נושא החודש - מרחשוון תש"פ

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
הנושא של מרחשוון הוא, ללא ספק, בדידות.
כשאני מסתכל על החודש הזה, בין הטיפות שעל הזגוגית, ברור לי שכל כולו משדר בדידות (לך לטפל בעצמך כבר).

העלה הבודד,
האחרון שנושר מן העץ בהשלמה חסרת אונים.
הקשיש,
היושב בדד על הספסל, עטוף בסוודר לא אופנתי בסריגה גסה וחבוש ברט חום, נוקש על המדרכה במטרייה שידעה ימים יותר.
הבריות,
שמתהלכים אנה ואנה בודדים, ממהרים מפני הרוחות וממעטים לקשור שיחה עם הבודדים האחרים.
ואפילו הטיפה,
משם החודש, שיורדת לה לבדה בטפטוף, ולא בששון ושמחה יחד עם כל חברותיה כבגשם של ממש.

אז מה יש לכם לומר על בדידות?

הגשת העבודה בבודדים בלבד. בהצלחה.

________
* כאמור, במסגרת המדור אתם מוזמנים להעלות שירים וסיפורים בנושא החודשי, ללא הגבלת סוג כתיבה מסוים כבאתגר. כל ז'אנר יתקבל בברכה. שירים יתקבלו בברכה כפולה.
עדיפות ראשונה לחומרים מקוריים שלכם כמובן, אך גם אם יש לכם חומר ייחודי של כותב אחר, מפורסם או לא, שלדעתכם אי אפשר להתייחס לנושא הזה בלי לצטט אותו - ניתן להעלות אותו תוך ציון הקרדיט המלא.
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
והצבי יאיר החודשי:


הַסָּב

בְּקָרַת בְּדִידוּתוֹ
כִּי יִרְעֲדוּ חַיָּיו -
הוּא מִתְעַטֵּף
בִּשְׂמִיכַת זִכְרוֹנוֹתָיו
וְלֹא יֵחַם לוֹ.
 

undo

משתמש מקצוען
הנדסת תוכנה
היה קר. הטיפות השובבות ריקדו על מעילו הצהוב, חודרות גם פנימה. הוא לא רצה אותן לחברה. גם כרבול נוסף לא הועיל, והקור התעקש ללטף אותו בחיבוק של דב חורף. הוא סרב להחזיר לו חיבוק. ברק הבריק בשמים, ולו - הוא לא האיר. אחר כך התפוצצו העננים מזעף והמטירו ביתר עוז, צולפים את חיציהם על כל הנקה בדרכם.
פיסת גגון מעבר לכביש קרצה לו ביבשושיות. אולי שם עדיין לא רטוב. הוא החל לחצות, רגליו מבוססות בנחלים שזרמו בעליזות. באמצע הדרך הוא נעצר, נושא עיניים טרוטות. בנינים התנשאו סביבו, מדיפים ניחוח של מרק חם, וריחות של תנור ספירלי שמסתננים גם מבעד לתריס סגור. המדרכה שתחת הגגון יבשה, אבל שם אין ספסל. וגם לא את הריח המוכר של העץ והמתכת. זוג פנסים פילחו את האפילה, ואז חריקה וצפירה. פרצוף מכורבל הוציא את קצה אפו מבעד לחלון הרכב. "ילד! מה אתה חולם באמצע הכביש??! לך הביתה!", והרכב עקף מימין, מותיר שובל של אור אדום.
 

הכוכב העולה

משתמש פעיל
מוזיקה ונגינה
אומר מנסיוני האישי:
הבדידות.
היא מצב, זהו מצב נתון בו אדם הוא בודד, זה יכול לבא לידי ביטוי, בבדידות של דקה, או של חיים שלמים, זה יכול להתבטאות בדמות מלך אלמן בשעת ליל ריקנית בארמונו, ויכול להיות גם הומלס על ספסל בגינה רגע לפני שהוא משכיב את עצמותיו הדוויות והסחופות, על הספסל הקריר,
מה שזה רק לא יהיה, זוהי בדידות.
וכעת האם זוהי מעלה או חיסרון? כמו בכל מצב נתון, התשובה היא:
תלוי.
תלוי איך אתה מסתכל על זה, יש מצבים שבהם ההסתכלות הסבירה היא גרועה, ויש כאלו שלא, אבל דבר אחד בטוח, שאיך שאתה רק תסתכל על זה, ככה זה יהיה, הבדידות, יכולה לעזור לאדם לפגוש את עצמו, לעיתים, לראשונה בחייו, יתכן ופגישתו את עצמו, לא תהא כה נעימה בתחילה, אבל כשהאדם יבין, שמבלי לפגוש את עצמו, העצמו לא הופך להיות מושלם יותר, ועם לפגוש, יתכן שכן, אזי אפשר בהחלט לומר שהבדידות הייתה משתלמת, ועוד איך.
בקיצור, הכל תלוי איך רק נסתכל על זה!!!
 

חרש עץ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
מוזיקה ונגינה
הדמיות בתלת מימד
עיצוב ואדריכלות פנים
בלילות הארוכים של החורף
כשהרוכסן של המעיל קפוא בסנטר
ורעש איסכוריות בגשם
משתיק את יללת החתולים

ואין באמת לאן ללכת.

תנו לי סוכריה מתוקה
בחושך בלילה כשקר.
 

שיילה

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
בודדה היא האבן,
רטובה ושזופה.
נזופה.

נדחתה מן ההר,
למרכז הנהר.
הנמהר.

נרגשת לקראת המים,
שעוברים על פניה בשעט.
בשאט.

נאחזת בחלקלקות האדמה,
שלא תגרר לגורל איום,
היום.

להיות לצד אבנים נוספות,
על הקרקעית סחוטות.
שחוטות.
 
נערך לאחרונה ב:

מכונתכתיבה

משתמש סופר מקצוען
פרסום וקופי
הפקות ואירועים
המטריה הכחולה
מספיק גדולה

אך אני לבד
לתחנה אצעד

מאחור צחקוקים
בין טיפות משתנקים

אין להן כל הגנה
אני לא בתמונה

בשלולית שקופה
דמותי עטופה

רוצה להצטרף למחול
בין הטיפות לצהול

עוד אמתין בתחנה
להזדמנות מוכנה
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
הודעה מאת @.נחמה


חורף, בדידות, כולם פורקים רגשותיהם בפורום ואני בלי הרשאות
אני אוהבת לעקוב אחר הפורום, וקראתי גם את אשכול הנושא החודשי שנתן לי השראה לקטע משלי.
אשמח אם יוכל להתפרסם בפורום.
ואם אפשר, וזה לא קשה מדי, רוצה מאד לקבל ביקורת.
תודה רבה!

*

נטפי המים זולגים על זגוגית החלון, לפעמים רודפים אחד אחר השני, לפעמים מתחרים זה לצד זה, לפעמים מטפסים זה על עקבותיו של זה.
אני יושבת על כורסא, מתכרבלת יותר ויותר עמוק בשמיכת קטיפה חמה, מתמכרת להרהורים מדכדכים על חורף ארוך וקר.
הכל שקט, נוגה וריק.
קמתי באנחה להכין כוס תה, ובדרך פתחתי את החלון לסדק צר.
הכוס המחמם בידי והמשקה שצורב את לשוני ניתקו אותי מעט מהחידלון ונכנסו לאוזני קולות הרקע.
הגשם נוקש על הגג, מבקש להיכנס. גם הרוח שורקת לעומתי, מתחרה בקול הרעמים.
קונצרט הטבע מנגן יצירה סוערת וריח הגשם המשכר מתמזג בניחוח התה המהביל.
כמה טוב שהגיע החורף!
 

בא בחשבון

משתמש מקצוען
בין ישימון לשממה,

בטבורה של הדממה,

טמונה באדמה

מצבה כה עגומה.

סביבה אין מאומה

ואין יודע מקומה.

עלומה ויתומה,

לבדה, מונחת נשמה.

ואם תתהה, תתמה,

למה זה ועל מה -

כי חטאה זו נשמה,

ופעמים כמה

לבדה לגמה

וסעדה לחמה

מפיתה לא תרמה

ובליבה לא רשמה –

שמי שאוכל לבד – מת לבד.
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
זה צורם רק לי?

אני רק שאלה:

מה זה משנה בעצם אם זה צורם גם לאחרים?
הלא כל נפש היא עולם מלא, ונשמה יהודית היא חלק אלוקה ממעל ממש. אם זה צורם לאחד או אחת זה מספיק חשוב עבור כולם!

האם אין כאן ביטוי נוסף של הפחד מ... - כן, כן! - הבדידות? הצורך האנושי הנואש והחיוני להזדהות, לחברה, להסכמה והכרה? להימלט בכל דרך מהתחושה הנוראית והבלתי אפשרית "אני בודד" בגופי בנפשי או בדעתי?

רואה את המשפט הזה בווריאציות שונות כאן באשכולות רבים; בפורומים נוספים באתר; אולי גם אני נכשל בו פה ושם, ושואל את עצמי עד מתי ועד כמה נהיה תלויים בדעת אחרים כדי להרגיש טוב עם דעתנו האישית והעצמאית. עד מתי נצטרך חיזוק והקמת קואליציה כדי להוכיח משהו לאחרים או לעצמנו? הלנצח נאכל חוסר ביטחון?

מקבל בקשות מכותבים למחוק את הודעתם אחרי שעברו כמה שעות ולא התקבלו מספיק תודות, או שלא התקבלו תודות בכלל. זה זועק לשמים. זו סיבה נוספת להכניס לאשכול שלילת הלייקים.

חושבני שהנושא הזה חשוב במיוחד לסופרים וכותבים. כמה אחוזים מכתיבתנו היא כדי לרצות את דעת ההמון, אותם "אחרים", הקונצנזוס והמקובל, וכמה היא אכן השמעת הקול האישי והעצמאי שלנו, הייחודיות שעבורה שווה לקרוא אותנו? מפחיד למצוא את התשובה, לפעמים.

אמנם, זה כבר נושא לדיון באשכול נפרד. אם יש מישהו שרוצה לדון בזה, בשמחה. אבל לא היום, יום שישי קצר ראשון של שעון חורף, ולא באשכול זה, כאמור.

כאן, באשכול הבדידות, אני רק תוהה. לבדי.
(מה אומרים? מסכימים איתי?...)

מה שכן שייך לכאן בעניין זה, הוא שיר שכתבתי וכבר פרסמתי, על ההוא שמעצב את דעותיו לפי רוח ההמון. למרבה ההשגחה פרטית, הוא גם קשור ישירות לפרשת השבוע.

ב"ה.

קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי,
אֲנִי צִמְחוֹנִי אִידֵאוֹלוֹג.
בָּאוֹטוֹבּוּס אִשָּׁה לְפָנַי,
דַּי לַהַדָּרָה וְלַפִּלּוּג.

שׁוֹתֶה רַק קָפֶה שָׁחֹר,
לֹא אֶתֵּן לַגִּזְעָנוּת לַעֲקֹף.
כֻּלָּנוּ מִקֶּדֶם וּמֵאָחוֹר,
נִבְרֵאנוּ בְּצֶלֶם קוֹף.

מְרַפְרֵשׁ אֲתָר נֶחְשָׁב,
לְהַכִּיר כָּל טְרֶנְד חָדָשׁ.
לָתֵת זְכֻיּוֹת תּוֹשָׁב,
לְכָל סוּדָנִי מֵחַבָּשׁ.

אֲנִי אַדִּיר, אֲנִי נָאוֹר,
נִגְמַל מֵהַרְרֵי טֶרֶף.
אֲנִי אַבִּיר, אֲנִי צָחוֹר,
מִתְקַדֵּם לְלֹא הֶרֶף.

וְאִם יָבוֹא הַדּוֹר הַבָּא,
יַלְחִין אִידֵאוֹת טְרִיּוֹת.
יֹאבַד הַכֶּלַח מִדֵּעוֹת סַבָּא,
בְּאַמּוֹת מִדָּה מוּסָרִיּוֹת.

וּמָה בְּכָךְ? בְּאוֹתָם הַיָּמִים,
אֲפָרִי כְּבָר יִהְיֶה טָבוּל.
פָּזוּר עַל פְּנֵי שִׁבְעַת הַיַּמִּים,
וְאַחֲרַי הַמַּבּוּל.

*


(לגופה של שאלה, כמדומני שה"ללא ספק" נכתב בציניות מה. בניסיון לבחור דווקא נושא לא הכי מתבקש, כבחודשים הקודמים, ולהציג כאילו הוא האולטימטיבי לחודש זה, ללא ספק. וה"לך לטפל בעצמך" בסוף המשפט יוכיח).
 

עיתונאית

משתמש סופר מקצוען
אי אפשר לעצור צורך אנושי,
אולי להגביל, לתחום,
להכניס לפרופורציות.
רואה את המשפט הזה בווריאציות שונות כאן באשכולות רבים; בפורומים נוספים באתר; אולי גם אני נכשל בו פה ושם, ושואל את עצמי עד מתי ועד כמה נהיה תלויים בדעת אחרים כדי להרגיש טוב עם דעתנו האישית והעצמאית. עד מתי נצטרך חיזוק והקמת קואליציה כדי להוכיח משהו לאחרים או לעצמנו?
לגופה של תשובה -
"הצורם רק לי " , היה לעורר למחשבה ותו לא, הנושאים החמים שרצים בפורום יכולים להעיד :).
 

קופירייטה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
פרסום וקופי
הפקות ואירועים
לא יודע אם לתת לה שוב,
לתקווה,
פתח לחדור לליבי.
שוב לנסות
לקוות
לייחל.
ושוב פעם להביט אל האופק,
אל מעבר לערפל ולדמעות העננים
להאזין לצלילה הרחוק, העדין
לריחה הבשום, הקלוש.
ולהאמין.
להגות. להרהר,
לנשום עמוק,
לעשות מאמץ?
שוב...
בשביל מה?
ולמה זה ככה,
שיש בי אמונה כזאת, תמה, ברה
שהמחר יהיה טוב וחומל?
פגשתי את מחר היום
ואתמול
ולפני זה.
והרבה פעמים הוא צחק,
עלי
בפנים.
אז התייאשתי
בסוף.
ייאוש עייף. תש כח. מר.
וכל כך לא אופייני לי.
אבל למה לחכות בציפייה כזו,
בערגה, אפילו
אם כל מה שאפגוש,
זה שוב בקור?
ונכון שאנחנו מכרים ותיקים,
אבל זה לא גורם לי לחבב אותו.
הוא כל כך קר.
אז שוב פעם להאמין,
או אולי לא כדאי.
כי מר הוא, מר, טעמה של האכזבה?
ואולי בכלל הכל דיבורים,
ושוב המציאות תוכיח בגסות רוח צולפת,
שהיא החזקה.
הקובעת.
השלטת.
ותצחק לי בלעג בקולה השורקני?
אבל...
אולי באמת,
הקול הרך הזה
השברירי משהו,
שכובש אותי מבפנים
כן צודק.
ואם ככה
זה אומר,
שיש לי למה.
ויש.
יש למה לייחל.
ולצפות
ולהמשיך לקוות.
ואולי יום יבוא
ואני אצחק למחר.
ואתנכר לכאב.
ואוכיח למציאות,
בלי לעג,
שלפעמים
אפילו בחורף,
אנשים
יכולים
לקבוע לה?
 

מוישה

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
מה זה משנה בעצם אם זה צורם גם לאחרים?
הלא כל נפש היא עולם מלא, ונשמה יהודית היא חלק אלוקה ממעל ממש. אם זה צורם לאחד או אחת זה מספיק חשוב עבור כולם!

האם אין כאן ביטוי נוסף של - כן, כן! - הבדידות? הצורך האנושי הנואש והחיוני להזדהות, לחברה, להסכמה והכרה? להימלט בכל דרך מהתחושה הנוראית והבלתי אפשרית "אני בודד" בגופי בנפשי או בדעתי?

רואה את המשפט הזה בווריאציות שונות כאן באשכולות רבים; בפורומים נוספים באתר; אולי גם אני נכשל בו פה ושם, ושואל את עצמי עד מתי ועד כמה נהיה תלויים בדעת אחרים כדי להרגיש טוב עם דעתנו האישית והעצמאית. עד מתי נצטרך חיזוק והקמת קואליציה כדי להוכיח משהו לאחרים או לעצמנו?

מקבל בקשות מכותבים למחוק את הודעתם אחרי שעברו כמה שעות ולא התקבלו מספיק תודות, או שלא התקבלו תודות בכלל. זה זועק לשמים. זו סיבה נוספת להכניס לאשכול שלילת הלייקים.

חושבני שהנושא הזה חשוב במיוחד לסופרים וכותבים. כמה אחוזים מכתיבתנו היא כדי לרצות את דעת ההמון, אותם "אחרים", הקונצנזוס והמקובל, וכמה היא אכן השמעת הקול האישי והעצמאי שלנו, הייחודיות שעבורה שווה לקרוא אותנו? מפחיד למצוא את התשובה, לפעמים.

אמנם, זה כבר נושא לדיון באשכול נפרד. אם יש מישהו שרוצה לדון בזה, בשמחה. אבל לא היום, יום שישי קצר ראשון של שעון חורף, ולא באשכול זה, כאמור.

כאן, באשכול הבדידות, אני רק תוהה. לבדי.
(מה אומרים? מסכימים איתי?...)
האדם הוא בין בעלי החיים החברתיים ביותר. זו מחירה של חברתיות. על כל פעולה אתה מסתכל אחורה כדי לראות איך העדר מגיב.
ולמעמיקים יותר, הרי ידוע שהאדם הוא לא מה שהוא, הוא גם לא מה שחושבים שהוא, אלא הוא מה שהוא חושב שחושבים עליו. כך שבסופו של דבר אדם לא מתחשב בתגובות החברה, אלא במה שהוא חושב שהחברה מגיבה. נמצא שבסופו של דבר אכפת לו רק ממה שהוא חושב.
 

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
'אי בודד' גם קשור לבדידות, לא? איכשהו.
אקיצער, אני רוצה להעלות כאן קטע יפה מתוך הספר הנפלא 'על דברים שאיבדנו בדרך' מאת זוהרת כהן:


אי בודד

יש שאלה קלאסית, שאין מי שלא הציגו לו אותה בשלב מסוים בחייו:
"מהם שלושת הדברים שהיית לוקח איתך לאי בודד?"

מאז שנשאלתי את השאלה הזאת לראשונה על ידי מדריכה בפעולת "בתיה" סטנדרטית בהיותי בכיתה ח', היא נשארה חקוקה לה בחזית תודעתי. הספקתי להגות בה עוד הרבה, להפוך בה שוב ושוב ולשכתב את רשימת שלושת הדברים בהתאם לגחמותיי המשתנות תדיר.

אי בודד.
לצמד המילים הללו הייתה יכולת קסומה להכניס אותי לתוך חלום עם הילה ורודה מעורפלת, ענני צמר תכלכלים ומנגינות מרחפות, בעיקר כאלה שנלווים אליהן רחשי גלים מחופים אקזוטיים רחוקים, צלילי נהרות זורמים (אגב, גם הברז במטבח יכול לספק לא רע את אותו האפקט), וציוצי ציפורים ענוגים. היה למילים הללו הכוח ליצור תרמית אמוציונאלית שהצליחה לסחוט ממני, כל פעם מחדש, תשובות מתבודדות בנוסח: דף ועט, סידור, ווקמן, גיטרה, לגרום לי לערוך רשימת ספרים בעלי תובנות שארצה לקרוא שוב ושוב, ולהשאר בוהה באוויר במשך חצי שעה לפחות, עד שאמא שלי הייתה מזכירה לי שהכביסה מחכה, הבית הפוך והכיור מלא כלים. אז קדימה, להתעורר.

במשך שנים רבות הרשימה נשארה פילוסופית משהו, כיאה וכיאות לסטריאוטיפ המתבודד הקלאסי, עד שלפני שנתיים נכנעתי, ומכשיר קשר נייד, קטן וכסוף, תוצר מובהק של טכנולוגיה יפנית מתקדמת, הצליח לחדור בחוצפה מערבית לתוך הרשימה, לתפוס באלגנטיות מקום טוב באמצע, ליד הדיסקמן, שהחליף עם הזמן את הווקמן המיתולוגי, ולהפר את האיזון הקדוש.
ככה אנשים מתקלקלים.

כשחצי שנה אחר כך, ניסה הלפטופ שלי לרמוז בעדינות שגם הוא רוצה לבוא איתנו, כי הוא באמת לא יודע מה הוא יעשה בלעדיי (טוב, טוב, זה היה הפוך, אבל אל תגלו לאיש), כבר לא התפלאתי, המקסימום שיכולתי לפזם לו הוא שאני לא ממש בטוחה שיהיה שם חשמל... אבל קיוויתי שנסתדר, הן בסופו של דבר, בדיוק בשביל בעיות כאלו המציאו גנרטורים, לא?
נראה שכן, כי עובדה שהלפטופ נשאר ברשימה עד היום.

עד היום?
אז זהו, שלא.
בשבוע שעבר החלטתי סופית שאני לא נוסעת.

עם כל הכבוד לאיים בודדים, אבל בלי חדר משלי, מיטה נוחה, חשמל סדיר, מי עדן בר, מחשב מאובזר באופן מלא, מערכת סטריאו משוכללת (או, לחילופין, נגן MP3 עם קיבולת של 500 ג'יגה), קליטה לטלפון נייד ומוקד שירות לתיקון מצלמות דיגיטליות - כבר אין לי מה לחפש שם.

ככה אנשים מתקלקלים.
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
האדם הוא בין בעלי החיים החברתיים ביותר. זו מחירה של חברתיות. על כל פעולה אתה מסתכל אחורה כדי לראות איך העדר מגיב.

ברור! על זה בדיוק אני מדבר.
כעורך תורני בכיר בוודאי תוכל לגבב מקורות רבים בעניין, החל מהידועים וכלה בגנוזים.
זה כך. בהחלט. אך האם זה טוב?
לא האם זה נורמלי, האם זה מקובל. האם זה טוב?...
ואיך מודדים טוב אם לא על פי מה שנורמלי ומקובל?

שמא אעביר את כל ההודעות בנושא לאשכול חדש, מתישהו אחרי השבת. אולי ייצא מזה דיון מועיל לטובת הסופרים.
 

עיתונאית

משתמש סופר מקצוען
ברור! על זה בדיוק אני מדבר.
כעורך תורני בכיר בוודאי תוכל לגבב מקורות רבים בעניין, החל מהידועים וכלה בגנוזים.
זה כך. בהחלט. אך האם זה טוב?
לא האם זה נורמלי, האם זה מקובל. האם זה טוב?...
ואיך מודדים טוב אם לא על פי מה שנורמלי ומקובל?
שוב, זה לא עניין של טוב או לאו, זה עניין של איזון, בדיוק כמו כל מידה שעובדים עליה.
אם לא היינו מתחשבים בדעות האחרים - האנושות בוודאי לא הייתה נמצאת במקום טוב...
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
יש להתחשב בדעת האחר ויש לקבוע את דעתי על פי דעת האחר. שני דברים שונים לגמרי.

מקצר מפני עומס היום וכבוד האורחים הנושפים, ועוד חזון למועד.
 
  • תודה
Reactions: 503

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יְהוָה אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  29  פעמים

לוח מודעות

למעלה