הנושאים החמים
הנושאים החמים
הפעם יש לי בקשה אחת ,בקשה אישית מכל אחת ואחד שנכנס לפורום -
אז נכון שגם הפעם זהו סיפור שבסופו מוצגת יצירה ,אבל הפעם זה שונה ואחר ,הפעם זה קרוב לליבי
לכן יש לי בקשה שלמרות האורך הבלתי אפשרי - תקראו בבקשה את מה שכתבתי מתחילה ועד סוף
לי זה ממש חשוב.
תודה רבה מראש.
סבתא שלי ע"ה - צדיקה של הדור הקודם בלי גינונים מיותרים –
אישה שספר התהילים לא יצא מהידיים שלה אף פעם,
רק לאחר פטירתה התברר לנו כמה אנשים היו מתברכים על ידה –
ברכות אמיתיות מכל הלב שרובם כך סיפרו לנו גם התגשמו בפועל –
על מצבתה אני ביקשתי לכתוב "האישה הצדיקה שתפילותיה לא שבו ריקם"
כולם סמכו את ידיהם על המשפט הזה.
סבתא שלי הייתה כל חייה אלמנה, אלמנה מבחירה –
לא , לא שהיא לא יכלה להתחתן היא יכלה ,ועוד איך יכלה היא הייתה אישה נאה מאוד, גבוהה ומרשימה מאוד, וכמובן ,מוכשרת מאוד –
אבל היא הייתה גם אימא לתינוקת...
באותו לילה מר ונמהר כשהצוררים ריכזו את כולם ליד בור ענק והעמידו אותם בטור ארוך על שפת הבור , סבתא שלי עמדה ליד בעלה האהוב – זוג צעיר רק כמה חודשים לאחר החתונה כולנו מכירים את זה - אש האהבה והפחד בערה בעיניים שלהם , והצוררים ,הם ירו וירו וירו עד שהייתה דממה מוחלטת כולם היו בבור ללא תזוזה.
מעט נפצעו ,הרוב נהרגו ובודדים שרדו ללא פגע אחת מהם הייתה הסבתא שלי – ראתה כבר את המוות בעיניים – אבל רצה הקב"ה והיא נשארה בחיים ,היא שרדה.
כשהייתה אפשרות היא יצאה מגיא ההריגה וברחה לאן שרגליה לקחו אותה,
בדיעבד התברר שגם אימא שלה הקשישה שרדה ,היא נפגעה אבל פגיעה קלה שניתן לשרוד אותה.
וכך הם נדדו ממקום מסתור אחד למקום מסתור אחר שתי נשים בודדות בעולם – מאחור בבור נשארה כל משפחתם אחים דודים וילדים אף אחד לא שרד.
תקופה קצרה וסבתא מרגישה שמשהו בגופה לא כתמול שלשום..אימא שלה הסבירה שיכול להיות שהיא בהריון.
הריון בזמן המלחמה בתנאים לא תנאים עם מזון מפחי זבל ושינה בעליות גג ובמתבנים – הדור שלנו יכול רק לשמוע – לא להבין הריון כזה !!
לא נאריך בקטע הזה , נספר רק שלאחר תשעה חודשים נולדה תינוקת בריאה ,יפה וחיננית – זו אימא שלי שתחי'.
בסיום המלחמה אנשים רבים רצו באופן מיידי להקים שוב משפחה למחוק את העבר לשכוח את כל הסבל והצער לפתוח דף חדש כאן ועכשיו.
סבתא שלי למרות כל התלאות שעברה הייתה כאמור אישה נאה מאוד וההצעות זרמו..הייתה אפילו פנייה מיהודי שאיבד שם את כל משפחתו כולל אישתו וילדיו הקטנים יהודי שהיה שם דמות מאוד ידועה ומוערכת ,יהודי שגם כשעלה לארץ הוא היה אישיות מאוד מוכרת , הוא הקים בארץ תעשייה לתפארת –
והוא מאוד מאוד רצה להתחתן עם סבתא ,אבל היה לו תנאי אחד "פותחים חיים חדשים בלי תינוקת וסבתא זקנה" – הוא גם אמר "אלפי יתומים יהודיים יש עכשיו באירופה – נכניס אותה לבית יתומים טוב וניסע לנו לארה"ב או לישראל – נפתח לנו חיים חדשים.
אף פעם היא לא אמרה כי אף פעם לא העזנו לשאול אותה מה עבר לה בראש באותו זמן – להפקיר תינוקת ואימא ולהמיר אותם בחיי רווחה אחרי כל כך הרבה שנות אימה וסבל ? תמיד זה הציק לי רציתי לדעת – תשובה אין לי עד היום.
רק דבר אחד חזר על עצמו כל השנים אותו שמענו אין ספור פעמים – לו אין תחליף – אני רוצה לשמר את הזיכרון שלו אצלי.
ולמרות הקושי העצום בחיים ללא בעל – הוא היה ויישאר היחיד בחיי – וכך באמת היה עד יום מותה היא הייתה אלמנה ,אלמנה מבחירה.
וכך עלו לארץ אלמנה צעירה אימא קשישה וילדה קטנה , לאן עלו ? למעברה ,זאת שהפקיד בנמל חיפה שלח אותם – הם קיבלו אוהל 'משפחתי' והחלו את החיים בארץ.
לקח לסבתא להבין בתוך כמה ימים שלשבת במעברה ולהמתין לתלושי מזון שהפקיד חילק זה לא התכלית שלה – היא ביררה היכן העיר הגדולה הקרובה – לקחה בהלוואה כמה לירות לנסיעות ונסעה.
זה היה ביום ראשון, רק ביום שישי היא חזרה למעברה היא הייתה עמוסה בסלים מלאים בכל טוב הארץ – היא עבדה, היה לה כסף, והיא הביאה פינוקים לאימא שלה ולתינוקת שלה – עד היום אימא שלי מספרת איך ביום שישי היא עמדה עם עוד עשרות דיירי המעברה ליד תחנת האוטובוס – אימא שלי המתינה לאימא שלה שאותה לא ראתה שבוע שלם –
שאר האנשים רובם לבושי פיג'מה מבוקר עד ערב עמדו וביקשו נדבות של מזון מסבתא שלי – פלח תפוז או תפוח שהיו יקרים מפז במעברה – ואימא שלי שעמדה בצד [כי הגברים בפיג'מה דחפו אותה הצידה] לא מבינה איך גברים חזקים וחסונים מבקשים מזון מאישה צעירה במקום ללכת לעבוד בעצמם.
ירושלים של סבתא שלי:
העיר האהובה על סבתא שלי שבא היא גרה חלק גדול מחייה – למעשה זו הייתה האהבה השלישית שלה בחיים – אנחנו – בעלה ז"ל וירושלים
אנחנו כילדים אהבנו מאוד לבקר – היא גרה בבית ערבי ישן עם חלונות עגולים גדולים ובחוץ פרח היסמין שאת ריחו הקסום עד היום אנחנו כולנו זוכרים.
כשהעיר המחולקת נכבשה וניתנה האפשרות לבקר בכותל היא עשתה את זה מיד כמעט מידי יום ביומו.
באחד הימים היא ראתה צייר יושב ומצייר את הכותל – הצייר היה גוי והיא דיברה איתו בשפתו, היא סיפרה לו את סיפור החיים שלה החמיאה לו על הציור היפה וביקשה לקנות אותו, הצייר הגוי כל כך התרגש , הוא גלגל את הציור והעניק לה אותו במתנה.
סבתא שלי שאף פעם לא פרגנה לעצמה כלום..נתנה את הציור במתנה לאימא שלי, אימא שלי מסגרה אותו ותלתה אותו בסלון ,זה היה הציור היחיד בסלון הבית שלנו.
כל פעם שישבתי בסלון ראיתי אותו שם – הוא נחרט לי בזיכרון הוא היה חלק ממני – זכרתי כל פרט בציור הזה.
ירושלים שלי:
כילדים בזמנים של שעמום ציירנו ,מה ילדים מציירים מה שהם רואים.. אז ציירנו את ירושלים – זה היה יכול להיות באוטובוס או ברכבת בשיעור משעמם [המון פעמים..] או בשיעורי ציור – תמיד רק ציור אחד הכותל בירושלים.
אף פעם זה לא היה בצבע ,אף פעם לא על נייר מתאים – תמיד בעיפרון תמיד על נייר מחברת – מאות פעמים ציירתי את הכותל הזה מהראש ,מהזיכרון – אפילו ציור אחד לא שרד למזכרת..
כשהתחלתי ליצור בטכניקה של הבלטה בנייר כסף ידעתי דבר אחד בטוח – את הכותל של סבתא שלי אני יוצרת ,זה יכול לקחת חודש זה יכול לקחת שנה אבל היום שלו יגיע – עכשיו ערב יום השנה לפטירתה היום הזה הגיע.
קבלו בבקשה את ירושלים של סבתא שלי – את ירושלים שלי
ואת מי שמעניין אז היצירה הזאת ענקית כמעט 50X70 ס"מ
אז נכון שגם הפעם זהו סיפור שבסופו מוצגת יצירה ,אבל הפעם זה שונה ואחר ,הפעם זה קרוב לליבי
לכן יש לי בקשה שלמרות האורך הבלתי אפשרי - תקראו בבקשה את מה שכתבתי מתחילה ועד סוף
לי זה ממש חשוב.
תודה רבה מראש.
סבתא שלי ע"ה - צדיקה של הדור הקודם בלי גינונים מיותרים –
אישה שספר התהילים לא יצא מהידיים שלה אף פעם,
רק לאחר פטירתה התברר לנו כמה אנשים היו מתברכים על ידה –
ברכות אמיתיות מכל הלב שרובם כך סיפרו לנו גם התגשמו בפועל –
על מצבתה אני ביקשתי לכתוב "האישה הצדיקה שתפילותיה לא שבו ריקם"
כולם סמכו את ידיהם על המשפט הזה.
סבתא שלי הייתה כל חייה אלמנה, אלמנה מבחירה –
לא , לא שהיא לא יכלה להתחתן היא יכלה ,ועוד איך יכלה היא הייתה אישה נאה מאוד, גבוהה ומרשימה מאוד, וכמובן ,מוכשרת מאוד –
אבל היא הייתה גם אימא לתינוקת...
באותו לילה מר ונמהר כשהצוררים ריכזו את כולם ליד בור ענק והעמידו אותם בטור ארוך על שפת הבור , סבתא שלי עמדה ליד בעלה האהוב – זוג צעיר רק כמה חודשים לאחר החתונה כולנו מכירים את זה - אש האהבה והפחד בערה בעיניים שלהם , והצוררים ,הם ירו וירו וירו עד שהייתה דממה מוחלטת כולם היו בבור ללא תזוזה.
מעט נפצעו ,הרוב נהרגו ובודדים שרדו ללא פגע אחת מהם הייתה הסבתא שלי – ראתה כבר את המוות בעיניים – אבל רצה הקב"ה והיא נשארה בחיים ,היא שרדה.
כשהייתה אפשרות היא יצאה מגיא ההריגה וברחה לאן שרגליה לקחו אותה,
בדיעבד התברר שגם אימא שלה הקשישה שרדה ,היא נפגעה אבל פגיעה קלה שניתן לשרוד אותה.
וכך הם נדדו ממקום מסתור אחד למקום מסתור אחר שתי נשים בודדות בעולם – מאחור בבור נשארה כל משפחתם אחים דודים וילדים אף אחד לא שרד.
תקופה קצרה וסבתא מרגישה שמשהו בגופה לא כתמול שלשום..אימא שלה הסבירה שיכול להיות שהיא בהריון.
הריון בזמן המלחמה בתנאים לא תנאים עם מזון מפחי זבל ושינה בעליות גג ובמתבנים – הדור שלנו יכול רק לשמוע – לא להבין הריון כזה !!
לא נאריך בקטע הזה , נספר רק שלאחר תשעה חודשים נולדה תינוקת בריאה ,יפה וחיננית – זו אימא שלי שתחי'.
בסיום המלחמה אנשים רבים רצו באופן מיידי להקים שוב משפחה למחוק את העבר לשכוח את כל הסבל והצער לפתוח דף חדש כאן ועכשיו.
סבתא שלי למרות כל התלאות שעברה הייתה כאמור אישה נאה מאוד וההצעות זרמו..הייתה אפילו פנייה מיהודי שאיבד שם את כל משפחתו כולל אישתו וילדיו הקטנים יהודי שהיה שם דמות מאוד ידועה ומוערכת ,יהודי שגם כשעלה לארץ הוא היה אישיות מאוד מוכרת , הוא הקים בארץ תעשייה לתפארת –
והוא מאוד מאוד רצה להתחתן עם סבתא ,אבל היה לו תנאי אחד "פותחים חיים חדשים בלי תינוקת וסבתא זקנה" – הוא גם אמר "אלפי יתומים יהודיים יש עכשיו באירופה – נכניס אותה לבית יתומים טוב וניסע לנו לארה"ב או לישראל – נפתח לנו חיים חדשים.
אף פעם היא לא אמרה כי אף פעם לא העזנו לשאול אותה מה עבר לה בראש באותו זמן – להפקיר תינוקת ואימא ולהמיר אותם בחיי רווחה אחרי כל כך הרבה שנות אימה וסבל ? תמיד זה הציק לי רציתי לדעת – תשובה אין לי עד היום.
רק דבר אחד חזר על עצמו כל השנים אותו שמענו אין ספור פעמים – לו אין תחליף – אני רוצה לשמר את הזיכרון שלו אצלי.
ולמרות הקושי העצום בחיים ללא בעל – הוא היה ויישאר היחיד בחיי – וכך באמת היה עד יום מותה היא הייתה אלמנה ,אלמנה מבחירה.
וכך עלו לארץ אלמנה צעירה אימא קשישה וילדה קטנה , לאן עלו ? למעברה ,זאת שהפקיד בנמל חיפה שלח אותם – הם קיבלו אוהל 'משפחתי' והחלו את החיים בארץ.
לקח לסבתא להבין בתוך כמה ימים שלשבת במעברה ולהמתין לתלושי מזון שהפקיד חילק זה לא התכלית שלה – היא ביררה היכן העיר הגדולה הקרובה – לקחה בהלוואה כמה לירות לנסיעות ונסעה.
זה היה ביום ראשון, רק ביום שישי היא חזרה למעברה היא הייתה עמוסה בסלים מלאים בכל טוב הארץ – היא עבדה, היה לה כסף, והיא הביאה פינוקים לאימא שלה ולתינוקת שלה – עד היום אימא שלי מספרת איך ביום שישי היא עמדה עם עוד עשרות דיירי המעברה ליד תחנת האוטובוס – אימא שלי המתינה לאימא שלה שאותה לא ראתה שבוע שלם –
שאר האנשים רובם לבושי פיג'מה מבוקר עד ערב עמדו וביקשו נדבות של מזון מסבתא שלי – פלח תפוז או תפוח שהיו יקרים מפז במעברה – ואימא שלי שעמדה בצד [כי הגברים בפיג'מה דחפו אותה הצידה] לא מבינה איך גברים חזקים וחסונים מבקשים מזון מאישה צעירה במקום ללכת לעבוד בעצמם.
ירושלים של סבתא שלי:
העיר האהובה על סבתא שלי שבא היא גרה חלק גדול מחייה – למעשה זו הייתה האהבה השלישית שלה בחיים – אנחנו – בעלה ז"ל וירושלים
אנחנו כילדים אהבנו מאוד לבקר – היא גרה בבית ערבי ישן עם חלונות עגולים גדולים ובחוץ פרח היסמין שאת ריחו הקסום עד היום אנחנו כולנו זוכרים.
כשהעיר המחולקת נכבשה וניתנה האפשרות לבקר בכותל היא עשתה את זה מיד כמעט מידי יום ביומו.
באחד הימים היא ראתה צייר יושב ומצייר את הכותל – הצייר היה גוי והיא דיברה איתו בשפתו, היא סיפרה לו את סיפור החיים שלה החמיאה לו על הציור היפה וביקשה לקנות אותו, הצייר הגוי כל כך התרגש , הוא גלגל את הציור והעניק לה אותו במתנה.
סבתא שלי שאף פעם לא פרגנה לעצמה כלום..נתנה את הציור במתנה לאימא שלי, אימא שלי מסגרה אותו ותלתה אותו בסלון ,זה היה הציור היחיד בסלון הבית שלנו.
כל פעם שישבתי בסלון ראיתי אותו שם – הוא נחרט לי בזיכרון הוא היה חלק ממני – זכרתי כל פרט בציור הזה.
ירושלים שלי:
כילדים בזמנים של שעמום ציירנו ,מה ילדים מציירים מה שהם רואים.. אז ציירנו את ירושלים – זה היה יכול להיות באוטובוס או ברכבת בשיעור משעמם [המון פעמים..] או בשיעורי ציור – תמיד רק ציור אחד הכותל בירושלים.
אף פעם זה לא היה בצבע ,אף פעם לא על נייר מתאים – תמיד בעיפרון תמיד על נייר מחברת – מאות פעמים ציירתי את הכותל הזה מהראש ,מהזיכרון – אפילו ציור אחד לא שרד למזכרת..
כשהתחלתי ליצור בטכניקה של הבלטה בנייר כסף ידעתי דבר אחד בטוח – את הכותל של סבתא שלי אני יוצרת ,זה יכול לקחת חודש זה יכול לקחת שנה אבל היום שלו יגיע – עכשיו ערב יום השנה לפטירתה היום הזה הגיע.
קבלו בבקשה את ירושלים של סבתא שלי – את ירושלים שלי
ואת מי שמעניין אז היצירה הזאת ענקית כמעט 50X70 ס"מ
