שיתוף - לביקורת חיי שעה

[רואים שקוף]

בע"ה, הקטעים שאעלה כאן,
הם רעיון שעלה במוחי בעקבות האתגר 'יום בחייו של יאן',
ובהמלצת @אש קודש! ואחר שנמלכתי בדעתי, אמרתי להעלות אותם כאן, בס"ד.






@הנף מקלדת , מלכתחילה סברתי שראוי להעלות את כל הפרקים באתגר, כ'יום בחייו של יאן', יום אחד הוא זה. אך נראה היה כי אין דעתך נוחה מכך, הרעיון להעבירם לנספח, נעשה ע"י הנהלה.
כעת אכתוב בל"נ הכל כאן, וכשיהיה מושלם, אעלה.

 

[רואים שקוף]

מחצית השעה הראשונה של היום:

הייתי יכול להמשיך בשנתי עוד שעות ארוכות, לולא זה שאליצור הפעוט התעורר בבכיה בכדי לדרוש את שלו, הוא צודק. זה מגיע לו. הוא לא אמור לרעב. גם אם קשיי העבודה מכבידים את עול הפרנסה השכם והערב, אין זה מצדיק מניעת האוכל מן הילד.
מן הסתם, תיכף תקום פנינה רעייתי ותתפנה לטפל בו, תגיש לו את שלו.

אני גמליאל דמן עכו, כפי שהבנתם, מדוריי כיום, יחד עם רעייתי והפעוט, הם במעמקי הקרקע, אצל בעל-בית אחד שבנה כמין דירה סרוחה תחת לביתו, בית אפל ממש שטיפת אור אינה חודרת פנימה, אך מה לי כי אלין, השבח לבורא אני חי באושר אמיתי, ויש לי גם את הנצרך לכלכלת אנשי ביתי, ומה נשאר עוד.
נטלתי ידיי כדבעי מן הכלי, על אף שלדאבוני איני מן החברים המקפידים על אכילת חולין בטהרה, אך נטילת ידיים זו, שניתקנה לטומאת ידיים, למה לי להחמיצה.
יצאתי לחוץ, לשפוך שיח לפני הבורא, התבוננתי בחוטי הציצית לראות אם אכן ביכולתי להבחין כבר בין תכלת ללבן, ואז אני מבחין כי נפסק החוט במקום הקשר, עוד קודם הגדיל, מה שבעצם מחייב אותי לפשוט את הד' כנפות על אתר, שלא אכשל חלילה בלבישת בגד כלאיים שעטנז שלא במקום מצוה.
קצת לא נעים לעמוד כך מופשט בחוצות קריה, בפרט שבעל הבית שלי יצא גם הוא לשוח בשדה, אך זו היא מצות בוראנו, ומקיימים אנו אותה בשמחה ובאהבה, לעשות רצון קוננו.
תיכף שבתי למעון המדורים, הנחתי שם את הד' כנפות הקרוע במקום של כבוד, שלא יהא ביזוי לתשמישי המצוה, נטלתי מכיס מעות החיסכון את הפרוטות האחרונות שעוד נותרו בו, וצעדתי במהירות לעבר ביתו של ידידיה הזבולוני, אצלו תמיד ניתן להשיג תכלת. ושפוני טמוני חול.
תוך כדי הילוך מהיר, מהרהר אני אודות רצוני הכנה שלא לאחר לעבודת השדה, אמנם איני שכיר יום, אלא אומן, אך ככל שאבוא לשדה בשעה מוקדמת יותר, ארכוש יותר את אמונו של בעל השדה, ואף אוכל להגדיל את התפוקה, ויחד עם זאת את שכרי להיום.
ואז, ברגע אחד של חוסר שימת לב, אני נתקל בכד יין של מישאל, לא נעים, גם ככה הוא רגזן בטבעו, אקווה שלא ישבר את כליי בחמתו, ועודי עומד בשאלה, האם נתקל פושע ייקרא לזה, או שמא יש לי פטור של רץ ברשות, שכן הייתי בדרך מצוה, איך שלא יהיה יש לי כבר די הוצאות ליום זה.
וכי תאמרו, איזו דרך מצוה היא זו, הלא אם איני מתעטף בבגד שיש בו ד' כנפות הריני פטור ממצות ציצית, אולי שכחתי לומר, אך בימים אלו נפטרו שלשה בני אדם בשלושה ימים בזה אחר זה בעירנו, המוציאה חמש מאות רגלי, גברים לבד מטף, ובעידן ריתחא נענשים אף על ביטול מצות ציצית, כך שאני חייב לרכוש כבר כעת פתיל תכלת חדש, שאוכל לצאת בטלית מצוייצת.

 

[רואים שקוף]

על מפתן ביתו של ידידיה אני נעצר, עיניי אוחזות את גון פני מזרח הרקיע, יחד עם קריאות הגבר הנשמעות, ואני מבין כי תיכף תנץ החמה, ועדיין לא קראתי את שמע. אני מתיישב על שפת האכסדרה שבפתח ביתו, וכדרך קריאתי מדי יום ביומו, אף כאן אני קורא את שמע בברכותיה, ומסמיך גאולה לתפילה, מיד עם הנץ החמה.
עם סיום התפילה, אני נוקש על דלתו של ידידיה, ידידיה פותח לי במאור פנים, כאשר ניתן לראות ממפתן הבית את עושרו הרב שצבר מעסקיו בחופי הים, הוא היה באמצע ארוחת שחרית, עוד קודם נטילת מים אחרונים, כך ניתן לראות מפרורי הקטנית שנותרו על זקנו.
אני מהרהר על פת השחרית שלי, הפת שאפתה אשתי אמש, וכבר יבשה למחצה, שמן הזית העכור שעוד נותר לי בצקלוני, השמן שרכשתי בשבוע שעבר, וחושב, שעד שיבוא הזמן, ואוכל לאכול היום פת שחרית, יהא זה כבר כזורק אבן לחמת ותו לא. אך מילא, כעת אני עוסק במצוה, ופטור מן המצוה.
ידידיה שואל לרצוני בשעה זו, שעה בה כל עובדי הכפיים כבר נמצאים בשדה, ואני מספר לו את פסיקת חוט הטלית שלי, וחש ממש כי את חטאיי אני מזכיר. קצת בושה לספר על כך. זה מראה קבל עם ועולם כי לא נזהרתי בכבוד הציצית כראוי. לו הייתי מדקדק מעט יותר במצות ציצית, הדבר לא היה קורה לי.
ידידיה מוציא לי בשמחה טלית מצוייצת חדשה, טלית שנעשתה עם כל ההידורים, ונוקב במחירה, מאה שבעים וארבעה פרוטות. אני מונה את הפרוטות שבפונדתי, ובבושת פנים מגלה כי אין לי אלא תשעים ושמונה פרוטות. התקופה היא עידנא דריתחא, ואני אנה אני בא.
אני מראה את פרוטותיי הדלות לידידיה, והוא משיב שאוכל להשלים את החסר בפעם אחרת, כמובן בזקיפת המעות במלוה, שייחשב שנתתי את דמי תשלום הטלית במלואם, שאם לא כן, אכנס לחשש כבד שמא אין זה בכלל ועשו להם משלהם.
אחר תיבות פרידה ידידותיות, עוזב אני את ביתו של ידידיה, ומחשב דרכיי, כיצד אוכל לצאת מכאן אל השדה בדרך הכי קצרה. כמה שפחות להפסיד משעות העבודה. גם ככה עליי להגדיל את ההכנסות בכדי שאוכל להשיב את חובי לידידיה, איני חפץ להישאר זמן ממושך מדי בתחושת עבדות. עבד לווה לאיש מלוה.
עיניי נוחתות על שביל העפר בשדה הקוצים שמאחוריי ביתו של ידידיה, שביל זה הוא מצר שהחזיקו בו רבים, מקום ראוי ויאות להילוך, אחר שדעתו של הבעלים נוחה מכך שאנשים צועדים בדרך זו. זה מונע ממזיקים ומשאר מרעין בישין להתהלך שם. אני יודע על כך. ואם זכרוני אינו בוגד בי, בעבר הוא אף פרסם על כך גילוי דעת בכניסה לבית הכנסת המרכזי פה עכו ת"ו.

 

[רואים שקוף]

שעה שניה של היום, מחציתה הראשונה:

אני מתחיל לצעוד באותה הדרך, הדרך שנסללה בתוך שדה הקוצים, עוד לא צעדתי אפילו שבעה צעדים, ואני חש במעין עקיצה ברגלי הימנית, באזור הקרסול, גלגלי מוחי יחד עם כליותיי היועצות פועלים כעת בזריזות יתירה, ומורים לי לעמוד על מקומי ולתור אחר מקור העקיצה, שמא פן ואולי הייתה זו עקיצה מזוחל ארסי כל-שהו, ועליי להזדרז ולהקיז דם, בטרם יספיק הארס להתפשט בכל גופי, יותר מכאן לא נתתי למרוץ מחשבתי להלך. חששתי מכך.
חששתי מכך, ובצדק, זה מפחיד לחשוב על יום המוות, המחשבות על יום המוות, ובעיקר המחשבות על המתרחש לאחר המוות, מחייבות אותי לשנות אורח חיים, לא אוכל עוד להמשיך את אורח חיי כפי שהם, כפלגס הזה שיצא מכלל גדי ולכלל איל לא בא, המחשבות הללו מחייבות אותי ללכת ישר כפי שעשה האלוקים את האדם, ישרות מושלמת. ישרות תמימה. כנראה שכשאמר החכם מכל אדם כי טוב יום המוות מיום היוולדו הוא לא כיוון עליי.
כל אותן המחשבות עלו במוחי באותם רגעים מועטים, עד שראיתי בבירור כי אין מקום לפחד ולחרדה, היה זה רק שיח קוצני הגדל פרע ויוצא אל מחוץ לסבך הקוצים שבצד הדרך, בו ברגע נרגעתי, והרהורי התשובה והחרטה שעלו בי הלכו והתפוגגו, עד אשר נמוגו כלא היו, אנחת הרווחה שהוצאתי מפי, מן הסתם נשמעה היטב, שכן אני שמעתי את קולה של שלשלת מגופת החלון בביתו של ידידיה, מה שמורה שמתוך תאוות הידע שלו, הוצרך לראות ולדעת מה היה.
המשכתי בהליכתי המהירה, ולו בכדי שידידיה לא יעכבני עכשיו בתישאול ותיחקור אודות אותה אנחה, די היה לי בכך שהתעכבתי אצלו לצורך מניין הפרוטות, ויעכבני זה פעמיים... ומזווית עיני, אני כבר יכול לראות עכשיו את שדות אנשי העיר ניצבות בקמתן, זהרורי החמה המתנפצים עלי שיבלי התבואה, ופועלים העמלים במלאכתם, לקראת הקציר הממשמש ובא.
ריח מחשיד עולה באפי, אני מריח ואיני יודע מה, אך הדבר ברור לי, ריח של עיכוב נוסף הוא הריח הזה. אני מנסה להסיח דעתי מן הריח, עליי להמשיך ולהתקדם לשדה העבודה בכל מחיר, ויעבור עליי מה. אני חייב את יום העבודה הזה. אל לי להפסידו כשוטה המאבד מה שנותנים לו, או לכל הפחות בכדי לא למנוע טוב מבעליו.
בעיקול הדרך בואכה שדות אנשי העיר, עוד בתוך שדה הקוצים, בעודי מתהלך במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, רואה אני לנגד עיניי נבלת סוס שהתפגר לבעליו, המקום ימלא חסרונו, ולא שאיסטניס אני שאיני מסוגל לעבור על ידו, ולא שאין בי את הכוחות הנדרשים בכדי לדלג מעל גופת הסוס, גורם אחר הוא המונע ממני לעבור דרך שם. התפילין שבראשי ובזרועי, ההלכה הקובעת שאסור להלך בהם במקומות המטונפים, מחייבת אותי לסוב על עקבותיי.
מאבק קצר עם יצר פנימי הלוחש לי לחלוץ את תפיליי, ולהניחן בכיסן בעת שאעבור באותו מבוא מטונף, אך בסופו של דבר גבר בי הקול האומר, כל רגע בתפילין - מצות עשה היא, ואם תורידם עכשיו, היאך תוכל לברך לעת ערב את ברכת לשמור חוקיו? או שמא גם הורדת תפילין בשל מעבר במבואות המטונפות בכלל לשמור חוקיו היא?
סבתי על עקבותיי, החלתי לצעוד את אותה הדרך שצעדתי בכיוון ההפוך, צעידה באיטיות מה, גם בשל תחושת האכזבה, וגם בשל הכאב בקרסולי הימני, משריטת הקוץ, מהורהר אודות התחלת היום שלי דרמיא על אפי, (על הפנים) ומה ה' אלוקיי דורש מעמי. תחושת עקיצה ברגל שמאל באזור הקרסול, העירה אותי מהרהוריי, ולימדה אותי כי בעוד שבעה צעדים אני יוצא מדרך הקוצים לעבר דרך המלך.

 

[רואים שקוף]

מחציתה השניה:

שוב עברתי על פתח ביתו של ידידיה, הפעם עם טלית מצוייצת כבר, אין לי באמת מה לחפש בביתו, אילולא רגליי הכואבות, לא הייתי משתהה שם כלל, ואדרבא להיפך, ממשיך הייתי בהליכה מהירה אל עבר שדות אנשי העיר, כולי תקווה שעיסוקי הקבוע בדאגה לתחזוקה שוטפת של בית הגרנות נשאר פנוי גם ביום זה, שלא יאמרו לי כי הזריז נשכר והיפוכיהן בגולם.
כוחותיי לא עמדו לי. הייתי חייב לפוש קמעא מטלטולי הדרך שעברתי מאז עלה השחר. ישבתי לכמה רגעים על האכסדרה שלפני ביתו של ידידיה, אותו מקום בו קראתי את שמע של שחרית, חש משל היה זה מזה עידן ועידנים, כמעט ולא מעלה על דעתי שהיה זה אך היום, לפני שעה קלה.
צרעות סליחה על התיאור, זה כנראה המקקים המעופפים הנקראים גם 'מקק בני ברקי' שרחשו באותה עת על האכסדרה, הבהירו לי שלא אוכל אף לפוש מעמל הדרך, כי נפש עמל עמלה לו, הנפש עמלה להמציא לי עמל נוסף, שחלילה לא אפול לידיו של השעמום המביא לידי חטא. וכך בעודי מחשב את מניין המלקיות שעלול להתחייב מי שיאכל את אותן צרעות, אני קם, ומתחיל לצעוד בדרך המלך לעבר השדות. יהיה מה שיהיה.
הגעתי לשוקה של עכו, אבן הטוען של עירנו, כל מי שרק יחפוץ לצאת את העיר, מוכרח יהיה לעבור שם, השוק היה מלא ברוכלים המציעים את מרכולתם, אך לא, לא היה שם איש שיציע איזה סמא דחיי, או לכל הפחות סם פלא להגברות על מצב רוח עכור. המשכתי.
בעודי מהרהר כי הנה, בשעה טובה ומוצלחת אוכל לבוא אל המנוחה ואל הנחלה, קרי אל העבודה ואל הכלכלה, הרי שלוויית המת שעברה שם באותו הזמן אילצה אותי להתעכב מעט עד שיעברו כל המלווים. בעלי השדות לא יחפצו כי טמא לנפש יבוא בשדותיהם. אך זאת הוברר לי, המגיפה עוד כאן. ובשפה המדוברת, חיה קיימת ובועטת.

 

[רואים שקוף]

השעה השלישית של היום, מחציתה הראשונה:

בתחילת השעה השלישית של היום, אחרי שכבר האיר היום ללא ספק, הגעתי אל השדות, הפועלים כולם כבר היו עסוקים במלאכתם, זה להם שתי שעות מאז בואם לשדה העבודה. מזווית עיניי רואה אני את אחד הפועלים עוסק בקריאת שמע, תוך הפסקה קלה ממלאכתו. הפסקה שארכה משך זמן, שאני עצמי יכול הייתי לסיים בה קריאת שמע בברכותיה. לבי יוצא מקנאה כשאני מתבונן בגדולתו של אותו פועל.
אך אל לי להתעכב במחשבות אלו כעת, עליי להתחיל במלאכה. הנחתי את תרמילי בקצה שדהו של יהוידע, תר בעיניי אחריו לדעה מה יעשה בי, אם עוד נותרה איזו מלאכה שלא נתמנה עליה פועל מן הפועלים הרבים המצויים בשדה, דבר מה שאוכל לעסוק בו. אם בפרוטות שאקבל לא יהיה די בכדי להניח את חלקם למשמרת, לתשלום חובי לידידיה, אייחל שיהיה די בהן לרכוש ביצת תרנגולת לסעודת בין הערביים לי ולרעייתי.
את יהוידע מצאתי בעומק השדה, מתהלך בינות לפועלים לבל יפסיד ממונו בידיו, כיף להם לפועלים, השכר הרבה, ובעל הבית שלהם הוחרג מהמאמר שבעל הבית דוחק, הוא אמנם דואג לראות שאינם בטלים לריק, אך אינו לוחץ אותם יתר על המידה. כבועז בשעתו, התעניינותו של יהוידע בשלומו של כל אחד ואחד מפועליו, היא היא הגורמת להם להשקיע במלאכה כדבעי. אדם בעל רוח הוא, יהוידע.
יהוידע מקדם אותי בחביבות, כדרכו מדי יום ביומו, ואמר לי, מקדם כבר אמרתי לך שיש חסרון במדורים בבית אפל, לו הייתה אמירה זו נאמרת מפי אדם אחר, אולי הייתה זו פגיעה, אך כשנאמרו הדברים מפיו של יהוידע, בשפת החיבה שלו, הרי שהדברים התקבלו בצורה טובה וראויה. במין נינוחות רוגע ושלוה. רק לבל תצא תקלה מתחת ידי, שלא תחסר לכם ההבנה, אף פעם לא נחלקתי עמו על אמירה זו.
חוששני שהדבר היה אכן צפוי מראש, אך כשבאים בשעה אשר כזו אל השדה, אין לתלות תקוה שתישאר איזו שהיא עבודה לעבוד בה. יהוידע נאלץ לאכזב אותי. אין לו עבודה בשבילי.
באותם רגעים חשתי שחשך עולם בעדי, גם כך כליתי בשחרית את פרוטותיי האחרונות, ואם ברצוני להביא מעט אוכל לביתי, שיהיה גם לאליצור כיצד להתקיים, עליי לעשות מעשה. איני יכול לשוב כך לביתי בבושת פנים. אמרתי בלבי כי אפנה לאכול פת שחרית, ולכשתתיישב דעתי, אוכל להתבונן כדבעי כיצד אוכל להביא מזון לפי הטף, ולכלכלת אנשי ביתי.
גם אם סברתי שתחושת ה'חשך עולם בעדי' הייתה זו תחושתי האישית בלבד, עד מהרה התברר שטעיתי, העולם אכן חשך, השמים נתקדרו בעבים, ומטר עז החל ניתך ארצה. חישוב מהיר בדעתי מעלה, כי עד שאבוא אל צקלוני המונח בצד השדה, הרי שהפת שבו תאבד צורת פת, מרוב מי הגשמים שירדו עליה, ובודאי שלא אוכל לברך עליה המוציא, גם אם עוד תהיה ראויה לאכילת אדם.

 

[רואים שקוף]

השעה השלישית של היום, מחציתה השניה:

חשתי אבוד. המעט שבמעט שעוד נותר לי, תקוותי האחרונה שאוכל באופן כל-שהוא לשנות את גורלי המר באותו היום, ליישב את דעתי הסוערת, גם זה כבר אין באפשרותי לעשות. כבשת הרש האחרונה נעשקה ממני בכוח על-טבעי, מי היה צופה גשם שכזה בשלהי ירח זיו. חשתי כי לא נותר בי עוד כוח, אשוב לביתי לקבל את גערותיה של פנינה על ה'עם-הארץ' שגדל לו בביתה, וכאשר אבדתי אבדתי.
דוקא ראייתי השלילית בכל מקום, הייתה בעוכריי, והתבררה כאן כלא נכונה בעליל, עובדה זו, שגשם רב ירד בעונה שכזו, באופן בלתי צפוי בעליל, גרמה לי במהירות לעבודה עבורי, עבודה שיהיה לי את האומץ לחזור לביתי בגו זקוף ובראש מורם. ממש סייעתא מן שמיא.
בעודי מסרך את צעדיי אל עבר קצה השדה, ברגליים חבולות כשמטר עז ניתך ארצה, שומע אני את ידעיה קורא בקול, 'איה גמליאל. איה גמליאל', כבר חששתי שלקיתי באיזו מחלה כל-שהיא, שהוזה אני מהרהורי לבי, (פטה-מורגנה) אך לא, פועל זריז שקרב לעברי הודיעני בבירור כי אכן ידעיה זקוק לעזרתי כעת. החשתי את צעדיי לכיוונו של ידעיה, והודעתיו כי כל אשר יאמר אליי אעשה.
גמליאל החל לתנות בפניי את צערו, כי החטים הראשונות שקצר בשדהו, אותן חטים שפיקח על קצירתן בדקדוק רב, לצורך מצות עשה דאורייתא של ושמרתם את המצות, אותן חטים נרטבו במטר העז, וקיים חשש גדול להחמצת התבואה. בשל כך ביקש ממני ידעיה לגשת לבית הגרנות, ולראות את שלום החטים, האם אכן ראויות הן עוד למצת מצוה, או שמא אינן ראויות לזה כבר.
ששתי על הדבר כמוצא שלל רב. זו זכיה בכפליים, גם עבודה בכדי להכניס מעט שכר הבייתה, וגם פת שחרית בכסיסת חטין, אחרי הכל, איני גרוע משור שנאסר בלא תחסום...
בעוד אחרוני הפועלים עוד מספיקים לקרוא בזריזות את קריאת שמע של שחרית, אני ארזתי את מטלטלי הדלים, לקחתי את תרמילי, והחלתי לצעוד אל עבר בית הגרנות, הממוקם במרחק מה משדה העבודה, ובתוכי אני מהרהר, חבל שלא אזכה למילותיו המחממות של ידעיה במהלך עבודתי, אך בכל אופן, לכל הפחות יש לי במה לעבוד. אקווה שתהיה לי סייעתא דשמיא בזה.

 

[רואים שקוף]

השעה הרביעית של היום, מחציתה הראשונה:

יש משהו בבדידות. זה זמן טוב להיות קצת עם עצמך. זה זמן לערוך חשבון נפש. אולי למצוא עילה בשל מי הסער הגדול הזה, למה פתאום באה לה סערה כזו בשיאו של הקיץ, ומדוע, מדוע יומי כה סוער, על אף היותי אדם פשוט ביותר. את מי רוצים לטלטל בזה. מה הוא המסר המועבר אליי במאורעות אלו.
הולך אני לבדי. הולך ומהרהר. תמיד אהבתי את ההליכות, כבר בתקופת שהותי אצל מלמד הדרדקי שדר בסמיכות לבית הוריי, כבר אז אהבתי ללכת לבד. ללכת ולחשוב. ללכת ולא לחשוב. ללכת ולחשוב מתי אוכל להפסיק לחשוב.
המרחק שיש בין בית הגרנות לשדה, לא אכזב, וכצפוי, וכפי שכה ציפיתי, הוא אכן לא הותיר לי זמן רב למחשבות, להרהורים, מאוד מהר הוא הביא אותי לקצן של המחשבות, כאשר עמדתי בפתח בית הגרנות, סוקר בעיניי את השטח, היכן התבואה ממוקמת, איך לחלק לאגפים שונים, החיטים שיוכשרו ויישמרו למצת מצוה, והחיטים שאולי ילכו לחמץ שבתודה. ואולי גם לזה לא.
הדבר הראשון שהיה עליי לעשות, הוא לפנות ולנקות את שטחו האחר של בית הגורן, שאוכל להעמיד שם מקום מיוחד לחיטות המצוה של שנה זו.
לא היה כל טעם לתאר את הרפש והזבל שהיה שם, ומה בדיוק הייתה המלאכה המוטלת עליי, אלא שבחוסר שימת לב קלה מצדי, נטלתי ספל אשר עמד זמן רב מלא במים, ומימיו כבר העלו עיפוש רב, ושפכתי את תכולתו אל מחוץ לבית הגרנות. מזלי היה, שבדיוק אז, מלכיאל, נושא כליו של ידעיה עבר שם לרגע, בדרכו אל השדה להביא לידעיה את ארוחתו, כדרך כל בני האדם, האוכלים בשעה רביעית. אמנם תלמיד חכם הוא ידעיה, אך מכיון שהוא שוהה בשדה במהלך היום, יכול הוא לסעוד את פתו בשעה הרביעית.
כליו של מלכיאל היטנפו ממי השופכין באופן נוראי. נראה היה כי גם אם יושרו בנתר ובורית שבוע ימים, לא תהיה להם תקנה, טינוף בגדים זה לא צפוי לרדת כלל. על פניו צפוי לי עוד הפסד ממון מארוע זה, משל לא די לי במה שעבר עלי מראשית היום, אלא אם כן יחשב הדבר הזה כפותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן, שבימות הגשמים יש רשות לעשות זאת, אמנם חייבים לשלם, אך אולי ייפטר מדין אדם בבור, אי לאו דבהדי דקא אזלי קא מזקי. ברור שאיני יכול להכריע בזה, צריך מושב בית דין לשם כך.
איך שלא יהיה, אזרתי את מעט האנושות שעוד נותרה בי, בכדי להעלות על דל לשוני ושפתיי התנצלות כנה ועמוקה ממלכיאל, בין אם חייב אני בדיני אדם ובין אם לאו, בין אם יוטל עליי לשלם חוב זה, ובין אם ידעיה ישלמו אחורי גבי, חובתי המוסרית היא להתנהל כאדם בין אנשים ולא כחמור בבני אדם, מחובתי לשאת באחריות תוצאות מעשיי, ולהתנצל עליהם כדבעי.
קשה זה להתנהל כבן אדם ביום כה הפוך, קשה עוד יותר להתנהל כבן אדם בוש ביום כה הפוך, כאדם שעליו לבוא ולעמוד מצד הנאשם, כאדם חסר אחריות אשר גרם לנזק כבד לעמיתו, תיאור כבישת פניי בקרקע באותם רגעים, אינו ניתן להיכתב, על אחת כמה וכמה שלא ניתן להיאמר, אך עשיתי את זה.

 

[אש קודש!]

ובשפה המדוברת, חיה קיימת ובועטת.

לא קשור לסגנון.

ללכת ולחשוב. ללכת ולא לחשוב. ללכת ולחשוב מתי אוכל להפסיק לחשוב.

 

[אש קודש!]

@הנף מקלדת , מלכתחילה סברתי שראוי להעלות את כל הפרקים באתגר, כ'יום בחייו של יאן', יום אחד הוא זה. אך נראה היה כי אין דעתך נוחה מכך, הרעיון להעבירם לנספח, נעשה ע"י הנהלה.
כעת אכתוב בל"נ הכל כאן, וכשיהיה מושלם, אעלה.

אם לכתחילה היה את הנ"ל כמקשה אחת באתגר, אפשר שלא הייתי קוראת.
הקטע ששמת שם, מספיק לחלוטין (לדעתי!), אהבתי שיש כאן המשכים בנפרד.

 

[רואים שקוף]

לא קשור לסגנון.

אמור להיות בספויילר (כמו שאר ההוספות שלא שייכות לסגנון).

 

[רואים שקוף]

השעה הרביעית של היום, מחציתה השניה:

אחר הדברים האלה, כשוך אותן המאורעות שארעו עמי, נתתי את לבי לתור, לדעת חכמה והוללות וסכלות, לדעת מה זה ועל מה זה, ושלא יצא המכשול תחת קולמוסי, לא סברתי לעיין באותם הרגעים מה ה' אלוקיי דורש מעמי, רק עלה בי שאחקור איזה הוא יום גינוסיא שלי, מה הוא גילי ומי הוא בר גילי.
עיינתי בגלגל המזלות, לידע באיזה הוא היום שנולדתי בו, ומה היא השעה אשר נולדתי בה, סברתי לתומי כי יש בזה מעט קיום של 'דע מאין באת', ושגיתי במקרא מפורש אשר חלק ד' אלוקיך לכל העמים, ואין מזל לישראל.
טבען של מחשבות, שכאשר מתעמקים בהן, כאשר נעצרים במחשבה, כאשר עוסקים במחשבה, זרם המחשבות תוקף אותך, בתחילה כטפטוף הגורר מחשבה, ואחריה עוד מחשבה, עד שהמחשבות באות אליך כנהר גועש וכנחל שוצף, וחלף התנהלות על מי מנוחות כנהר שלום וכנחל שוטף, הרי שהתחושות הינם של געש העולה על גדותיו, השופך תוכו אל חוץ. ממש כך.
טבעי גם, שכאשר נתפסים במחשבה, פחות עוסקים בפעילות גופנית, ובפרט לנמנים על נפשות הרוח, כמוני.
איך אני יהיה מסוגל לכתוב שחלפה לה מחצית השעה בלא שעבדתי מאום?

רק תחשבו - חצי שעה זמנית של קיץ, היא המון זמן...

 

[רואים שקוף]

השעות שבהן עבדתי, אלה החולפות ביעף:

נגשתי לעבודה מתוך ידיעה שלא אשיג ולו את הסכום הנדרש לי לכלכלת אותו היום, אני עצמי, איאלץ לדלג על ארוחת בין הערביים, כלומר, גם רעייתי תיאלץ לזה, ההיתכנות שאשוב לביתי עוד קודם בין הערביים, שרעייתי תוכל לצאת לשוק ולרכוש את המינימום הנדרש לארוחה זו, קלוש עד מאוד, אך רעייתי, לכל הפחות תזכה לארוחה כל-שהיא לאחר מכן, אני, גם לזה לא.
החילותי במיון החטים, לבדוק אלו חטים יבשים הם עדיין, ואלו לא, כשמפעם לפעם רואה אני איזו חיטה עסיסית אשר עולה בי רצון לכוססה כמות שהיא, ובכך לקיים בעצמי מקרא שכתוב 'כי תבוא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך, כי תבוא בקמת רעך, וקטפת מלילות בידך'.
אך אז, עלה בלבי הספק איזו היא הברכה אשר עליי לברך בכסיסתי את החטים הללו, תינח אותן היבשות, הרי שברור לי כי ברכתן בורא פרי האדמה היא, אך דווקא על אלה הרטובות, אותן חטים שספגו כמות די גדולה של מים, עליהן אני מסתפק, שמא יש לדמותן לשלוקות או לשבורות, וברכתן תהא בורא מיני מזונות.
בימים כתיקונן, הייתי נוטל ידיי לארוחת הפת, וכך הייתי כוסס חטין אלו בתוך הסעודה, בלא שאכניס עצמי לסוגיא סבוכה זו של ספק ברכות, אך מכורח הנסיבות שהביאוני לאיבוד פתי, לאיבודה ולעיבודה, הייתי שרוי במין מועקה כזאת, גם לאכול בשדה נבצר ממני ביום זה. שכן איני יודע מה לברך.
אם לא האיחור שהיה לי באותו הבוקר, הייתי פונה לידעיה ונוטל ממנו רשות לקחת מעט מהחטים עמי לביתי, ואפטר בברכת הפת, אמנם לי אין פת, אך רעייתי תוכל להוציא אותי בברכתה, והן אמנם שאמרו חכמינו שתבוא מארה לאיש אשר כזה, אך כשאין ברירה, זה מה שיש לעשות. ליטול מן החטים בלא נטילת רשות מידעיה איסור תורה הוא זה.
כנראה איאלץ להתמודד עם הבושה עוד כמה פעמים ביום זה.