, היה בוודאי למעלה יותר ממנו.

ג) למעלה מכל זה ישנה ענווה הגורמת שישפיל את עצמו ולירד ולהתעסק גם עם זה שברור אצלו שהוא הירוד והשפל ביותר – על דרך הנאמר בקב"ה "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה נז, טו).

[וידוע החילוק בין אברהם אבינו למשה רבינו (ולדוד המלך)].

הדרגה השלישית - בול אני!

 

[כנפיים]

מוּל פֶּלֶא הַיֶּלֶד,

מוּל סוֹד הַיַּלְדָּה,

מוּל הַיְּקוּם הַזֶּה, הַנּוֹלָד


וְרֶגַע לִפְנֵי שֶׁיָּבוֹא הַדִּמְיוֹן לְצַיֵּר תִּקְוָתִי עַל רֹאשׁוֹ,

לִפְנֵי שֶׁיָּבוֹא הִגָּיוֹן וְיַצְעִיד אֶל נָכוֹן וְחָכָם אֶת דַּרְכּוֹ,


רֶגַע לִפְנֵי שֶׁתָּבוֹא מִשְׁאָלָה וְתַחֲלֹם לִי צוּרָה לִדְמוּתוֹ,

לִפְנֵי שֶׁאֵדַע כֹּה בָּרוּר וְנָהִיר מָה נָכוֹן וּמָה טוֹב עֲבוּרוֹ,



רַק רֶגַע אֶחָד לִפְנֵי הַתְּהוֹם הַפְּרוּשָׂה לְרַגְלַי-גַּאֲוָה,

נוֹשֵׂאת אֶת עֵינַי וּבִבְכִי מְפֹרָק מְבַקֶּשֶׁת קַמְצוּץ עֲנָוָה.

 

[גוגלית]

/אודות הענווה

- לא עפת עלי.
היא אמרה באכזבה. בעלבון אפילו.
- אני כן, תראי.
אמרתי ומרקרתי לה שדה תעופה שלם.
- לא הוצאת אותי מיליון דולר...
היא לא היתה מרוצה. אבל היא באמת לא היתה מיליון דולר, כמה אפשר להגזים?
למרות זאת, חרגתי ובניתי לה מרפסת לאגו.
- עכשיו תראי.
פרטתי לה את מיליון הדולר לסנטים, בתקווה שזה יספק אותה.
- אפשר להקפיץ את זה הרבה יותר!
הגיבה במרירות.
- אז נקפיץ.
זרמתי איתה והמניות שלה רשמו זינוק נוסף, בלי שום קשר לקרן.
- ...זה עוד לא זה.
הפטירה ביאוש.

זה מזמן לא זה, רציתי לומר. זה כבר משהו אחר לגמרי.

לכי תכתבי אודות.

 

[דיונון]

מוּל פֶּלֶא הַיֶּלֶד,

מוּל סוֹד הַיַּלְדָּה,

מוּל הַיְּקוּם הַזֶּה, הַנּוֹלָד


וְרֶגַע לִפְנֵי שֶׁיָּבוֹא הַדִּמְיוֹן לְצַיֵּר תִּקְוָתִי עַל רֹאשׁוֹ,

לִפְנֵי שֶׁיָּבוֹא הִגָּיוֹן וְיַצְעִיד אֶל נָכוֹן וְחָכָם אֶת דַּרְכּוֹ,


רֶגַע לִפְנֵי שֶׁתָּבוֹא מִשְׁאָלָה וְתַחֲלֹם לִי צוּרָה לִדְמוּתוֹ,

לִפְנֵי שֶׁאֵדַע כֹּה בָּרוּר וְנָהִיר מָה נָכוֹן וּמָה טוֹב עֲבוּרוֹ,



רַק רֶגַע אֶחָד לִפְנֵי הַתְּהוֹם הַפְּרוּשָׂה לְרַגְלַי-גַּאֲוָה,

נוֹשֵׂאת אֶת עֵינַי וּבִבְכִי מְפֹרָק מְבַקֶּשֶׁת קַמְצוּץ עֲנָוָה.

מדהים!
שיר כ"כ חד מחד, ועשיר (ולא דך) מאידך!
כל שורה טיל בליסטי!

שאלה - לא היה כדאי לחלק את השורות האמצעיות?

 

[כנפיים]

שאלה - לא היה כדאי לחלק את השורות האמצעיות?

לא יודעת. בכלל לא התכוונתי לכתוב שיר. רציתי לכתוב קטע.
גם החרוזים הלא שלמים, אני לא שלמה איתם...
לחלק רק בהגשה? או לחרוז אחרת?

 

[דיונון]

לחלק רק בהגשה? או לחרוז אחרת?

ככה נראה לי יותר נעים -
מוּל פֶּלֶא הַיֶּלֶד,
מוּל סוֹד הַיַּלְדָּה,
מוּל הַיְּקוּם הַזֶּה, הַנּוֹלָד

וְרֶגַע לִפְנֵי שֶׁיָּבוֹא הַדִּמְיוֹן
לְצַיֵּר תִּקְוָתִי עַל רֹאשׁוֹ,
לִפְנֵי שֶׁיָּבוֹא הִגָּיוֹן וְיַצְעִיד
אֶל נָכוֹן וְחָכָם אֶת דַּרְכּוֹ,
רֶגַע לִפְנֵי שֶׁתָּבוֹא מִשְׁאָלָה
וְתַחֲלֹם לִי צוּרָה לִדְמוּתוֹ,
לִפְנֵי שֶׁאֵדַע כֹּה בָּרוּר וְנָהִיר
מָה נָכוֹן וּמָה טוֹב עֲבוּרוֹ,

רַק רֶגַע אֶחָד לִפְנֵי הַתְּהוֹם הַפְּרוּשָׂה לְרַגְלַי-גַּאֲוָה,
נוֹשֵׂאת אֶת עֵינַי וּבִבְכִי מְפֹרָק מְבַקֶּשֶׁת קַמְצוּץ עֲנָוָה.

לגבי החריזה - פחות הפריע לי.

אבל היציאות מהקופסה בשורות האמצעיות מדהימות!
ואולי זה מה שמחפה על החריזה הלא מספיק איכותית.
כשרון גדול!

 

[מ"ם]

לפי עניות ועניוות דעתי, צורת ההגשה הראשונה טובה בהרבה ומתאימה יותר לכתיבה מסוג כזה, כאשר היא מעבירה גם את את אווירת היצירה והתוכן. כמדומה שגם תואמת יותר לסגנון שירת ימינו.

בהצעת ההגשה השנייה, הכל מָחוּץ-לָחוּץ-קָצוּץ ותופס מרחק מהתוכן.

 

[כנפיים]

היא מעבירה גם את את אווירת היצירה והתוכן.

תודה. היטבת להגדיר. זו גם התחושה שלי אחרי הצעת ההגשה השניה.

 

[דיונון]

איך עכשיו? - או שלא הבנתי את הפוינט.

מוּל פֶּלֶא הַיֶּלֶד,

מוּל סוֹד הַיַּלְדָּה,

מוּל הַיְּקוּם הַזֶּה, הַנּוֹלָד



וְרֶגַע לִפְנֵי שֶׁיָּבוֹא הַדִּמְיוֹן

לְצַיֵּר תִּקְוָתִי עַל רֹאשׁוֹ,


לִפְנֵי שֶׁיָּבוֹא הִגָּיוֹן וְיַצְעִיד

אֶל נָכוֹן וְחָכָם אֶת דַּרְכּוֹ,


רֶגַע לִפְנֵי שֶׁתָּבוֹא מִשְׁאָלָה

וְתַחֲלֹם לִי צוּרָה לִדְמוּתוֹ,


לִפְנֵי שֶׁאֵדַע כֹּה בָּרוּר וְנָהִיר

מָה נָכוֹן וּמָה טוֹב עֲבוּרוֹ,



רַק רֶגַע אֶחָד לִפְנֵי הַתְּהוֹם הַפְּרוּשָׂה לְרַגְלַי-גַּאֲוָה,

נוֹשֵׂאת אֶת עֵינַי וּבִבְכִי מְפֹרָק מְבַקֶּשֶׁת קַמְצוּץ עֲנָוָה.

 

[מ"ם]

או שלא הבנתי את הפוינט.

לכאורה.

הפוינט הוא, שזה לא רק עניין של פונט ורווח (התורמים בהחלט גם הם; מאז העיצוב החדש באתר יש פחות אפשרויות לשחק בזה וחבל),
אלא ששורות ארוכה נותנות את הקריאה המתנגנת, האיטית, המהורהרת,
ושורות קצרות נותנות קצב אחר.
אלו שני סגנונות שונים, שכל אחד מהם יפה ותואם לתוכן משלו,
ובמקרה שלנו - זה לא שיר שאפשר לקרוא בחיתוך קצבי של מארש פולני.

כך גם לגבי החריזה.
חריזה מדויקת, מושלמת, היא יפה במקרים מסוימים. במקרים אחרים היא בית סוהר למילים. תחושת כלא.
במקרה הזה, חריזה מדויקת וחותכת מדי עשויה לאיים על התוכן ולהרחיק ממנו, שוב.


עפר אני לרגליך בניתוח שירים, רק מנסה להכניס למילים את תחושתי האישית בעניין.

 

[דיונון]

הבנתי. ומקבל.

במקרה הזה, חריזה מדויקת וחותכת מדי עשויה לאיים על התוכן ולהרחיק ממנו, שוב.

הסברת לי את תת המודע שלי.

עפר אני לרגליך

זה כמו זה -

לפי עניות ועניוות דעתי

או שיש לי כבר סיבה להתרגש?

 

[דיונון]

מבלי להמעיט מהנאמר לעיל, הביאור שהגשת לשיר של צבי יאיר - מדהים.
לא ידוע לי עליו הרבה, כך שאני מתלבט האם יתכן שבאמת התכוון לרמיזות האלו, או שזה רק פירוש לאחר מעשה.
התוכל להעשיר את ידיעותינו עליו?