הנושאים החמים
הנושאים החמים
עוד פעם אני יושבת איתה לשיחה, מרגישה כמו תמיד את הכוחות שהיא מזרימה אליי.
'אז מה את אומרת?' אני אומרת בחיוך רגוע, מרגישה את מבטה הטוב מחייך אליי בקריצת ידידות.
היא תמיד מוכנה להקשיב לי, ומה שיש לה לומר לי- תמיד ערב לי וטוב ומחמם את הלב. הוי, כמה אני מודה להשם על הפעם הראשונה ההיא, כשגיליתי אותה לפני שני עשורים. אז, כשצצה לי ביום בהיר ומעונן, כשהרגשתי שאני מוכרחה תמיכה.
אני יודעת. את האמת, לא טוב לי להיות בחברתה. 'זה לא בריא לך' אומרת אמא תמיד בדאגה. 'היא נראית לך נהדרת, באמת אין כמוה! אבל תאמיני לי שלא טוב לך איתה. תאמיני לי'.
ואני? לא מצליחה. פשוט לא שולטת על הדחף לשבת איתה שוב. אני מרגישה שהחברות איתה שולטת עליי, כמעט מחליטה בשבילי.
מרגישה צורך קצת לקרוא ביחד עיתון, להחליף דעות פוליטיות. לפעמים סתם בא לי לחלום איתה ככה ביחד, וכמובן- בכל פגישה מקצועית, אני מוכרחה אותה לצידי, חייבת להרגיש שיש לי גב.
ובכל פעם שאני פוגשת בה, אני מבטיחה לה שזו הפעם האחרונה להיום... ובסוף נפגשת איתה שוב.
נכון, היא עוזרת לי להתרכז ולחשוב קצת יותר לעומק, אין כמו המחשבה המשחררת שהיא פותחת לי. אבל עדיין- ברור לי שאני צריכה למצוא לה תחליף. מישהי אחרת לשבת איתה ולדון. זה לא עסק ככה, זה לא עסק.
מה שמעצבן אותי, זה שהיא תמיד באה ביחד עם החברה שלה, וזה מבחינתי הגרוע ביותר.
כי מילא איתה, אני יושבת ונהנית, אפילו שאני מבטיחה לעצמי שזהו. אבל כשאני רואה את החברה... אוף, לא מסוגלת.
אז אנחנו יושבות שלושתנו ביחד, וקוראות עיתון. אהמממ... מרפרפות על החדשות, אני מתחילה לנתח והיא מביטה בי מתעניינת במה שיש לי לומר. והחברה שותקת ליד, עד שהיא מבינה שהיא מיותרת ונעלמת כלעומת שבאה. בינתיים היא עוד יושבת בינינו, מרגיזה שכזו.
צלצול צורמני מקפיץ אותי. אוף, תמיד מישהו או משהו חייב להפריע לנו באמצע.
מרימה את הטלפון ביד עצלה. ובום. הבשורה הקשה נוחתת עליי.
זה קורה, זה ב-א-מ-ת קורה. הוי לא! נס ממרום שאני יושבת איתה עכשיו, אחרת באמת לא הייתי שורדת... אני מניחה עליה את ידי, מנסה לשאוב ממנה את החמימות שהיא מזרימה לי. חברתה נעלמת כהרף עין בטאקט שאין שני לו. מבינה שאין מקומה לשבת איתנו לשולחן עכשיו.
אני מרגישה את החום מטפס, מנסה לקחת נשימה ארוכה. והיא לצידי, מחכה בסבלנות שאתאושש.
איפה הן כל החברות שלה, איפה? אני צריכה אותן עכשיו איתי כאן. בשורה.
אחסל אותן פרה- פרה. קוביה- קוביה.
הנה מצאתי לי חפיסה במגירה, אלך להכין לי עוד אחת.
איזה נס שיש לי אותה. נס.
'אז מה את אומרת?' אני אומרת בחיוך רגוע, מרגישה את מבטה הטוב מחייך אליי בקריצת ידידות.
היא תמיד מוכנה להקשיב לי, ומה שיש לה לומר לי- תמיד ערב לי וטוב ומחמם את הלב. הוי, כמה אני מודה להשם על הפעם הראשונה ההיא, כשגיליתי אותה לפני שני עשורים. אז, כשצצה לי ביום בהיר ומעונן, כשהרגשתי שאני מוכרחה תמיכה.
אני יודעת. את האמת, לא טוב לי להיות בחברתה. 'זה לא בריא לך' אומרת אמא תמיד בדאגה. 'היא נראית לך נהדרת, באמת אין כמוה! אבל תאמיני לי שלא טוב לך איתה. תאמיני לי'.
ואני? לא מצליחה. פשוט לא שולטת על הדחף לשבת איתה שוב. אני מרגישה שהחברות איתה שולטת עליי, כמעט מחליטה בשבילי.
מרגישה צורך קצת לקרוא ביחד עיתון, להחליף דעות פוליטיות. לפעמים סתם בא לי לחלום איתה ככה ביחד, וכמובן- בכל פגישה מקצועית, אני מוכרחה אותה לצידי, חייבת להרגיש שיש לי גב.
ובכל פעם שאני פוגשת בה, אני מבטיחה לה שזו הפעם האחרונה להיום... ובסוף נפגשת איתה שוב.
נכון, היא עוזרת לי להתרכז ולחשוב קצת יותר לעומק, אין כמו המחשבה המשחררת שהיא פותחת לי. אבל עדיין- ברור לי שאני צריכה למצוא לה תחליף. מישהי אחרת לשבת איתה ולדון. זה לא עסק ככה, זה לא עסק.
מה שמעצבן אותי, זה שהיא תמיד באה ביחד עם החברה שלה, וזה מבחינתי הגרוע ביותר.
כי מילא איתה, אני יושבת ונהנית, אפילו שאני מבטיחה לעצמי שזהו. אבל כשאני רואה את החברה... אוף, לא מסוגלת.
אז אנחנו יושבות שלושתנו ביחד, וקוראות עיתון. אהמממ... מרפרפות על החדשות, אני מתחילה לנתח והיא מביטה בי מתעניינת במה שיש לי לומר. והחברה שותקת ליד, עד שהיא מבינה שהיא מיותרת ונעלמת כלעומת שבאה. בינתיים היא עוד יושבת בינינו, מרגיזה שכזו.
צלצול צורמני מקפיץ אותי. אוף, תמיד מישהו או משהו חייב להפריע לנו באמצע.
מרימה את הטלפון ביד עצלה. ובום. הבשורה הקשה נוחתת עליי.
זה קורה, זה ב-א-מ-ת קורה. הוי לא! נס ממרום שאני יושבת איתה עכשיו, אחרת באמת לא הייתי שורדת... אני מניחה עליה את ידי, מנסה לשאוב ממנה את החמימות שהיא מזרימה לי. חברתה נעלמת כהרף עין בטאקט שאין שני לו. מבינה שאין מקומה לשבת איתנו לשולחן עכשיו.
אני מרגישה את החום מטפס, מנסה לקחת נשימה ארוכה. והיא לצידי, מחכה בסבלנות שאתאושש.
איפה הן כל החברות שלה, איפה? אני צריכה אותן עכשיו איתי כאן. בשורה.
אחסל אותן פרה- פרה. קוביה- קוביה.
הנה מצאתי לי חפיסה במגירה, אלך להכין לי עוד אחת.
איזה נס שיש לי אותה. נס.
נערך לאחרונה ב:
