נושא החודש - מרחשוון תש"פ

[פנטזיה הפקות]

מר חשוון - הכינוי של החודש עצמו גורם לחיוך להימחק מאליו
הקור - סיבה טובה להישאר מתחת לשמיכה עטופים מפני רוחות זעם
הגשם - מזכיר לנו שלא רק לשמיים יש יכולת לבכות
השילוב של שלושתם הוא בעל פוטנציאל גבוה ליצור בדידות מושלמת בליבו של האדם .

זה יכול להיות אך לא מחויב להיות ....

אדם , מעצם היותו יצור אנוש יש לו יכולת לשלוט במזג האוויר הפנימי שבו , לא לתת לטיפות של מים ורוחות שובבות לקבוע את רגשותיו .

יהודי מעצם מהותו כיהודי יש לו הזכות בתוך ים הבדידות לחוש ידידות , לזכור שיש זוג עקבות נוסף שמלווה את צעדיו .
להפוך רגע של בדידות להתבודדות עם ידידו משכבר הימים .
ידיד נפש לעולמים .

 

[עיתונאית]

יש להתחשב בדעת האחר ויש לקבוע את דעתי על פי דעת האחר. שני דברים שונים לגמרי.

כוונתי הייתה לא לשניהם.
אם לא היינו מתחשבים בדעות האחר, דהיינו, במילים עממיות יותר, לא אכפת לנו מה אומרים עלינו, לא שמים על אף אחד וכו'.
המצב לא היה מרנין.
שוב אני חוזרת על שכתבתי, דרך האמצע.
איך אוהבים המשוררים לומר?
דרך הזהב.

 

[RACHELIZ]

כוונתי הייתה לא לשניהם. אם לא היינו מתחשבים בדעות האחר, דהיינו, במילים עממיות יותר, לא אכפת לנו מה אומרים עלינו, לא שמים על אף אחד וכו'.
המצב לא היה מרנין.
שוב אני חוזרת על שכתבתי, דרך האמצע.
איך אוהבים המשוררים לומר?
דרך הזהב.

יש גם את המושג של מראית עין.
אבל אין ספק שיש גבול דק בין מצב נורמלי לאובססיבי...

 

[בא בחשבון]

דעת הסביבה נותנת לנו מתנה - הבושה. על המתנה הזו לא היינו רוצים לוותר.
כמו כן, הסתכלות על 'איך אחרים רואים אותי' היא הסתכלות חוזרת (של עצמנו) על ההתנהגות שלנו, במבט חיצוני.
אבבבבל - אם ההסתכלות הזו היא ההסתכלות הראשונה, או גרוע מכך - גם האחרונה על ההתנהגות שלנו, אז חבבבבל.

 

[שרה מגן]

"כך העולם אם היה יורד שני טיפין במטר בגומא אחת נחרב העולם והיה יותר מהמבול"
- ידידות ובדידות הולכות שלובות זרוע -

טִפּוֹת נוֹשְׁרוֹת מֵעָב
בּוֹדְדוֹת בֵּין יְדִידוֹת,
לוֹ יְיַצְּרוּ אִחוּד נִלְהָב
וִיבַטְּלוּ הַיְּחִידוּת,
אֲזַי עוֹלָם יְהֵא נֶחְרַב
תְּהֵא זוֹ הִתְאַבְּדוּת---

 

[שיילה]

כשחשבתי שוב על בדידות לא יכולתי שלא להזכר בסיפורה של "רחל גרין" שבתקופת הפרעות נשארה יהודיה בודדה בירושלים המוסלמית העתיקה ושמרה בקנאות על ביתה שלא יתיישב ע"י הערבים.
רחל גרין בויקיפדיה

 

[שרה.]

חמצן. המון חמצן. אחרי אוויר המזגנים המשומש הזה, ברור שהשפע הזה של החמצן, והרוח שסותרת על הפנים בכזאת התרגשות, הם השינויים הכי משמעותיים. רוח! רוח ממש, והשיער, והאף, והסוודר!...
והשמיים בצבע יפה כל כך. צלול, בלי חלקיקי אבק קטנים שמעכירים. וטיפות הגשם. ועלי השלכת הכתומים-חומים-אדומים-נפלאים הללו. אני אף פעם לא מתאפקת מלהרים אחד יפה ולהחליק אותו לכיס. השלכת, והבדידות.
הבדידות הזו, של הסתיו. הבדידות המתוקה הזאת. אתה הולך ונושם לקרבך את האוויר הספוג הזה, המתוק הזה, שמרחיב את הריאות בקרירות רכה כזו, וחושב את המחשבות של עצמך ונושם, ונושם, ונושם!
איזו בדידות מתוקה זאת.
יש בחשוון משהו נוגה, יש. אבל יש בו המון רוח מרגשת של שינוי. וצמיחה. והתפתחות. וזהות עצמית שקופה ומבוררת שמולידה דווקא הבדידות שלו. משהו חדש של אחרי החגים, של תחילת החורף, של נשירה לשם תחיה, של גשם. של רוח.
אבא, הסתיו יפה כל כך. אמיתי כל כך. מבעיר בלב משהו חם דווקא, משהו חי, מהו קיים. איזה מרגש זה שהעונות מתחלפות.

 

[yonatanr]

חלק אלוקה ממעל

חלק אלוק ממעל [אתה יכול עדיין לתקן...]

קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי,
אֲנִי צִמְחוֹנִי אִידֵאוֹלוֹג.

בזכרוני שהיה איזשהו אשכול על הנושא, של הוצאת פסוקים ממשמעותם המקורית...

וְאִם יָבוֹא הַדּוֹר הַבָּא,
יַלְחִין אִידֵאוֹת טְרִיּוֹת.
יֹאבַד הַכֶּלַח מִדֵּעוֹת סַבָּא,
בְּאַמּוֹת מִדָּה מוּסָרִיּוֹת.

וּמָה בְּכָךְ? בְּאוֹתָם הַיָּמִים,
אֲפָרִי כְּבָר יִהְיֶה טָבוּל.
פָּזוּר עַל פְּנֵי שִׁבְעַת הַיַּמִּים,
וְאַחֲרַי הַמַּבּוּל.

חזק ביותר!
פעמים רבות אני מהרהר בכך...
אבל בהחלט אין זה מנושא האשכול.

 

[א-ירושלמית]

פעם, כשהלכתי ברחוב, היו עוצרים אותי אנשים אכפתיים ומספרים לי שהחיתול נפל מהעגלה ושהתינוק מגרד את עצמו לדעת. הם היו מעירים לי ש'איך אני מעזה להלביש לו ככה קצר' וש'הוא בטח צמא, תני לו קצת מים'. אנשים היו רואים. מביטים. מתבוננים. חיים.

איכשהו היום, כל אחד עסוק בכף היד שלו. מרוכז בעצמו. סגור בתוך כדור זכוכית וירטואלי חסום לאנושות. והרבה בודדים כאלו מתהלכים סביבי, מתעטפים בבדידות ומנסים להפיגה במכשיר אחד, שכינויו - "חכם".
ודווקא החכמה הזאת גוזרת עליהם תוספת משנה בדידות.

 

[לילך אור]

חמצן. המון חמצן. אחרי אוויר המזגנים המשומש הזה, ברור שהשפע הזה של החמצן, והרוח שסותרת על הפנים בכזאת התרגשות, הם השינויים הכי משמעותיים. רוח! רוח ממש, והשיער, והאף, והסוודר!...
והשמיים בצבע יפה כל כך. צלול, בלי חלקיקי אבק קטנים שמעכירים. וטיפות הגשם. ועלי השלכת הכתומים-חומים-אדומים-נפלאים הללו. אני אף פעם לא מתאפקת מלהרים אחד יפה ולהחליק אותו לכיס. השלכת, והבדידות.
הבדידות הזו, של הסתיו. הבדידות המתוקה הזאת. אתה הולך ונושם לקרבך את האוויר הספוג הזה, המתוק הזה, שמרחיב את הריאות בקרירות רכה כזו, וחושב את המחשבות של עצמך ונושם, ונושם, ונושם!
איזו בדידות מתוקה זאת.
יש בחשוון משהו נוגה, יש. אבל יש בו המון רוח מרגשת של שינוי. וצמיחה. והתפתחות. וזהות עצמית שקופה ומבוררת שמולידה דווקא הבדידות שלו. משהו חדש של אחרי החגים, של תחילת החורף, של נשירה לשם תחיה, של גשם. של רוח.
אבא, הסתיו יפה כל כך. אמיתי כל כך. מבעיר בלב משהו חם דווקא, משהו חי, מהו קיים. איזה מרגש זה שהעונות מתחלפות.

אהבתי!

פעם, כשהלכתי ברחוב, היו עוצרים אותי אנשים אכפתיים ומספרים לי שהחיתול נפל מהעגלה ושהתינוק מגרד את עצמו לדעת. הם היו מעירים לי ש'איך אני מעזה להלביש לו ככה קצר' וש'הוא בטח צמא, תני לו קצת מים'. אנשים היו רואים. מביטים. מתבוננים. חיים.

איכשהו היום, כל אחד עסוק בכף היד שלו. מרוכז בעצמו. סגור בתוך כדור זכוכית וירטואלי חסום לאנושות. והרבה בודדים כאלו מתהלכים סביבי, מתעטפים בבדידות ומנסים להפיגה במכשיר אחד, שכינויו - "חכם".
ודווקא החכמה הזאת גוזרת עליהם תוספת משנה בדידות.

עצוב כמה שזה נכון

 

[yonatanr]

ולמעמיקים יותר, הרי ידוע שהאדם הוא לא מה שהוא, הוא גם לא מה שחושבים שהוא, אלא הוא מה שהוא חושב שחושבים עליו. כך שבסופו של דבר אדם לא מתחשב בתגובות החברה, אלא במה שהוא חושב שהחברה מגיבה. נמצא שבסופו של דבר אכפת לו רק ממה שהוא חושב.

לא הייתי מגדיר את זה כ'ידוע', אלא כסאטירה עצובה, וכמובן שעל האדם החושב לחשוב מה הוא באמת, ולא רק לחשוב מה אחרים חושבים עליו.

 

[yonatanr]

כעורך תורני בכיר בוודאי תוכל לגבב מקורות רבים בעניין, החל מהידועים וכלה בגנוזים.

אביא את דברי הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ב פט"ו):

מַטְּרָתִי בְּפֶרֶק זֶה לְבָאֵר כִּי אַרִיסְטוֹ אֵין לוֹ הוֹכָחָה עַל קַדְמוּת הָעוֹלָם כְּפִי הַשְׁקָפָתוֹ , שֶׁהוּא עַצְמוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ הוֹכָחָה עַל כָּךְ, וְשֶׁאוֹתָן הַהוֹכָחוֹת וְהָרְאָיוֹת שֶׁהוּא אוֹמֵר אוֹתָן, הֵם אֲשֶׁר נִרְאִין וְנוֹטָה הַדַּעַת אֲלֵיהֶן יוֹתֵר...
וְאֵין לַחֲשֹׁב עַל אַרִיסְטוֹ שֶׁהוּא סָבוּר שֶׁאוֹתָן הַדְּבָרִים הוֹכָחָה, כִּי ארִיסְטוֹ הוּא אֲשֶׁר לִמֵּד לִבְנֵי אָדָם דַּרְכֵי ההוֹכָחָה וְחֻקֶּיהָ וּתְנָאֶיהָ...
וַאֲבָאֵר לָהֶם שֶׁאָרִיסְטוֹ עַצְמוֹ לֹא טָעַן הַהוֹכָחָה בִּשְׁאֵלָה זוֹ, מִזֶּה שֶׁהוּא אוֹמֵר בַּשֵּׁמַע - שֶׁכָּל מִי שֶׁקָּדַם לָנוּ מִן הַטִּבְעִיִּים סוֹבֵר כִּי הַתְּנוּעָה אֵינָהּ הוֹוֶה וְלֹא נִפְסֶדֶת, פְּרָט לָאַפְּלָטוֹן שֶׁהוּא סָבוּר שֶׁהַתְּנוּעָה הוֹוָהּ נִפְסֶדת, וְכָךְ גַּם הַשָּׁמַיִם לְדַעְתּוֹ הוֹוָהּ נִפְסֶדֶת, זֶה לְשׁוֹנוֹ.
וְיָדוּעַ שֶׁאִלּוּ הוּכְחָה שְׁאֵלָה זוֹ בְּהוֹכָחוֹת הֶחְלֵטִיּוֹת, לֹא הָיָה נִזְקָק אַרִיסְטוֹ לִתְמֹךְ אוֹתָהּ בְּכָךְ שֶׁ"כָּל מִי שֶׁקָּדַם מִן הַטִּבְעִיִּים סוֹבֵר כֵּן", וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר כָּל מָה שֶׁאָמַר בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם מִן הַהַרְחָקָה לְדִבְרֵי כָּל מִי שֶׁחָלַק עָלָיו, וְגִנּוּי הַשְׁקָפָתוֹ.
לְפִי שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהוּכַח, לֹא תּוֹסִיף אֲמִתָּתוֹ וְלֹא יִתְחַזֵּק הַנָּכוֹן שֶׁבּוֹ בְּהַסְכָּמַת כָּל הָעוֹלָם עָלָיו, וְלֹא תִּגָּרֵעַ אֲמִתָּתוֹ וְלֹא יֵחָלֵשׁ הַנָּכוֹן שֶׁבּוֹ אִם יַחְלְקוּ כָּל אַנְשֵׁי הָאָרֶץ עָלָיו.

 

[yonatanr]

ולגבי נושא החודש - אביא את דברי רבי אברהם בן הרמב"ם, בספרו 'המספיק לעובדי ה'' בפרק י' 'על ההתבודדות':
הַהִתְבּוֹדְדוּת הִיא אַחַת הַנִּכְבָּדוֹת שֶׁבֵּין הַמִּדּוֹת הַתְּרוּמִיּוֹת, וְהִיא דַּרְכָּם שֶׁל גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים, וּבְאֶמְצָעוּתָהּ הִגִּיעוּ הַנְּבִיאִים לִידֵי הִתְגַּלּוּת. וְהִיא נֶחְלֶקֶת לְהִתְבּוֹדְדוּת חִיצוֹנִית, וּלְהִתְבּוֹדְדוּת פְּנִימִית...
וְעַל פִּי זֶה נָטוּ הַנְּבִיאִים וְתַלְמִידֵיהֶם הַצַּדִּיקִים אֶל הַהִתְבּוֹדְדוּת הַחִיצוֹנִית הַמְּבִיאָה לִידֵי הִתְבּוֹדְדוּת פְּנִימִית, וְהַלֹּא הַהִתְבּוֹדְדוּת הַחִיצוֹנִית פֵּרוּשָׁהּ הִתְרַחֲקוּת מִבְּנֵי הָאָדָם, וְהוֹקָרַת הָרֶגֶל מֵעַצְרוֹתֵיהֶם, וְהִנָּתְקוּת מֵעֲלֵיהֶם, וְכָל זֹאת - כְּדֵי לְהִנָּצֵל מִן הַדְּבָרִים שֶׁהֶהָמוֹן שָׁטוּף בָּהֶם, וּלְהַגִּיעַ לִידֵי בִּטָּחוֹן שֶׁלֹּא יִטָּרֵד עַל יְדֵי רְאִיָּתָם וּשְׁמִיעַת שִׂיחוֹתֵיהֶם וְעִסּוּק בְּעִנְיְנֵיהֶם, מִן הַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא וּמִן הִתְעַנְּגוּת עַל מַלְאָכָיו וְיִפְעַת בְּרוּאָיו, עַל יְדֵי כָּךְ שֶׁיֶּהְגֶּה בָּם וַיִּתֵּן דַּעְתּוֹ עַל קִרְבָתָם אֶל ה' יִתְעַלֶּה...
וְהַהִתְבּוֹדְדוּת הַחִיצוֹנִית יֵשׁ שֶׁתִּהְיֶה שְׁלֵמָה, כְּגוֹן עַל יְדֵי הַהִתְרַחֲקוּת מֵחַיֵּי הַכֶּרֶךְ, וְהִסְתַּגְּרוּת בְּמִדְבָּרִיּוֹת וּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם יִשּׁוּב, וְיֵשׁ שֶׁתִּהְיֶה חֶלְקִית בִּלְבַד, כְּגוֹן הַהִסְתַּגְּרוּת בַּבַּיִת פְּנִימָה. יֵשׁ שֶׁתִּהְיֶה מַתְמֶדֶת, וְיֵשׁ שֶׁתִּהְיֶה אֲרָעִית, יֵשׁ שֶׁתֶּאֱרַךְ זְמַן רַב, וְיֵשׁ שֶׁלֹּא יֶאֶרְכוּ יָמֶיהָ. אַךְ לְהַתְמִיד בָּהּ כָּל הַחַיִּים - דָּבָר זֶה הוּא מִן הַנִּמְנָע בְּעוֹלָם שֶׁל מַטָּה...

 

[וי שלוק]

כשחשבתי שוב על בדידות לא יכולתי שלא להזכר בסיפורה של "רחל גרין" שבתקופת הפרעות נשארה יהודיה בודדה בירושלים המוסלמית העתיקה ושמרה בקנאות על ביתה שלא יתיישב ע"י הערבים.
רחל גרין בויקיפדיה

אני חושב שהאנשים האלו שבחרו בבדידות, לא כל כך סבלו ממנה...

 

[וי שלוק]

הבדידות, לפעמים עושה לי רע, אך יש רגעים שבדיוק אבל הפוך..

ההימצאות הממושכת עם אנשים, גורמת לי להתגעגע לבדידות, או יותר נכון להתגעגע לעצמי, שנמצא איתי רק כשאני לבד...

וכשאני מתגעגע,
אני נוטל את רגלי והולך להיות בודד - ביחד עם עצמי.

הולך רחוק למקום שאין אנשים, מקום שיש רק אותי, נשכב על האדמה, אף אחד לא רואה, רק אני, אזי חסל סדר גינונים, מחכה להיפגש עם עצמי שנטשתיו כל היום..

לפעמים הוא בא, ואז כיף לי ונעים, אנחנו יושבים יחד, ומכריזים בדרמטיות "לעולם לא עוד", לעולם לא נפרד שוב, הוא, תמים ומאמין, אבל אני מזמן יודע שכשנשוב לחיים ולעבודה, אזי הוא יצטרך להמתין לי,
עד שיום אחד אני אגרד איזה כרטיס בלוטו, ואזכה בסכום שאוכל להשאר איתו כל היום ולא לעבוד, ולא להזניח אותו - אותי.

ולפעמים הוא פגוע על שהזנחתיו כל היום ולא מוכן לבוא, והוא אומר לי "לך לחברים שלך", לאלו שהיית איתם כל היום, ופתאום אני מוצא את עצמי חושב איך לנהוג עם הילד ההוא, ואיך לשכנע את הפקידה מכא"ל שתואיל בטובה לא לשלוח את הנתונים המפלילים לבנק ישראל, ואיך לקדם את הארגון הכושל ההוא,

ואז אני מתנער, בשבילך זה באתי לכאן??
ההיום לא אוכל להיות בודד?
האם היום לא אפגוש אותי??

מנסה בכל כוחי לשוב ולהיות בודד, ולא מצליח, היום שעבר עלי צף כשמן שבנרות שבת, לא מוכן לשקוע למרות כל המאמצים, העצמי הבודד שלי נותר בודד מתמיד, אפילו אני, ואפילו עתה, איני מוכן להיות עימו.

וכל השיטות ששמעתי עולים לי בראש, להתרכז, לספור כבשים, הכבשים מגדלים קרניים, נהיו לי תיישים, והבדידות עדיין לא מוכנה להתיישב לי על הלב, עצמי שלי עדיין כועס עלי ולא מוכן לבוא לפגישה.
אני מתוסכל, כועס, חוזר הבייתה, ובדרך האמוציות שלי פועלות שעות נוספות, ומרצים לי את משנתם המדופלמת שהבסיס למצע המרכזי שלה הוא הפגיעה מהסירוב להפגש.
"עזוב אותך משטויות, מהרגש, "מעצמך", חדל לך משגיונות, אינך כבר בן עשרה מבולבל, אז אזור חלציך כגיבור, ותשקע כל כולך בעבודה, בחיי היום יום, תהיה בן חיל, צא מהדמיונות".

ואז..

ההמשך יבוא אי"ה
תלוי בלייקים

 

[שיילה]

ההמשך יבוא אי"ה
תלוי בלייקים

לילה סמיך בחוץ. אני לבד. בודד.

כתבתי קטע מצוין, העליתי לפרוג.

שני לייקים.

מרפרש. מרפרש. מרפרש.

שוב אני לבד.

 

[לילך אור]

לילה סמיך בחוץ. אני לבד. בודד.

כתבתי קטע מצוין, העליתי לפרוג.

שני לייקים.

מרפרש. מרפרש. מרפרש.

שוב אני לבד.

לכו ללייק.
לא טוב היות האדם לבדו.

 

[ביזנסטורי - אילה]

[רווק]

הם כולם בתיבה
זוגות זוגות
נכנסים.

איש לביתו
ואשה לאשה
וחיים.

והוא
רוצה להיכנס
לחממה,
אבל אין לו
מקום
ואין לו קומה
מתאימה.

יום ועוד יום
סוחף אליו עוד
ידידים.

וגם הוא מנסה
אך עדיין ממתין
כי אין כניסה
ליחידים.

 

[אשר לב]

בדידות

כמה מתוקה את
עוטה כסות של חכמה
התבדלות ושתיקה

כמה קר בך
קוצנית ומרחיקה
מבודדת, אטומה

יום יבוא ותדעי, בדידות
לצעוד שלובת זרוע עם הידידות

עוד תראי


[כי להתבודד בין אנשים
זה הרבה יותר מרשים]

 

[וי שלוק]

לילה סמיך בחוץ. אני לבד. בודד.

כתבתי קטע מצוין, העליתי לפרוג.

שני לייקים.

מרפרש. מרפרש. מרפרש.

שוב אני לבד.

חזקקקקקקקק ביותר!