לגבי 'המצב של השידוכים במגזר שלנו', אפשר לפרט כמה סיבות לצואר הבקבוק שנוצר בשידוכים ולעיכוב הכללי שיש בציבור, וזאת על ידי הבנת השינוי שאירע במאה השנים האחרונות בשוק השידוכים
א. הצורך בהתאמה כפולה – להורים ולמשודכים. בעוד שבעבר, היה די בהתאמה בין ההורים, ולאחר כל הבירורים על ההיסטוריה של הסבים והסבתות משני הצדדים עד דור רביעי וחמישי, וסיכום העניינים הכספיים, היה אפשר לסגור מיד את השידוך, מבלי להתחשב כלל במשודכים, כיום, שלב זה של ההתאמה בין ההורים לא נעלם, ועוד התווסף לו שלב נוסף – הצורך בהתאמה בין בני הזוג. וכמובן שלא די ב'התאמה' גרידא, שהאף של האחד לא יפריע למשנהו, אלא צריך שתיווצר ביניהם 'כימיה', ו'כימיה' מסתורית זו נוצרת בנסיבות מופלאות ביותר שאין איש יודע את טיבן, וכידוע גם אם יש 'כימיה' מצד אחד, עדיין הצד השני יכול להחליט שהוא לא הרגיש רגש מיסטי זה. כך שכדי ששידוך סתמי של זריקת שני שמות יצא לפועל, צריך מזל ברמה של זריקת כדור בעיניים עצומות מצד אחד של המגרש, שייפול בדיוק לתוך הסל בצד השני.
כשהנתונים הם כאלו, אף אדם שעיניו בראשו לא יצא להרפתקאה של הצעת שידוך, כשעל שידוך שלא נגמר לא מקבלים שקל.
ב. הדרישות הכספיות. בעבר, בחורים רגילים לא היו עם 'עיניים גדולות'. הם קיבלו סכום ראשוני כדי לפתוח עסק, וכמה שנים של התחייבות ל'קעסט' - אכילה על שולחן החותן, ובזה נגמר העניין. באופן זה, רק לעניים מרודים לא הייתה אפשרות לחתן את בתם. לאחר שנגמרו שנות ה'קעסט', היה החתן יוצא מעל שולחן החותן, פותח עסק או לומד אומנות כלשהיא, ומפרנס את עצמו. כיום, כל בחור ליטאי 'רגיל' דורש מחותנו מינימום 400,000 ₪ על עצם זה שהוא שהה כמה שנים בין כתלי הישיבה, ואם הוא קצת יותר גבוה מהממוצע, המחירים ממריאים לכיוון ה-800k, ואבי הבת עומד אובד עצות, כאשר בדר"כ הוא אברך כולל שבקושי מצליח לגמור את החודש, ובקושי יש לו כסף לשלם לשדכן, והוא אינו מצליח להעלות בדעתו מנין יוכל להתחיל להשיג סכומי כסף כאלו. הבחורים, מאידך, לא מתפשרים, וכך נשארות בחורות 'תקועות' בבית.
ג. החינוך להתחתן רק עם בחור לומד. בעבר, רק יחידי סגולה יצאו ללמוד בישיבות, והם נחטפו על ידי גבירים, או על ידי רבנים שהבטיחו לחתנם את הרבות לאחריהם. כיום, כל הבחורות מחונכות אך ורק ל'בית של תורה', ומאידך, בחורים רבים לא מוצאים טעם וחשק בלימוד, והם לא מוכנים לעשות שקר בנפשם ולהתהלך בין כתלי הישיבה ובלבד שיקרא עליהם שם 'בחורי ישיבה', אלא הם יוצאים לעבוד, בצורה מבוקרת ושמורה, ואין להם בכלל שוק. אין בחורה שמוכנה להסתכל אפילו לכיוונם. הרי הטיפו להם וחזרו והטיפו על חשיבות 'בית של תורה', עד כדי שזו הסיבה היחידה להתחתן, ובשביל מה להתחתן אם אין סיכוי לבית כזה. גם בחורים כנים שמצהירים שיצאו לעבוד אחרי החתונה, לא פופולריים כלל בשוק. הרי מהבחורה לא נדרש דבר, מלבד האמירה 'אני רוצה בחור שלומד'.
ד. הכפר הגלובלי. בעבר שוק השידוכים היה מקומי ברובו, והבחורים הסתובבו ברחובות העיירה, ובחורה (או הורים...) שהתעקשה יתר על המידה על דרישותיה, ראתה במו עיניה כיצד הבחורים בני גילה נישאים אחד לאחד, ותיכף ומיד היא הולכת לשבת עד שילבינו שערותיה, וכך הבינו שיש להנמיך את רמת הדרישות. כיום, הבחורים מרוכזים בישיבות, רחוק מן העין ורחוק מן הלב, והבחורה לעולם אינה רואה במו עיניה כיצד שוק הבחורים הולך ומתמעט, ועדיין היא יכולה להיות בטוחה שה'אחד' שהוא מצפה לו, עדיין ממתין לה בישיבה. זה יכול להיות נכון, אך גם יכול להיות לא נכון.