הנושאים החמים
הנושאים החמים
בעקבות כמה דיבורים שדיברתי בימים האחרונים אני מעלה את הנושא שכידוע כבר דובר רבות, אך כיוון שאי אפשר להקפיץ בהוראת השפיץ, פתחתי אשכול חדש, להנאתי, ובו אלהג כמה ליהוגים על שירה וכתיבה,
ו-סורי, אל תחפשו כאן סדר.
השירה מבוססת על כך (בין השאר), שכל דבר בעולם יש לו אמירה אישית משלו, כלומר המציאות היא לא רק האופן הטכני שבו אנו מתנהלים בה, אלא היא מדברת איתנו.
דוגמאות
אם מציעים שידוך ושמה של הבחורה, אבוי, הוא רוזה, (דוגמא בעלמא, כמובן) כשמה של הזקנה שיושבת עם החתולים, רירה נוזל, מטפחתה משוכה, וכולה משדרת בלות ואומללות, אזי התגובה הראשונית והאינסטנקטיבית היא דחייה, כמובן שבאופן טבעי אנשים מודעים לחולשה הזו והם יסכימו לנסות הלאה, אבל מה היה לנו כאן? שם שמהווה לינק לאינסוף הקשרים ואסוציאציות.
אז במקרה הזה מדובר כמובן בלינק אישי שלכם שאינו נוגע לכל באי עולם. לעומת זאת אם תקראו בספר על אדם בשם בוריס, הרי שברור לכולם מה השם בא לשדר, הוא נועד בשביל להדליק לכולנו את הסוויץ' ולשלוח את הנוירונים בכדי להשתמש בכל מארג המחשבות והידיעות שלנו לטובת הסיפור.
אף סופרת לא תכתוב סיפור על בוריס העדין והרך, אלא אם כן זה בדיוק מה שהיא באה לומר, שגם 'בוריסים' יש בהם עדינות בעומק הנשמה.
כיוצא בזה, כל מושג, חפץ, צבע, מידה, קול ועוד ועוד, יש את מה שעומד מאחוריו, את הגנום שלו, וכאשר אנו משתמשים בו אנו בעצם נכנסים למנעד של קולות ורגשות אותם הוא מייצג עבורנו.
השירה המודרנית למשל לקחה את זה למקום רחוק מאוד, כאשר היא משתמשת לפעמים במילים בלי משפטים, רק סתם כך, מילים בשביל ההשראה ותו לא
מבעד למבט הזה הרי שעיקרה של החלוקה בין שירה לפרוזה אינו נעוץ בשאלה האם מדובר בחרוזים או בשורות קצרות, אלא האם הכתיבה בעיקרה היא טכנית שמתמקדת בתוצר הסופי והמוגמר ולא משנה לה הרכיבים, ובתור שכזו היא בעצם מתעלמת ושוחקת לרגע את עצמיות של כל הרכיבים, ואז נקרא לזה כתיבה רגילה, ואם היא כזו שתשתמש במילים ובמושגים כתוים וכמכחול צבעים הרי ששמה הראוי לה הוא שירה.
הנצי"ב מאריך בכך שכל התורה נקראת שירה, והסיבה לכך היא שהתורה צריכה להקראות לא רק כהודעה טכנית אלא כל מילה ומילה שלה וכל משפט ומשפט מכילים אימננטית את התכנים בעצמם.
כלומר התורה היא לא רק סיפור, אלא כביכול גם קונצרט.
מכאן ואילך מגיעים החרוזים וכל שאר האמצעים הספרותיים שעיקר מטרתם היא ללכוד את העין על המילה הבודדת, על המשפט המסויים, לתת את הפוקוס גם על המיקרו ומתוכו להגיע אל המקרו. וכאשר יש משורר שמצליח גם להשתמש במילים בגוון הנכון והם כולם מכוונים ומכוילים למנגינה הכללית
הרי
זה
שיר
וכמובן, שגם כתיבה ספרותית טובה משתמשת הרבה מאוד במילים לא רק כאינסטורמנטלים (כליים, כלומר כאמצעי להעביר מסר), אלא מתיחסת הרבה מאוד לגוון של כל מילה, לדיוק של המשפט, ולקצב שנוצר.
ואגב, כאן בפורום יש כותב נפלא, שלא כותב שירים אך לטעמי כל כתיבתו היא שירה הלא הוא @יואב ברק , ציינתי את זה בשיפוט של האתגר 'בלי קביים')
לילה טוב
ואולי אצליח לכתוב על זה שיר
ו-סורי, אל תחפשו כאן סדר.
השירה מבוססת על כך (בין השאר), שכל דבר בעולם יש לו אמירה אישית משלו, כלומר המציאות היא לא רק האופן הטכני שבו אנו מתנהלים בה, אלא היא מדברת איתנו.
דוגמאות
אם מציעים שידוך ושמה של הבחורה, אבוי, הוא רוזה, (דוגמא בעלמא, כמובן) כשמה של הזקנה שיושבת עם החתולים, רירה נוזל, מטפחתה משוכה, וכולה משדרת בלות ואומללות, אזי התגובה הראשונית והאינסטנקטיבית היא דחייה, כמובן שבאופן טבעי אנשים מודעים לחולשה הזו והם יסכימו לנסות הלאה, אבל מה היה לנו כאן? שם שמהווה לינק לאינסוף הקשרים ואסוציאציות.
אז במקרה הזה מדובר כמובן בלינק אישי שלכם שאינו נוגע לכל באי עולם. לעומת זאת אם תקראו בספר על אדם בשם בוריס, הרי שברור לכולם מה השם בא לשדר, הוא נועד בשביל להדליק לכולנו את הסוויץ' ולשלוח את הנוירונים בכדי להשתמש בכל מארג המחשבות והידיעות שלנו לטובת הסיפור.
אף סופרת לא תכתוב סיפור על בוריס העדין והרך, אלא אם כן זה בדיוק מה שהיא באה לומר, שגם 'בוריסים' יש בהם עדינות בעומק הנשמה.
כיוצא בזה, כל מושג, חפץ, צבע, מידה, קול ועוד ועוד, יש את מה שעומד מאחוריו, את הגנום שלו, וכאשר אנו משתמשים בו אנו בעצם נכנסים למנעד של קולות ורגשות אותם הוא מייצג עבורנו.
השירה המודרנית למשל לקחה את זה למקום רחוק מאוד, כאשר היא משתמשת לפעמים במילים בלי משפטים, רק סתם כך, מילים בשביל ההשראה ותו לא
מבעד למבט הזה הרי שעיקרה של החלוקה בין שירה לפרוזה אינו נעוץ בשאלה האם מדובר בחרוזים או בשורות קצרות, אלא האם הכתיבה בעיקרה היא טכנית שמתמקדת בתוצר הסופי והמוגמר ולא משנה לה הרכיבים, ובתור שכזו היא בעצם מתעלמת ושוחקת לרגע את עצמיות של כל הרכיבים, ואז נקרא לזה כתיבה רגילה, ואם היא כזו שתשתמש במילים ובמושגים כתוים וכמכחול צבעים הרי ששמה הראוי לה הוא שירה.
הנצי"ב מאריך בכך שכל התורה נקראת שירה, והסיבה לכך היא שהתורה צריכה להקראות לא רק כהודעה טכנית אלא כל מילה ומילה שלה וכל משפט ומשפט מכילים אימננטית את התכנים בעצמם.
כלומר התורה היא לא רק סיפור, אלא כביכול גם קונצרט.
מכאן ואילך מגיעים החרוזים וכל שאר האמצעים הספרותיים שעיקר מטרתם היא ללכוד את העין על המילה הבודדת, על המשפט המסויים, לתת את הפוקוס גם על המיקרו ומתוכו להגיע אל המקרו. וכאשר יש משורר שמצליח גם להשתמש במילים בגוון הנכון והם כולם מכוונים ומכוילים למנגינה הכללית
הרי
זה
שיר
וכמובן, שגם כתיבה ספרותית טובה משתמשת הרבה מאוד במילים לא רק כאינסטורמנטלים (כליים, כלומר כאמצעי להעביר מסר), אלא מתיחסת הרבה מאוד לגוון של כל מילה, לדיוק של המשפט, ולקצב שנוצר.
ואגב, כאן בפורום יש כותב נפלא, שלא כותב שירים אך לטעמי כל כתיבתו היא שירה הלא הוא @יואב ברק , ציינתי את זה בשיפוט של האתגר 'בלי קביים')
לילה טוב
ואולי אצליח לכתוב על זה שיר
