• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

דרוש מידע מתלה בגדים על דלת פולימר

I) AM)

משתמש מקצוען
יש לכם דלתות פנים מפולימר?
האם אתם תולים עליהם וו תליה לבגדים?
אמרו לנו שזה הורס את הדלת ואנחנו רגילים לתוספת אכסון הזו
אשמח לשמוע
תודה
 

-אליה-

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
צילום מקצועי
עריכה תורנית
D I G I T A L
עימוד ספרים
זה יוצר רווח בגומיות ככה שהדלת לא תהיה אטומה לרעש
 

אינסוף

משתמש מקצוען
גם לי היה קשה להתרגל
שמתי מתלים על הקיר מאחורי הדלת. לא על הדלת
 

אנציקלופדיה

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
עריכה והפקת סרטים
אנחנו שמנו בלית ברירה אחרי כמה שנים,
אבל זאת דלת שכמעט ולא סוגרים
 

סטודיו לגרפיקה

משתמש סופר מקצוען
ניתן להדביק/להבריג מתלה לדלת עצמה
בלי תופסנים מלמעלה
משהו כמו בתמונה המצורפת, שניתן להוציא את התופסנים ולחבר ישירות לדלת (אפשר עם 'סופר 7')
צילום מסך 2025-04-30 022539.png
 

byy

תכנון ועיצוב פנים
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב ואדריכלות פנים

horseman

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה

תורתי אומנותי

משתמש רשום
לדעתי העניין הוא כזה
דבר ראשון צריך לדעת שבכל דלת הנושא המרכזי והרגיש שלה הוא הצירים
לכן מקין דלת עולה יקר כי זה דורש ידע של דיוק מ-ט-ו-ר-ף
שלולא הדיוק הזה הדלת הייתה מקשה עליכם את הפתיחה והסגירה וכן הייתה חורקת ובמקרים טובים פחות גם נופלת מציר אחד ועומדת רק על התחתון

הלכך אחרי שהבנו שזה הנושא המרכזי
אנו נבין למה לא להדביק את המתלה לדלת וזה משני סיבות

1. העומס הטיבעי שזה יוצר ומימלא הציר העליון נדרש לעמוד בלחץ שלא אליו הוא מיועד, מה שזגורם במוקדם או במאוחר חריקות וכו' וכנ"ל.

2. היות ועל המתלה בדרך כלל יש נפח גדול {כמו תיקי צד מעילים בימות החורף או סתם בגדי בית שמוסיפים לניפוח} לכן זה גורם גם כן שכאשר פותחים את הדלת היא 'נמחצת' לקיר ומימלא היא 'מתנתקת' מהמשקוף

3. יש עוד משהו קטן מאד שהיות והקליפסים נתפסים על הדלת מלמעלה הם יוצרים רווח בגומיה אבל זה דבר שאפר לדעת מתחילה אם יהרוס או לא

אם יגידו לכם שפלוני עשה והצליח זה אחד מהשניים או שיש להם דלת טובה {לא קשור לסוג המתלה} או שהם לא יודעים שהדלת ב'תהליכי הריסה'

למעשה
יש לכם אפשרות באופן שאתם יודעים שהצירים מחוברים יותר מכמו שצריך וכמובן שרואים שהדלת נסגרת עם הווים באופן מושלם
בהצלחה אחים יקרים
 

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת שכן רע-ש!
א.
שעת לילה מאוחרת, בני הבית נמים את שנתם, ואתה מדמדם.. את שנתך. לפתע דפיקות בדלת, טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק...! (בפועל יותר מעצבן לשמוע את הדפיקות מאשר לקרוא את כל ה-20 טוק טוק...)

אתה ניגש להציץ בקוקר (עינית) ורואה חזות מטושטשת.
לבוש בפיג'מה, ואין לך מושג את מי תגלה כשתפתח את הדלת, אולי את רב השכונה.. או סתם אדם מכובד שלא היית רוצה להתראות בפניו במדי לילה. וללבוש בגדים לא בא בחשבון, אז אתה נשאר במטה.
אך הדפיקות לא מרפות וקצב הנקישות עולה בכמה סולמות... מה שמאלץ אותך לעלות על מדים רגילים.
בכל זאת, אם יהודי דופק באישון לילה מסתבר שזה עסק רציני, כמו הצלת נפש אחת מישראל, ואפילו שתיים.

אתה ניגש לפתוח את הדלת בדחילו ורחימו, דרוך לגלות מיהו הדופק.. שגרם לך להתלבש?
מתברר שהשכן מקומה-4 בא להחזיר לך עכשיו את 2 השקלים שלקח ממך בשחרית! איזה יופי...!

ב.
שעת מנוחת צהרים. בלילה הקודם השינה שלך נקטעה בגלל השכן מקומה-4.
וממש הרגע אתה הולך לחרוף כמה שעות טובות לפצות על השעות האבודות. בחדר שורר שקט מופתי וכבר הפכת צד במיטה. אבל אז בדיוק נשמעות דפיקות נמרצות בדלת.
יותר מאלף טוקטוקים בקצב מסחרר, גורמים לך לקום בעצבנות, ולצמצם מרחק מהדלת הנדפקת.

אתה פותח את המסכנה, ומגלה שמדובר בשני זאטוטים קטנים שדורשים את המסמרים שהבן שלך לקח להם (לטענתם..) לבניית 'המחנה'..
מעצבן, משגע, מטריף, כל מילת תיאור בהקשר שלילי תואמת כשורה את המצב. ואם לא היית אנטישמי. היית קולע את שניהם בפאות אוזנם ומשלחם בנימוס להוריהם. אבל אתה מנומס. ופורע את חובך מבנך השובב.

ג.
שעת לילה שקטה במיוחד, אתה שקוע בשיחת טלפון ראשונה עם המלמד של הבן - שמספר שהוא מתנהג באלימות, ופתאום - דפיקות בדלת. טוק טוק טוק, מלווה ברעש קל של גרירת חפץ מתכתי.

אתה עוזב את השיחה, פותח את הדלת עם הטלפון, ורואה שכן שמחזיק מברג ענק.
"סליחה על ההפרעה, אתה יכול להלוות לי פטיש? זה הדבר היחיד שחסר לי כדי לפרק את הארון הישן שלי".
"לא אין לי פטיש!". סוגר את הדלת ומסנן: "למזלך!"
והמכובד מעבר לאפרכסת שואל, "מה אמרת?"

ד.
שעה מאוחרת, דפיקות בדלת מעירות אותך מהשינה.
השכן מקומה-3 מחכה מעבר לדלת עם מבט מודאג:
"סליחה על ההפרעה, אבל יש לך אולי מלח+ביצים? בדיוק באתי להכין חביתה וגיליתי שנגמר לי".
לאחר שנתת לו וסגרת את הדלת. אתה מהרהר לעצמך: "חביתה? בשתיים בלילה? הלוואי שיחטוף צרבת!"

ה.
שעת בוקר מוקדמת, השמש בקושי זרחה, הציפורים חורפות, והדפיקות בדלת מתחילות בקצב אחיד. טוק טוק טוק.
אתה מנסה להתעלם, אבל הדפיקות לא פוסקות.

מתוך שינה מעורפלת אתה קם וניגש לדלת, מציץ בעינית, ורואה אדם עם קופסת קרטון.
אתה פותח את הדלת בחצי עין עצומה, והברנש מכריז בהתלהבות: "המשלוח שהזמנת הגיע!".
רק אתה לא הזמנת כלום...
מתברר שזה תבניות ביצים לשכן מקומה 3...

ו.
שעת בוקר מוקדמת, אתה מתארגן בזריזות ליציאה להספיק את המניין המהיר.
טוק טוק טוק טוק טוק!

השכן מקומה-3 מחכה לך עם כוס ביד:
"היי, אפשר קצת קפה? אני לא יכול להתחיל את הבוקר בלעדיו".
אתה שוקל ברצינות אם לזרוק עליו ביצים.. או להשאיר כוסות חד-פעמיות מחוץ לדלת.
"מתי הבנדיט הזה ישן?!", אתה שואל את עצמך.

ז.
שעה מאוחרת, דפיקות קלות אבל עיקשות בדלת.
אתה פותח, ורואה את השכן המבוגר מקומת הקרקע.
"סליחה, אבל נראה לי שמישהו אצלכם מזיז רהיטים. זה מפריע לקרוא את העיתון".
אתה מסתכל על הסלון - שום דבר לא זז כבר שנים...

ח.
שעה לא ברורה בלילה, אתה שומע את הדפיקות אבל לא ברור מהיכן.
אתה מתלבש בזריזות, פותח את הדלת, ואין אף אחד.
אבל... על הרצפה יש פתק:
"הייתי חייב לבדוק אם אתה ער. תודה. השכן מקומה-3..."



אז מה באמת הפתרון לטרדנים כאלה?
כי הפתרון הקונבנציונאלי - לתלות על הדלת פתק בנוסח:
ין לדפוק בשעות 2-4 בצהרים, ומ-11 בלילה" -
לא נמצא יעיל אל מול נוקש טרדן, שסבור שדפיקתו היא יוצאת מהכלל....
אז מה כן?

לפניכם מספר אופציות להרחיק את הדפקנים הדווקנים...
אפשר למשל לתלות על הדלת שלט "זמני קבלת קהל" גדול ומעוצב - בנוסח:
"אנחנו ישנים בשעות 11 בלילה עד 7 בבוקר. ובצהרים בשעות 2 עד 4. בשאר השעות אנחנו מתעלמים בכוונה. תודה על ההבנה!"
ואל תשכחו להוסיף אייקון של מנעול ענק לחיזוק המסר.

במצב ואתם אדיבים או גרים עם שכנים רגישים במיוחד, כתבו את הנוסח הבא:
"אנחנו כל כך מצטערים על חוסר המענה! כדי לוודא שמקרה כזה לא יקרה שוב, בבקשה כתבו את הבעיה שלכם בפתק, העבירו אותו בתחתית הדלת ותלכו לישון –אל חשש בבוקר כבר נעדכן אתכם".

או: "אתם דופקים בשעה מאוחרת? הדלת שלנו עלולה להיעלב! חזרו מחר והיחסים יישארו תקינים".
וגם: "דלת זו אינה תומכת בדפיקות לילה וצהרים. אנא נסו להקיש קלות ביום בהיר אחר".

ואולי אתם בעניין של שלט מפתיע: "נא לא לדפוק! במקום זאת, שלחו לנו הודעה טלפונית. נענה מיד... או כשנתעורר".
או: "דיירי הבית ישנים עכשיו! דפיקות בשעות אלו יתועדו ויובילו לדיון בוועד הבית על מהות השפיות. תודה על שיתוף פעולה!"


במקרה ואתם מתגוררים בשכנות לליקויי ראיה, או שכנים שעושים ראש קטן ומצלצלים בפעמון, החליפו את הפעמון במתג מזויף עם שלט "לחצו כאן לשירות". כשהם לוחצים, שימו הקלטה של צפצוף ואחריו: "השירות כרגע לא זמין. תודה על הפניה!"
אפשר גם להתקין רמקול קטן מעל הדלת שיאמר: "הדיירים עסוקים כרגע במשהו מאוד חשוב. נסו שוב ביובל הבא".

ואם כלו כל האפשרויות, תמיד אפשר לחשוב מחוץ לקופסה. להתקין דלת דו-כיונית! איך זה עובד אתם שואלים?
כשמישהו דופק בשעה מאוחרת, הדלת מסתובבת ומפנה אותו חזרה למדרגות עם הודעה: "קבע את ביקורך בשעה יותר ראויה. תודה!".

ואם תליתם פתקים ושלטים מכל הסוגים, החלפתם את מתג הפעמון, העמדתם רמקול, התקנתם דלת דו-כיונית, ואף הצמדתם מכתזי"ת קטנה שכל דפיקה משגרת שפריץ מים לעבר הדופק (ככל שהשעה פחות נוחה, השפריץ יותר חזק), ועדיין זה לא עזר, אז קבלו עצת זהב.. רק רגע, אני שומע מישהו עומד במפתן הבית.
"רותי תפתחי את הווילון. תראי מה רוצים השכנים..."
העיקר שלא ידפקו!

מקווה שהועלתי. בהצלחה!
טוב ליקרוא קודם לדעת למה נמחק



אמר כ"ק אדמו"ר מנדבורנה זי"ע מעלת שבת פר' וירא יותר מימי ראש השנה. הנה הקריאה מעורר הזמן כנודע, וממילא שבת קודש הזה שקוראים את הקריאה שקוראים בראש השנה הוי בחינת ודוגמת ראש השנה. אמנם יש בשבת קודש זו מעלה יותר מראש השנה, כי בעוד שבראש השנה מה ששבים בתשובה היא מיראה מפחד הדין, הגם שבראש השנה שייך גם תשובה מאהבה, אמנם זה שייך רק אצל בני עליה בלבד, מה שאין כן פשוטי עם שבים בראש השנה מיראה, אך בשבת קודש הזה שהוא בחינת ודוגמת ראש השנה, ואין בה את סיבת היראה השייך בראש השנה, כי לא ימי דין עתה כמו ראש השנה, על כן ודאי התעוררות לתשובה שבשבת זו היא מאהבה, ועל כן, כיון שמתעורר בשבת זו כח של תשובה מתוך אהבה, אפשר להתעלות מכח סגולת שבת קודש במדריגות עבודת ד' לשם שמים מתוך אהבה גמורה להקב"ה.


כל פרשה מלאה בנושאים, וכל נושא בפני עצמו מרתק, ממלא ודורש התעניינות, ולכן עלינו לילמוד מיכך גם לכל ענייני הבית, שכל נפש בבית אם זכר ואם נקבה, יש בה מלא אתגרים ומבטים שונים על כל דבר, וכל אתגר וכל יום מעשׁרים את ההורים בתוצאות הנסיונות וההתמודדויות בביתם פנימה וכשיש דוגמא אישית חיובית עם מחמאות זה משפיע טוב להנהגת ואווירת הבית והתוצאות בזה ברורות.


"וירא והנה שלשה אנשים ניצבים עליו וירא וירץ לקראתם וכו' והוא עומד עליהם" (י"ח - ב'- ה') ישנם כאן שלושה מצבים. א'. ניצבים עליו. ב'. וירץ לקראתם. ג'. הוא עומד עליהם. - כאשר ירדו המלאכים והתגלו לאברהם, הם היו למעלה - ניצבים עליו. אבל כאשר אברהם התחיל להתכונן למצוות הכנסת אורחים, כתוב "וירץ לקראתם", היינו בשווה להם, במדרגה אחת איתם. ואח"כ כשהיה באמצע מצוות הכנסת אורחים, אז "והוא עומד עליהם" - היה כבר למעלה מהם.

אומר רבי יהושע רוקח מבעלז, בליל שבת כשאנו נכנסים לביתנו אנו שרים שלום עליכם מלאכי השרת, אבל בפסקה השניה כבר לא אומרים מלאכי השרת אלא אומרים מלאכי השלום, מדוע? כי כשנמצאים בבית והנרות דולקים והשולחן ערוך וקדושת השבת אופפת את כל הבית, אז בעה"ב נמצא במדרגה גבוהה יותר מאשר המלאכים.


ואקחה פת לחם (יח, ה). מובא בב"ח (או"ח קנ"ז) יתיר חגורתו
קודם אכילה. וסימנך "ואקחה פת לחם" "אקחה" ראשי
תיבות למפרע: ה'תר ח'גורתך ק'ודם א'כילה. "פת לחם" ראשי
תיבות, פ'ן ת'בוא ל'ידי ח'ולי מ'עיים.


בשם החפץ חיים זצ"ל אומרים שאמר שהעולם אומר שאם
עושים עוזר הקב"ה, אבל אני אומר בדיוק ההפך שאם
הקב"ה עוזר האדם עושה.


קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו (כא, יח). מובא בבית
ישראל – גור (תש"ט) [ומסופר, שבעת המלחמה בירושלים
בשנת תש"ח, כשנפלו פגזים בתוך העיר והרעישו והחרידו לב
כולם, אמר ה"בית ישראל" מאמר זה, ומיד נשתתקו ההפגזות,
ויהי לפלא,] המלאך אמר לה קומי שאי את הנער והחזיקי את
ידך בו, כי כתיב אצלו והוא יהיה פרא אדם לענות בני ישראל,
אזי אמר והחזיקי את ידך בו לרסן אותו.


לא לגרום צער לזולת. אחד מחסידי סלאנים שעבר עליו עשרים
שנה שלא זכה להיפקד בזש"ק, וחביריו רמזו לו אולי יתבונן
אולי הכאיב למישהו במשך שנותיו ונזכר כשהיה בישיבה
היה שם מנקה שכל פעם שניקתה מה שהיא מצאה בחדר אוכל
הכניסה לכיס, כגון בשר וכדומה, והנה פעם אחד ניקתה את
החדרים והאברך נכנס לחדר אחרי שהיא ניקתה ועוד היה
רטוב, והיא צעקה זה מועל בהקדש אני נקיתי ואתה דורך
ושוב אצטרך לנקות והמוסדות יצטרך לשלם עוד, וזה מועל
בכספי הקדש, אמר האברך מי מועל בהקדש? מי מועל בהקדש?
מי גונב כל יום? ואת עוד מדברת, ועל כן עכשיו צלצל האברך
וביקש מחילתה ממנה, ושאל אותה אם היא זוכרת המעשה
והיא אמרה בוודאי אני זוכרת ואז לא הייתי מסוגלת לסלוח
על זה כי כל כך כאב לי, ומיד כשמחלה ראה האברך הישועה
קרובה לבוא ואכן נולד לו ילדים אח"כ.


איך מגיעים למצב חינוכי שילד יסכים ללכת לעקדה, אלא זה מתחיל מ"שלח את האמה ואת בנה", כשיש חברים טובים מהַיַלְדוּת זה עוזר טוב לחינוך ולהשקעה לעתיד.


*"וירא אליו ה' באלוני ממרא", "לבקר את החולה" (רש"י). אחד המלמדים בת"ת עץ חיים (בדור הקודם) סיפר: "בננו חלה קשות. לילה אחרי לילה היינו מרותקים ליד מיטת חוליו עד אחר חצות. הדבר השפיע עלינו קשות הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית. "לילה אחד, הופיע אצלנו הצדיק רבי אריה לוין זי"ע בליווי רעייתו ואמר לנו: "לכו לישון ואנחנו נשהה בבית החולים עם בנכם". כמובן שסירבנו לכך. או-אז הוסיף רבי אריה ואמר לנו: "עליכם להבין, יש לי דברים חשובים ודחופים שאני חייב לשוחח על כך עם רעייתי, אולם איני יכול לעשות זאת בביתנו מאחר וילדינו הקטנים מצויים בחדרנו (הייתה להם דירת חדר 1) ואיננו רוצים שהם יאזינו למה שאנו מדברים, לכן אנו מעדיפים להיות פה עם בנכם ולשוחח"... (צדיק יסוד עולם)


בשלישי למילה מגיע אברהם אבינו והסעודה הזו יותר חשובה מסעודת הברית ולכן יש לה אריכות בתורה.

סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א [הוא חתן הפוסק הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל] ששמע בשם האדמו"ר מנארול זי"ע שהאדמו"ר הרי"ד מבעלז זי"ע היה עובר בדרכו בעיירה נארול והיה מתעכב ומברך את הציבור וממשיך בדרכו, פעם אחת עבר ולא רצה להתעכב ולברך, ולמרות שהפצירו לא הסכים, ביררו למה, וענה, תבררו מה היה היום בבית הכנסת, ביררו, ונודע שיהודי פגע ביהודי במילים קשות, אמרו לרי"ד מבעלז מה ששמעו וביררו האם כוונתו לכך, והגיב, אם יהודי דוקר יהודי במילים הוא גורם שאח"כ גוי ידקור יהודי פיזית. סיים הרב זילברשטיין אם אנו שואלים למה קורה כל המצב, הסיפור הזה הוא אחת מהתשובות. בין אדם לחבירו. שנזכה להיות זהירים.


ציצלצל מחנך מכיתה ד' מאחד תלמודי התורה הטובים מאד בירושלים וסיפר לחבירו: כאשר ישב בהפסקה בין התלמידים, האזין הוא לשיחה תמימה בין שני תלמידים שזעזעה אותו לחלוטין ולימדה אותו רבות: אתה יודע אברהם, אבא של משה, שכן שלי, נפטר. כל היום באים אליהם אנשים לנחם. כולם בוכים, החדר מדרגות שלנו מלא מודעות אבל, רק בלילה שכולם הולכים מהבית, יש שם שקט, אבא שלי אמר שצריך לנחם את משה, אבל אני מתבייש, אין לי מה להגיד לו ולכן עוד לא נכנסתי אליהם הביתה, משה בטח עצוב נורא וחושב כל הזמן על אבא שלו, הסתקרנתי וניסיתי לשמוע את המשך השיחה בין הילדים... "אני דוקא חושב שאחרי שהוא יתרגל שאין לו אבא, הוא בטח כבר לא יהיה עצוב, כי כולם ירחמו עליו, יוותרו לו, יעזרו לו ויקנו לו דברים, יתייחסו אליו יפה כי עכשיו הוא יתום. ובבית, כבר לא יהיה לו אבא שיצעק עליו וירביץ לו."... "אברהם, איך אתה מדבר? השתגעת?!. השיב לו חברו בבהלה, "מי שאין לו אבא הוא הילד הכי עצוב בעולם. אין מי שיעזור לו וילמד איתו, מי יחתום לו על המבחנים וילמד איתו בשבת..."?! "זה לא נכון, "השיב לו אברהם", אבא שלי גם ככה לא לומד איתי אף פעם, הוא כל הזמן רק צועק ומרביץ."... הצלצול של סיום ההפסקה קטע את המשך השיחה של הילדים. המורה היה המום מהשיחה התמימה והתקשה להמשיך ללמד. הדיבורים של התלמיד, אברהם, ילד בן עשר המעדיף לחיות ללא אבא, כי כך ירחמו עליו ויעזרו לו, יפסיקו לצעוק עליו, להעיר לו ולהרביץ לו, והרי גם ככה אבא לא לומד איתו. הדיבורים האלו לא נתנו לו מנוח. מי יודע מה עובר עליו בבית...? הסיפור הזה צריך להדליק לכולנו נורה אדומה. כולנו מכירים ילדים עם פנים נפולות ללא שמחת חיים - מי יודע מה עובר עליהם בבית? של רוגע, מקום של אהבה ושלווה, אך כל זה תלוי, אם כעת לפני שיסתיים המאמר נחליט - מהיום אנחנו משתנים!. מהיום נעבוד על המידות בבית, מהיום אנחנו לא מרימים את הקול בבית ובודאי שלא נאמר מילים גרועות ולא טובות, נשתדל להשרות אוירה רגועה וטובה בבית ונתפלל על כך ללא הרף. אך הדבר החשוב והמשפיע ביותר שעלינו לדעת הוא: המדד להצלחה בחינוך ילדים, תלוי ביותר במדד השלום בית עם בן הזוג. אם שלום הבית שלך טוב, קל להניח שילדיך יתחנכו כראוי!.


חיזוק בברכת המזון: יהודי שזכה לעלות לישראל אחרי השואה, מעיד על עצמו מה עזר לו, בהיותו ילד ב-ת"ת הגיע לבקר ב-ת"ת רבי מאיר שפירא זי"ע, ואמר להם רבי מאיר שיש לו שאלה, האם הם יודעים איזו אות לא כתובה בברכת המזון, כמובן כולם ענו האות ף, אמר להם רבי מאיר, תזכרו היטב שזה כתוב בסימן קפ"ה, וכשאתם שותים קפה תזכרו את הדבר החשוב הזה, שהמברך ברכת המזון בכוונה לא שולט בו כלל חרון-אף, -ממשיך היהודי ומספר- כשגדלתי נכנסתי ללמוד בישיבת חכמי לובלין, ובירכתי כל יום ברכת המזון במשך כחצי שעה, עם הזמן בניתי בית והמשכתי במנהגי זה כשאני זוכר היטב את הקוד, "סימן קפה", ויום אחד התחילה מלחמת העולם השניה, והובילו אותנו בתור שבסופו יש פנִיָה או לחיים או להיפך, ובעומדי בתור ביקשתי מהקב"ה שיתחסד עימי ויתן לי את הזכות להמשיך בחיים כדי שאוכל עם הזמן לברך ברכת המזון בכוונה, כשהגעתי לסוף התור הורו לי ליפנות לכיוון החיים, אבל גם שם בסיום התור שאלו כל אחד מה הוא יודע במקצועות, ולי לא היה מה להשיב, ושאלתי את העומד מאחורי מה הוא חושב לומר והוא ענה "טבח", החלטתי שגם אני יענה כך, היגעתי לסוף התור, ונשאלתי, ועניתי "טבח", לקחו אותנו ושמו אותנו במטבח, ועד לסיום המלחמה היינו שם אבל נזהרתי לא לאכול מאכל שאינו כשר, אבל שמחתי שיכולתי בזמנים בהם היה המבטח ריק לברך ברכת המזון ברוגע. וכנראה שבזכות זה ניצלתי ואני עדיין זוכה לברך ברכת המזון בכוונה וברוגע וכיום מאחרי המלחמה אני מברך יותר מחצי שעה. יהודי זה סיפר את הסיפור כי נישאל ע"י בן משפחה למה בירך ברכת המזון זמן רב ועל כך השיב את כל הסיפור.


מאור פנים וסופו הכרת הטוב: היה פעם באחת מהישיבות בחור שהרגיש מאוד בצד, ורק חבר אחד בישיבה היה מתייחס אליו כל יום בכך שהיה עומד בפתח בית המדרש וכשהחבר היה עובר שם היה מאחל לו איחולים שונים בוקר טוב וכדו' והכל עם מאור פנים, ולאחר כמה שנים זכו שניהם להקים בתים, והמאיר פנים היה צריך לטוס לחו"ל, ולא היה לו שַם משפחה, ולא זכר אם יש לו חברים, אבל טס, וכשהגיע בחו"ל לבית הכנסת לתפילת מנחה ניגש אליו אחד המתפללים ודרש בשלומו והתעניין במצבו וכשנודע לו למה הוא כאן, סידר לו מיד דירה וקניות וסידר את משפחתו במוסדות תורה, ואחרי הכל גילה לו שהוא אותו בחור שקיבל את ה"מאור פנים" והוא מקווה שהצליח להחזיר במעט "הכרת הטוב". [נכתב בקצרה (מפורט באריכות בגליון "אחדות" שהודפס בשנים תשנז-נט במדור דובר מישרים גולה עמוקות].


*[לזכות השמחה בזכיית זש"ק לאחר ציפיה והמתנה של כ40 שנים, אחרי תיקון טעות בכתובה שלא ידעו עליה כ39 שנים] (- פורסם בכתובת שמיעה)
נעים מאד, כייף לשתף לראשונה, בהתרגשות גדולה, סיפור שטרחתי לכתוב לאיזו תחרות.. ומרגישה שיש לו ייעוד להוסיף אור וחיזוק בעולם. תהנו.
שלושה שותפים באדם/הודיה בושארי

***

יש סיפורים מרגשים, יש סיפורים מחזקים, ויש סיפורי השגחה, בסיפור המוגש לפניכם יש את מכלול הדברים, כי הוא סיפור שקרה באמת!

***


לאמא שלי יש בספה שקע, 30 שנה שאמא שלי יושבת במקום הקבוע שלה, זר לא ישקע.

אני יושבת מולה על הפוף שלי. מדברת בהתלהבות והיא מקשיבה.

אתמול חזרתי מסופ''ש בסמינר ''ערכים'' לרווקות. והלב שלי דופק מאז בקצב אחר.

אני מספרת לאמא בעיניים נוצצות על האור של דרך התורה, איך גמלה בליבי ההחלטה לזרוק את כל הבגדים שלי לפח, ולצאת לדרך חדשה, לחזור בתשובה...

אמא שוקעת בספה עוד יותר, כעס מבעבע בה, אני מזהה מאוחר מידי שהיא לא אוהבת שום אור שנדלק בי.

היא מזדקפת, מתחילה למנות את כל מה שלא מוצא חן בעיניה. מורידה שלטרים.

אחד: החצאית המוזרה שאני לובשת.

אחד ושתיים: הבגדים שאני רוצה לזרוק.

אחד ושלוש: "כסף לא גדל על העצים!"

אחד וארבע: "לפחות תמסרי את הבגדים, אם לא למכור..."

אני מרימה עיניים לאמא, עיניי נפגשות בעיניה. לא חשבתי שתיקח כ''כ ללב.

"אז מה?" היא שואלת בשקט "נסעת עד נתניה כדי שיבלבלו לך את המוח?!" אכזבה שזורה בקולה.

"תמיד היית שקולה ואינטליגנטית" היא מרימה להנחתה "אני מתפלאת עלייך, ככה ליפול בפח??"

הפנסים בעיניים שלי נדלקים שוב, קוראים לזה ''אורות''.

"חבל שלא באת איתי אמא!" אני מנסה למתן את הקול המתלהב שלי, "זו השבת הראשונה ששמרתי, ואפילו לא הרגשתי איך שהזמן עבר... ההרצאות היו כאלה עמוקות..."

"טוב שלא טבעת" אמא צינית, ואני ממשיכה בחצי טון "גיליתי שם את בורא עולם, את התורה הקדושה---"

"זה ברור שיש בורא לעולם!" אמא קוטעת אותי, ואני מתכווצת לתוך הפוף. נוגעת ברצפה.

"ומה קשור בורא עולם לחצאית שאת לובשת? את נראת כמו עם וילון אמבטיה!"

אני מסמיקה בשביל החצאית של דנה, התחננתי שתתן לי אותה אחרי הסימפוזיון של מוצ''ש, דווקא אהבתי אותה ממש.

הפנסים בעיניי נכבים. "החצאית..." אני משלבת אצבעות, משפילה עיניים... "כי לא הייתי מסוגלת לצאת מהמלון כמו שהגעתי לשם..."

"ואז מה?" ממשיכה אמא להקשות "ואז עלה איזה רב ולימד אתכן שצריך לזרוק את הבגדים לפח? זה מה שמלמדים הרבנים שלך?"

הדלת נפתחת, ואני נעמדת, מתכוננת לברוח מהמשפט שדה שנכפה עלי.

"היי יפיתוש!" אבא נכנס נושק למצחי. "ברוכה הבאה יקירה! איך היה בנופש?"

"זה לא נופש אבא" אני צוחקת, מפשירה מהמתח שהיה עד עכשיו, "זו שבת ערכים..."

"ערכים?" אבא מרים גבה.

"בוא תשמע עם איזה ערכים חזרה הילדה שלנו" אמא לא משחררת...

אני נאנחת. מתיישבת בחזרה על הפוף, שנאנח גם הוא.

שניהם מולי מביטים בי בשאלה, "ככה כנראה מרגישים בבית דין של מעלה" אני נזכרת באחת ההרצאות ששמעתי.

אמא קוטעת את זכרונותיי.

"הרב אמר ליפית שאסור לה ללבוש יותר את הבגדים שלה, מכנסיים גופיות וכל השאר,

אבל גם אסור לה..." הקול של אמא עולה טון. "אסור לה למכור או למסור לאחרות כי זה נקרא....הכשלה" אמא מנסה להיזכר במילה הנכונה.

"להכשיל" אני מתקנת בשקט.

"להכשיל את מי?" אבא לא מבין.

השתרר לרגע שקט. אני יודעת שזה קרב אבוד מראש.

הורי אנשים מדהימים, שעובדים מהזריחה עד השקיעה כדי לפרנס את הבית.

דואגים כל הזמן שיהיה לי טוב, ולא יחסר לי דבר.

תמיד לבשתי בגדים יפים, ואפילו מותגים. כדי שארגיש שווה, שאהיה כמו כולן.

ועכשיו, איך אסביר להם שאסור לי להעביר את הבגדים שלי לאחרות, כי הן תכשלנה בבגדים לא צנועים, מחוסר ידיעה, בדיוק כמו שאני לא ידעתי עד השבת האחרונה...

"ולכן, אני מתכננת לרוקן את כל הארון שלי, זורקת הכל לפח... בלי נדר..." אני מסיימת להסביר, מייחלת שיבינו.

"מי זה נדר?" אבא מתחיל לאבד את הסבלנות ואמא נעמדת מניחה ידיים על המותניים ומסכמת:

"עם נדר, בלי נדר" היא מתחילה לצעוד למטבח "עכשיו! אני לוקחת אשפתון ענק, וממלאה בו את כל הבגדים שתכננת לזרוק, מחר אני מוכרת אותם לחברות שלי בעבודה!"

"אתה שומע?" אמא ממשיכה מהמטבח, "רק שבוע שעבר היא קנתה מאילת חליפה מעור ב1,000 שקל"

אבא מביט בי, לא מבין מה עובר עלי... ואני מייחלת שהפוף יבלע אותי, גיליתי את האור, וכל כולי בחושך...

אמא תולשת אשפתון מהגליל ואומרת ברצינות תהומית: "כתוב בעשרת הדיברות "בל תשחית" היא מדגישה את המילים "את זה הרבנים שלך שכחו ללמד!"

הפוף נקרע. כל הכדורים מתגלגלים מצחוק. גם אני.

"אויי... אמא, את מצחיקה" אני לוקחת את המפתחות והארנק ויוצאת מהבית.

בורחת כשהגזר דין מתממש. גם ככה קשה לי.

***

פוסעת בשדרה החשוכה, האוויר חם והרוח כמו מתעקשת להעיף אותי לאחור,

אני לא נכנעת לה, הולכת כנגדה, ממצמצת מול החולות שמנסים להיכנס לי לעיניים, להפריע לי להיאבק.

שיר עולה בי, אני מגרדת את קצה הזיכרון, מאיפה השיר הזה מוכר לי, אהה כן.. שרנו אותו בליל שבת בבית כנסת, הוא היה ארוך עם מילים קדושות כאלה, אני זוכרת שהביאו לי סידור וכל המילים היו כתובות שם.

אני מחליטה לצעוד לבית הכנסת השכונתי, שם בוודאי אמצא סידור.

מנסה להכריח את עצמי להיזכר לפחות ב-2 מילים כדי שאדע מה לחפש, מערבולת של מילים בראשי, ואין לי קצה חוט.

נזכרת שאמרו לנו שאפשר לבקש מבורא עולם כל מה שרוצים וצריכים, אפילו דבר קטן ולא חשוב.

זה מרגש אותי ואני מחליטה לנסות.

"אבא שבשמים" אני נושאת עיניים לשמים השחורים "יש שיר קדוש שאני לא מצליחה להיזכר בו... ו.. אני צריכה מילה או שתיים כדי שאדע מה לחפש..."

ואז זכרון מתוק עולה בי, אני נזכרת שהיו 2 מילים שגרמו לי לדמוע, 2 מילים שכל בחורה חולמת לשמוע..."בואי כלה בואי כלה" רק לא לבכות עכשיו, אני עוצרת את הדמעות.

"בואי כלה בואי כלה" הדמעות מדגדגות לי שוב כשאני עומדת מול הדלת הכבדה תוהה אם מותר לי להיכנס פנימה.

"סליחה את צריכה עזרה?"

אני מנתרת לאחור בבהלה, איש מבוגר הדור פנים עומד למולי, מחכה לתשובתי.

"אמ.מ. סליחה, כן" אני מנסה לארגן את מילותיי, "אני צריכה שיר, שכתוב בסידור שיש בו את המילים ''בואי כלה'', אין לי סידור חשבתי לחפש כאן בבית הכנסת..." אני משפילה את עייני במבוכה.

העיניים של האיש מאירות, הוא מחייך חיוך גדול ומבקש: "תמתיני כאן, אני אביא לך את מבוקשך"

הוא נכנס לבית הכנסת, וחוזר כעבור דקה עם סידור פתוח.

"שם עזרת הנשים" הוא מצביע על דלת לבנה שנמצאת בצד. "תוכלי להניח את הסידור שתסיימי"

"תודה רבה" אני מודה לאיש הצדיק, מחבקת את הסידור ולוחשת "ותודה גם לך אבא!"

מתיישבת על ספסל קרוב, ומתחילה לקרוא מילים שעד לפני שבוע לא היה לי סיכוי להכיר: "לכה דודי לקראת כלה פניי שבת נקבלה"

אני מרגישה את בורא עולם מדבר לי בלב, דרך המילים האלה שנוגעות בי כ''כ,

"התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי" אני לוחשת את המילים האלה שוב, מרגישה שהן כמו רטייה קרה על פצע כואב.

"הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי. כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי." ואין לי ממה לחשוש, ה' איתי, הוא שומע אותי והוא כ''כ קרוב, הדמעות מטשטשות לי שוב את המילים,

אני סוגרת את הסידור, מנגבת את הדמעות ושרה לעצמי "בואי כלה בואי כלה"

וקול עונה בי "בואי ילדה"

אני באה, מבטיחה.

***

בפתח הבניין הכל חוזר אליי. הלב שלי מתחיל לדפוק במהירות. אמא אמרה שהיא תרוקן את הארון שלי, תמכור את כל הבגדים מחר.

היא עשתה זאת?

אני פותחת את הדלת ואשפתון שחור עומד בפתח, גדול ונפוח.

כן, היא עמדה בהבטחתה, וכמו שאני מכירה אותה, היא גם תמכור את כל תכולת השקית.

הלב שלי עדיין דופק שאני מגלה שהשקית מודבקת בסלוטייפ לתיק העבודה של אמא,

שאבא לא יפנה אותו בטעות בבוקר, יחשוב שהיא אשפה...

צועדת לחדר שלי בשקט, מדליקה את האור.

מול עיניי דלתות הארון פתוחות. המדף ריק, וגם ארון התליה.

אמא יסודית, תמיד הייתה. לא הייתי עומדת בפינוי שהיא עשתה כאן.

לא בטוחה שהייתי מסוגלת לפנות הכל בבת אחת, אולי הייתי משאירה כמה חליפות למזכרת.

צמרמורת עוברת בגבי עולה עד שורשי השיער.

המדף ריק. אין לי מה ללבוש מחר, חוץ מהחצאית של דנה עם הפרחים, פתאום החן שלה יורד בעיניי, היא באמת מזכירה וילון אמבטיה.

"אלוקים" אני מרימה עיניים לתקרה מכוונת ליבי לשמים. "תחשב לי כאילו זרקתי" אני מביטה בארון הריק "כי... כי באמת הייתי זורקת! רק ש..." בושה מציפה אותי "הייתי עושה את זה לאט יותר, וגם הייתי חוסכת כסף כדי לקנות בגדים צנועים... " הבכי מדגדג לי בגרון, והכעס של אמא צף ועולה בי.

ואיך חשבתי שתבין? אני מבינה פתאום.

תינוקת שנשבתה, ילידת דור הצנע, אם אוכל לא זורקים, קל וחומר בגדים.

***

שעת צהריים מאוחרת.

אני יושבת על הפוף הקרוע שלי, קוראת עיתון. אמא שותקת כבר חצי יום,

אופה עוגות ועוגיות כאילו ערב חג, ולא מעפעפת לכיווני.

אני מתאפקת לא לשאול אותה אם מכרה בגד או שניים. ועל מה החגיגה.

לא רוצה להראות לה שזה מעניין אותי. מאד.

קולות עולים מהחלון, אבא חוזר מהעבודה, ולהפתעתי נכנס עם שוטר, וכשהוא רואה אותי הוא ממרפק אותו, ושניהם מסתכלים עליי במבט מוזר.

"יפיתוש מה שלומך?" אבא לא מחכה לתשובה, גורר כיסא לשוטר שמתיישב לידו בשולחן, וממשיך:

"בואי רגע, שבי איתנו אנחנו רוצים לדבר איתך."

הלב שלי מחסיר פעימה.

אני ניגשת לשולחן. אמא מגישה קפה וצלחת עוגיות חמות. "היא ידעה מהאורח" אני חושבת לעצמי.

אבא מכחכח בגרון, אמא משתעלת ומתיישבת לידי, השוטר מהמהם המהום רב משמעות. אני שוקלת להזמין מד''א, להשלמת האירוע הדרמטי.

"אבא??" סימני שאלה מסתובבים לי בתוך העיניים, אם שניהם פה לידי מה עוד יכול לקרות, ולמי?

"אה.. כן" אבא מזדקף. "הכל בסדר, כן. אל תדאגי, פשוט קרה משהו שיצער אותך ו..." הוא מסיים את המשפט במהירות "אני מבטיח לך שתפוצי כמו שצריך" הוא מסובב את ראשו לעבר השוטר, אבינועם אהרוני שמו, שמהנהן בראשו לאישור.

"היא לא יודעת כלום" אמא מעדכנת. ולוגמת לגימות ארוכות מהקפה.

אבא מתנדב להסביר:

" הבוקר אמא יצאה כהרגלה לעבודה, וחיכתה בתחנת מוניות להסעה שלה"

"עם האשפתון של הבגדים שלך" אמא מוסיפה בהדגשה. ומסתכלת עלי בוחנת את תגובתי.

"היא פטפטה עם ניצה, גל וחגית" ממשיך אבא.

"מה זה משנה עם מי דיברתי?" אמא קוטעת באחת, וידה פוגעת בכוס הקפה שלה, שנשפכת עלי ועל החצאית היחידה שלי, אני מתעלמת מהכוויה, ומבקשת: "אבא... נו... תקדם את העלילה". זה לא בן אדם לחברו, אני מתאפקת להוסיף.

אבא ממשיך מאותה נקודה, מנצל את ההזדמנות לדבר לבד, עד שאמא תחזור עם הסמרטוט.

"וככה הן פטפטו כהרגלן, וכשהגיעה ההסעה אמא עלתה עליה... בלי השקית. היא שכחה אותה בתחנת מוניות. ונסעה". וואו, אני חושבת לעצמי, אמן. אמן. אמן. שזרקו אותה בשבילי... אני מוסיפה תפילת שווא.

"ב08:00 אני מגיע להפסקה בתחנה, יוצא מהמונית ולחרדתי אני מגלה חפץ חשוד מתחת לספסל..."

הלב שלי יורד לתחתית של הכוס, שוקע בבוץ. אז לא זרקו אותה??

"לא איבדתי עשתונות" אבא שלי נהנה מהדרמטיות "אני מיד מרחיק אנשים מהזירה. מתקשר למשטרה, ומדווח"

"ואז אתה הגעת?" אני שואלת את השוטר.

"לא..." השוטר מחייך "ואז הגיע החבלן, עם רובוט חבלה..."

אני מדמיינת רובוט עם דגל "מי לה' אלי" מתקרב לשקית הבגדים שלי.

"ואז... את איתי יפית?" הקול של אבא קוטע את דמיונותיי. "ואז.. המשטרה סגרה את המקום עם סרט אדום, לחבלן היה שלט איתו הוא כיוון את הרובוט, הרובוט ירה בשקית. כל מה שהיה בה התעופף לכל הכיוונים" הבטן שלי מתכווצת. "וזהו, פירק אותה" אבא מתנשף.

"תודה לאל, זה לא היה מטען חבלה, זו הייתה רק שקית עם בגדים" הוא מביט בי, בודק אם אני מבינה לאן חותרות מילותיו.

"בצהריים אני מתקשרת אליו" עכשיו תורה של אמא, שני צדדים למטבע. אין אפשרות להתאושש.

"אומרת לו, דוד, אולי ראית את השקית עם הבגדים של יפית, שכחתי אותה בעבודה שלך-בתחנת מוניות...

ואז..." קולה נשבר "אבא מספר לי מה קרה, פוצצו לך את כל השקית עם הבגדים!" היא פורצת בבכי ומחבקת אותי "אויי מסכנה שלי.." אמא מייבבת.

אני שוקלת את האמבולנס פעם נוספת.

"אל תדאגי, ציפי" עכשיו התור של השוטר, אמא משתתקת. "כבר אמרתי לכם בדקתי את העניין..." הוא פונה אליי: "יפית, איך שההורים שלך דאגו מהתגובה שלך, דווקא אני לא רואה שהיא לוקחת את זה קשה" הוא מסתכל על ההורים שלי, שעשו לו הכנה מיותרת.

"אם לא ע''י הפח, או שרף או מלאך, שיהיה ע''י חבלן ורובוט" אני נעמדת. "העיקר שהבגדים ז''ל"

אמא מסמיקה, ואבא מחייך.

"כל הכבוד לך!" הוא אומר ומחבק אותי "כל הכבוד למלך הכבוד!" אני עונה. וצוחקת.

השוטר מוציא דף מהתיק ומגיש לי: "זה דו''ח נזק, תמלאי כאן למעלה את הפרטים שלך, ולמטה תכתבי מה היה תוכן השקית, וכמה בערך שוויה. יש אגף בתחנה שמתעסק עם הדברים האלה. את תקבלי 50% מסכום ערך השקית"

עכשיו אני זקוקה למד''א... אני מתיישבת מסוחררת.

שלושה שותפים לאדם. אביו ואימו והקדוש ברוך הוא!

***

שבועיים אחר כך, אני בדרך לקנות בגדים בבני ברק. והלב שלי מתרונן.

"תודה אבא," אני מדברת בלב, מוצפת ברגשות תודה שלא הכרתי "אין לי מילים מול כל הטוב הזה שאתה מרעיף עליי"

אני פותחת הארנק, ערימת שטרות מסודרת בו, אני מתאפקת לא לחייך...

"מי היה מאמין?" אני מסתכלת לשמים... "שיהיה לי כזה סכום לקנות בגדים צנועים".

"אנחנו מאמינים בני מאמינים..." הפלאפון שלי מצלצל, עונה את התשובה.

"כן אמא" אני משווה לקולי ענייניות. מאז המקרה משתדלת מאד לא להכאיב יותר בדרך החדשה שלי.

"יפיתוש דובשניה שלי" אמא משתפכת, "שמתי לך שוקולד חלבי בתיק" היא מפתיעה "הוא כשר".

"תודה רבה אמא" אני עונה. מחכה לעוקץ.

"ותקני הרבה חצאיות פרחוניות..." אמא צוחקת "יפות כמו וילונות אמבטיה".


נון ובית:

כמו שצויין בהתחלה.

הסיפור קרה באמת!

גיבורת הסיפור היא אמא שלי שתחי', שזכתה לדור ישרים מבורך!

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה