שיתוף - לביקורת חבר לחיים

  • הוסף לסימניות
  • #1
אשמח להארות והערות:)

אני אוהב חופשות. במיוחד שאנחנו מבלים אותן באחוזה של המשפחה בפלורידה. השמיים הכחולים, הדשא הלח והחוף המלוח נותנים הרגשה של סחרור מדהים ורצון לשבת ולהסתכל על כל הטוב הזה במשך שעות ארוכות. בימים האלו, המשפחה מתגבשת ובתור בכור אני נהנה לחפש עם הקטנים פינות חמד חדשות לאכול בהן ארוחה כפרית וטעימה או להתחרות בשחיה עם ג'ואל, אחי בן ה15.

יום אחד, כשחזרנו ממשחק בייסבול סוער, פגשתי את רוי. רוי היה בן 17, גדול ממני בחודשיים בלבד. הוא היה תמיד שליו, פניו משדרות רוגע ועדינות. הוא היה חכם מאוד, ומהר מאוד נעשינו חברים. משפחתו, כמונו, חפשה בפלורידה.

הוא מעולם לא כעס. גם כשאליה בן ה7 קרע לו את חולצת הספורט היקרה שלו, הוא קיבל את ההתנצלות הכנה שלי ושל אליה ואמר בצחוק חברי ש"סוף סוף יהיה לו תירוץ למה לקנות חולצה חדשה".

התפעלתי מההתנהגות שלו. רוי ניצל כל מיני הזדמנויות קטנות לעשות טוב לאנשים, בלי לעשות זאת על חשבון עצמו או סביבתו. עקבתי אחריו בדריכות, להוט ללמוד ממנו.

בסוף החופשה, שהייתה מדהימה יותר מכל שנה, רוי סיפר לי שהוא עולה לישראל. לבד, בלי משפחה, כדי ללמוד בישיבה גדולה. נפרדנו בטפיחות שכם עזות וידידותיות, ואני ניצלתי את ההזדמנות להגיד לו שהוא מדהים. ושאני ינסה לחקות אותו. הוא שמח, ביקש שנשמור על קשר.

הטיסה חזרה למישיגן הייתה מלאה במחשבות. הגעתי למסקנה שאני הולך לנסות בכל דרך, להיות כמו רוי- משפיע טוב במעשים קטנים שהופכים את היום שלך למשמעותי וחשוב. יום שאפשר לספור אותו.

נכנסתי לעניין בכל הכח. אחרי כמה חודשים, כשהסתכלתי על התקופה הזאת- יכולתי לסמן לעצמי וי ענק. לא היה קל לשנות מהלך מחשבה מקובע, אנוכי, שהשתרש בי במשך 17 שנה. אבל זה היה שווה. הימים שלי הפכו ליפים יותר, וכל ערב ישבתי וחשבתי לעצמי, איזה משהו טוב עשיתי? האם היום הזה, חלילה, בוזבז לשוא?

זה היה אדיר. זה היה משנה חיים. השמחה העצומה שהציפה אותי כל פעם שעמדתי במשימה האישית שלי מילאה אותי באנרגיות.

החלטתי להתקשר לירושלים, לרוי שנקרא עכשיו 'ישראל'. לספר לו איך הושפעתי ממנו, להודות על זה.

לקח לי זמן להשיג את המספר שלו, כיוון שלא המשכנו לשמור על קשר אחרי שנפרדנו בסוף אותה חופשה.

וכשהתקשרתי, היה זה מאוחר מדי.

התברר לי שרוי נרצח בפיגוע קטלני כשהיה בדרך מהישיבה שלו לכותל, שבוע וחצי לפני שהתקשרתי. הייתי מזועזע.

רוי, שהיה כל כך טוב, עשה כל כך הרבה טוב, כבר לא איתנו. ההבנה הזאת טילטלה אותי, נענעה בחוזקה משהו בתוכי. ולראשונה מאז שהייתי בן תשע, בכיתי.

אחרי שעה ארוכה התנערתי, והחלטתי לעשות משהו לעילוי נשמתו, למען ניקמת דמו. הקדשתי את כל המעשים שלי אליו, והתחייבתי לשדל אנשים לעשות את מה שאני עשיתי- לעשות חשבון נפש אישי, האם הימים שלכם עוברים בלי שום משמעות ועניין? עשיתם טובה לבן אדם, משהו בלי רווחים אישיים, טוב מוחלט?

הכאב לא הלך לשום מקום, אבל תיעלתי אותו לעשייה מבורכת.

יהי זכרו ברוך.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

מוישי נראה כמו הילד הכי תמים שתפגשו: חולצה מגוהצת, כיפה שחורה שיושבת בול, וחיוך של "ילד טוב ירושלים". אבל מאחורי המראה המטעה הזה מסתתר מוח שמזהה פרצות בלוגיקה של מבוגרים עוד לפני שהם סיימו לדבר...
קצת הכרות...
הרקע: יום שישי אחר הצהריים. מוישי נכנס לבית הכנסת השכונתי, לבוש בחולצה לבנה מעומלנת, הכיפה השחורה הקטנה מונחת בדיוק במרכז הראש. הוא ניגש למקרר השתייה. הגבאי הוותיק, רבי חזקאל, איש רציני עם משקפיים על קצה האף, עוצר אותו.
רבי חזקאל: "מוישי! לאט לך. אתה יודע שהשתייה פה היא רק למי שלומד או עוזר לנקות לפני שבת?"
מוישי (עוצר, מחייך את החיוך שלו ולא מתבלבל לשנייה): "שלום עליכם, רבי חזקאל. בדיוק על זה רציתי לדבר איתך. אתה הרי גבאי ותיק, אתה יודע שזמנים השתנו, נכון?"
רבי חזקאל (מרים גבה): "מה הקשר לזמנים שהשתנו? עבודה זו עבודה, ושתייה זו שתייה."
מוישי (בטון בוגר ומחושב): "נכון מאוד. אבל פעם, כשאבא שלי ברוך היה בגיל שלי, היית צריך להזיז ספסלים כדי להרגיש שאתה עוזר. היום, בעידן הדיגיטלי, העזרה הכי גדולה היא 'יחסי ציבור'. אם אני אשתה פה כוס טרופית קרה ואצא החוצה עם פרצוף מרוצה, כל הילדים בשכונה ירצו לבוא ללמוד דווקא בבית הכנסת שלך. אני בעצם עושה לך פה שירות שיווקי בחינם!"
רבי חזקאל (נשאר פעור פה לרגע, מנסה להבין אם הילד הרגע עבד עליו או שהוא באמת גאון): "שירות שיווקי? בשביל טרופית אחת?"
מוישי (לוקח את השתייה, קורץ ומניח יד על הכתף של הגבאי): "בדיוק, רבי חזקאל. אל תסתכל על הכוס, תסתכל על הפוטנציאל. שבת שלום!"
מוישי יוצא מהדלת בצעד קליל, משאיר את הגבאי לעמוד שם ולמלמל לעצמו: "הילד הזה... הוא עוד יהיה ...774555.jpg
  • תודה
Reactions: net131 //
9 תגובות
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
נספח לדיונים - אשכול איראן ועדכונים ביטחוניים.

האשכול נפתח כדי לשמור על אשכולות החדשות המרכזיים נקיים ותכליתיים.
הוא ישמש כמרחב היחיד לדיון על הידיעות הביטחוניות המתפרסמות בפורום.

קראו את הכללים היטב. הם מחייבים, והאכיפה תהיה בנוסח משמרות המהפכה.

מטרת האשכול?
- הרחבות ופרשנות: הבאת רקע נוסף לידיעה, או ניתוח ענייני ומנומק של המצב.
- שאלות ובירורים: בקשת הבהרה על דיווח שעלה באשכול המרכזי.
- מידע משלים: עדכונים שחשובים להבנת התמונה אך אינם "חדשות מתפרצות".


מה לא ייכנס לכאן? עילה לחסימה מיידית

- גלישה לנושאים אחרים: האשכול ממוקד ביטחונית בלבד. פוליטיקה, עניינים אזרחיים או כל נושא שאינו קשור ישירות למלחמה/איראן - יימחקו.

- "ניהול המלחמה": אין מקום ל"הצעות למטכ"ל, פרשנויות בשקל או תרחישי אימים חסרי ביסוס.

- התכתבויות אישיות בין ניקים ("פינג-פונג"), או שרשורים שנמרחים על עמודים שלמים ללא ערך מוסף.

כדי לאפשר שיח איכותי, אנחנו נוקטים במדיניות אפס סובלנות.
* חסימה לצמיתות: משתמש שיעבור על הכללים, ייחסם מהאשכול באופן מיידי.
* אין חנינות: אין טעם לפנות במערכת הדיווח או בהודעות פרטיות לבקשת שחרור. הפיתרון היחיד לשחרור מחסימה - הוא פשוט לא להיחסם מלכתחילה.
האחריות היא שלכם. שמרו על שיח ענייני.
יש בירוחם פוטנציאל גדול להתיישבות חרדית של בניה חדשה זולה
יש כמה יזמים חרדים (וגם אחרים) שזכו שם במאות יחידות,
ויש עוד שכונות בבניה
וכל זה מלבד ההסכם גג של כ 6000 יח"ד
ממה שאני מבין, זה המקום הכי זול בארץ ליחידת קרקע ואם כך מחירי הדירות שם יהיו הכי זולים בארץ
מבחינת קהילות, כיום יש קהילה ליטאית יחסית קטנה, אבל אם מדובר על מאות יחידות חדשות זה יכול ללכת גם לקהילות חסידיות שיבואו במרוכז.
מבחינת תעסוקה, ירוחם זה חצי שעה נסיעה מבאר שבע, שלכאורה בבאר שבע יש הכל, תחבורה, היטק, בתי חולים, קניות (לא יותר גרוע מרוב ערי הפריפריה שמרכזי התעסוקה שלהם במרחק של יותר מחצי שעה נסיעה)
מבחינת מוסדות חינוך, כיום בקהילה הליטאית יש מוסדות גנ"י, ת"ת, בית יעקב. שזה בסיס להתחלה. אבל ברגע שיגיעו 500 משפחות חדשות, מן הסתם יפתחו מוסדות נוספים. אבל בתור בסיס להתחלה זה מצוין.
אחד הטעויות של האנשים לגבי ירוחם, זה שבודקים את העתיד לפי הקהילה הקיימת, אבל אין שום קשר, אם תהיה קהילה צעירה וחדשה של 500 משפחות זה יבלע את הקהילה הקיימת, כלומר יפתחו מוסדות חדשים, חנויות ותחבורה.
מה דעתכם? ירוחם תעלה בסוף על המפה? אנשים יבואו לגור שם?
חידון הדופליקטים
העליתי חידון קצר לחובבי הדופליקטים ומי שיכול שיעלה עוד וילא בוא נראה אתכם
@יונה ספיר בוא נראה אותך מצליחה גם
אני מעלה את האתגר של @שבשבה , באיחור ניכר עקב תקלות טכניות.
@מנהל ai מקווה שזה בסדר...

________________________________________________________________________

תודה רבה ל @משתמש חדש דנדש על האתגר היפה, לכל המדרגים, ול @מנהל ai על הניהול הבאמת מסור.

האתגר יהיה על תמונות מיציאת מצרים, עם דגש על תמונה איכותית מרשימה וריאליסטית, שיכולה להיות על כל סצנה, בין מהשיעבוד, מהמכות, מהיציאה, ואפילו מהמרדף של המצרים וקריעת ים סוף. וכמובן ניתן להוסיף תוכן הומוריסטי בתמונה.

📌 כללי האתגר:
🔹 בכל הודעה ניתן להעלות יצירה אחת בלבד.
🔹 היצירה נוצרה במיוחד לצורך האתגר ובבינה מלאכותית בלבד.
🔹 יש להעלות תמונה בפורמט JPG או PNG בלבד (קבצי webp לא נתמכים).
🔹 לפני ההשתתפות באתגר, חובה לקרוא את חוקת האתגרים.
🔹 נא לוודא שהתמונה עומדת בכללי האתר.
🔹 לפי כללי פרוג, אין להעלות תמונה של בנות מעל גיל 3.
🔹 פטפטת בנספח בלבד!
⏰זמני האתגר:
מעכשיו
ועד הערב בשעה 23:59.
שימו לב! יצירות שיעלו אחרי השעות המותרות ימחקו על ידי המנהל!
דוגמאות:
השיעבוד.
תמונה שנוצרה


מכת ברד
תמונה שנוצרה

יציאת מצרים
תמונה שנוצרה

מצרים רודפים אחרי בנ''י
תמונה שנוצרה

אז קדימה, בהצלחה!

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת החלום לחלום
מאז שהוא היה קטן הוא היה אוהב את זה, את הטבע, את הנגינה , את ציוצי הציפורים,
הנפש השקטה שלו אהבה את זה תמיד, אלו היו ההנאות שלו.
לא האוכל, היופי והאגו היו מנהיגים אותו, בשבילו מנוחה של שעה בין עציי השדות
הגבוהים ונגינה בחליל לקול ציוץ הציפורים היה מה שגרם לו לאהוב את החיים, את העולם
ואת עצמו.
ככה הוא היה תמיד, עד שיום אחד בלי כל תיכנון , העולם הרגוע והשליו שלו התנפץ,
המוני חיילים דהרו על סוסיהם ושרפו כל מקום, כל בית, הוא שמר על החליל שלו כמו על
עצמו, אבל השדה- השדה נשרף ונגמר.
העצים כאילו לא היו, נהפכו לחתיכות שחורות ומפויכות, הוא נלקח בשבי, החליל מתחבא
מתחת למעילו, משפחתו הקטנה נעלמה כלו הייתה, והשקט שלו גם כן, נעלם ולא היה.
כל לילה היה מתעורר שטוף זיעה לאחר חלום נורא, מתנשף ומזיע , מוודא שהחליל שמור אצלו.
כל פעם שהיה מתעורר ומביט סביבו, על הרצפה המלוכלכת שעליה היה שנרטבת בדמעות
של הישן לצידו כל פעם מחדש, והוא עצמו- אין? מה הוא עושה כאן? איך הגיע לכאן?
איפה העולם הרגוע שלו? איפה המשפחה הקטנה שלו שבכל מקרה לא היה ממנה כזה
הרבה- רק הוא, אחיו ואביו, וגם הם נעלמו לו- או שדווקא הוא זה שנעלם להם?
לאחר מספר לילות של שינה גרועה, של סבל מתמשך, לאחר שהתעורר שוב מסיוט לא נורמלי,
הוא חשב לעצמו מה היה קורה אילו במקום לחלום חלום על שריפה ועל עצים מפויכים
היה חולם על שדה מלא בציוצי ציפורים וצלילי נגינה? מי יודע , אם הייתה לו שליטה על חלומותיו
בהחלט היה רוצה לחלום על כזה דבר, אבל לצערו גם זה חלום שכנראה לא ייתגשם.
החלום לחלום.
שיתוף - לביקורת ?
דוד היה בן שמונה. ובבית הספר אמרו עליו כולם שהוא "ילד שקט".
לא שקט רגיל, של חוסר אונים, של פחד. אלא שקט של הבנה.

כל יום, בהפסקה של עשר וחצי, הוא היה הולך מאחורי הבניין לשבת ליד הקיר שלו. הקיר שעליו הוא צייר.
הוא לא צייר סתם, הוא היה מצייר אנשים שהכיר אבל לא כמו שהם נראים אלא כמו שהם באמת.
הוא צייר את הרב קליין כמו עיגול שבתוכו כוכב – כי היה לו לב זהב אבל לא היה פתח לאף אחד לראות את זה.
הוא צייר את סבא שלו כמו סלע גדול שיש בו סדק – כי פעם אחת ראה אותו בוכה ליד אלבום.
הוא צייר את אחיו הגדול כמו עפיפון – כי הוא תמיד רצה לעוף, אבל אבא החזיק לו את החוט.
והוא צייר את עצמו כמו סימן שאלה – לא כי היו לו שאלות, אלא כי הוא היה השאלה של כולם.

יום אחד, עקב אחרי נמלה שנעה בסיבובים חסרי פשר. ופתאום התחיל לרדת גשם. הוא שלח ידו לקחת אותה, אבל היא חמקה בזריזות שוב ושוב.
הגשם התחזק והיא החלה לצלוע ולסחוב רגל שנמרחה רטובה על הארץ.
פתאום נעצרה רחרחה, שינתה כיוון ומיהרה בקו ישר למקום אחר. דוד ראה שיירה של נמלים רצות, חלקן דוחפות זו את זו, או מושכות, חלקן סוחבות גרגרים. הנמלה שלו הגיעה אל השורה והתערתה בה. השיירה הלכה והתעבתה, עד שנעלמה לתוך חור עגול באדמה.

כל הלילה ירדו גשמים עזים.

למחרת נמחקו לו כל הציורים והעולם נראה כדף חדש ונקי.
בעשר וחצי – בפעם הראשונה – הוא לא הלך לקיר,
הוא נשאר לשחק עם כולם.
לספרים שלי, בעיקר האחרונים, אין קהל או קוראים.

אולי הכתיבה לא מספיק טובה, בעיות בשיווק, או סיבה אחרת.

מכיוון שאין קהל שממתין לכתיבה שלי, אני לא משקיעה בספרים מעל היכולת שלי, אלא משקיעה בגבול, מתוך הבנה שכן חשוב לי שהספרים יצאו לאור ושהם יהיו סבירים, קריאים, אבל לא אכפת לי אם הם לא יהיו מושלמים, כי כאמור אין קהל.
חשוב לי לציין שאני כן מעבירה שעות ארוכות מאוד על כל טקסט, שוב ושוב, זה לא יוצא מהשרוול, כן יש המון מחשבה והרבה תסכול והרבה השתדלות. אבל אם היה לי קהל הייתי כנראה יוצאת מגדרי הרבה יותר.
*
זה כמו שמסדרים את הבית לפני שבאים אורחים או סתם מסדרים את הבית כי בית צריך סדר.
כשאמורים לבוא אורחים יש יותר השקעה, מה לעשות... ואם זה סתם סדר שגרתי מסכימים לעצמכם להתרשל מעט.
בכל זאת למקרה שהספרים כן ייקראו (אני כותבת ומוציאה לאור בגלל מגוון סיבות, בלי קשר לתוצאה כי הגעתי למסקנה שכל אחד צריך לעשות את המקסימום כדי לצאת לאור או להגשים את עצמו).
וגם בגלל שאני תורמת את הספרים לספריות וכו' חשוב לי שהתוכן של הספרים יהיה מתאים לקריאה עבור קהל קוראים חרדי.
כך שאשמח שתחוו את דעתכם לתוכן של הפרולוג:
האם אופן הגשת התוכן מתאים לנרטיב החרדי ואיך הייתם ממליצים לשפר את התוכן כך שיתקבל באופן נכון ומדויק ולא יכניס רעיונות לא נכונים לקורא.
*

מסדרון אווירי

פרולוג

"האם שומע"?
"כאן דור שומע עבור."
"פזר את המפגינים".
"את כולם?"
"כן, את כולם!"


דור הביט לעבר המפגינים.

שתי מדרכות, מצד אחד מילואימניקים אוחזים שלטים נגד חוק הגיוס, מצד שני בחורים בלבוש חרדי אוחזים בשלטים נגד אותו החוק.
דור התקרב לאנשיו. "התקבלה הוראה לפזר את ההפגנות".
"לפזר את כולם? גם את המילואימניקים?" שאל גיא.
"את כולם".
*
דוידי, נחמני ואהרון עמדו והחזיקו שלטים נגד גיוס בחורי ישיבות.
סוסים דהרו לקראתם בפראות. לובשי מדים אחזו אלות.
הם לא זזו מיד.
עד מהרה התברר שזו היתה טעות, הסוסים דהרו אליהם.
אהרון התעשת ראשון ודחף אותם הצידה, הם התגלגלו על הקרקע, קיבלו מכות יבשות.
הצליחו לצאת משם ברגע האחרון.

*

מהעבר השני עמדו רוי, נועם, דילן, מילואימניקים. מבטם הביע את התחושות הקשות שלהם.
אחרי אין ספור ימי התנדבות כשהם חווים מלחמה מול עיניהם, הם רצו לחוש שוויון.
גם לכיוונם הסוסים דהרו, גם הם נמלטו משם כל עוד נפשם בם.
הם נתקלו, מתנשפים, במפגינים לובשי השחור לבן, עומדים ברחוב סמוך ומנסים לחזור לעצמם.

הם עמדו אלו מול אלו.
עיניהם אמרו הכל.
אחד מבחורי הישיבה הושיט להם יד: "נעים מאוד, דוידי".
"היי, דילן".
אהרון נחפז לסייע להם, הושיט להם מים, הם שטפו פנים ואת המכות היבשות שקיבלו במנוסתם.
*
הרחוב הירושלמי היה קריר, רובם היו מוכים, השלטים בידיהם נקרעו.
"אתם משתמטים מהצבא", קולו של נועם נשמע עמום, לא מאשים.
"אנחנו לומדים תורה מגינים על הארץ, הצבא רוצה לעקור לנו את היהדות, אין לנו כאן זכות קיום בלי התורה והמצוות ".
"אתם מגינים? אנחנו נלחמים. כשכואב הראש אתם מתפללים או שותים אקמול?"
"גם וגם"
"יופי, אז קדימה, תתגייסו".
"במשך הדורות תמיד היו לומדי תורה, אין סיבה שכל העם יהיו לוחמים, אנו מתפללים לימים בהם לא נצטרך צבא. עכשיו אנחנו בגלות ומחכים לימים טובים יותר".

דילן גיחך, "ימים טובים יותר? אתה חי בסרט, זה הגורל שלנו, אנחנו חייבים להגן על עצמנו".

רוי חש שזה מגיע.
חושך, פנסי מכונית מרצדים. שני גברים יצאו מרכב ישן, התקרבו בצעד איטי, תום עמד לפניו דרוך עם הנשק, הוא קצת הסתתר מאחורי תום, חש במשהו לא תקין.
הדופק של רוי החל להלום בפראות.
עינים בוהקות נצצו מולו בחשיכה, הם שלפו נשק קטן, מהיר.
קולות נפץ נשמעו, תום נפל, הוא רץ למצוא מחסה, יורה צרורות בלי אבחנה.

זעה קלה שטפה אותו, לחץ, צלצול באוזניים, הוא כמעט נפל, יד עדינה תפסה אותו, עינים בוהקות על רקע החושך.
חיוך עדין, מגבעת, רצון טוב.
הוא חש שהעיניים הטובות מחזירות לו את היציבות.
תחושת חמימות הציפה אותו. הם לא יודעים מה זו מלחמה, הם שונים. יש כאן אנרגיה אחרת, של שלום זך, כזה שלא טעם טעמו של אובדן נשימה. החבר'ה מולו חיים כמו בעולם אחר: לא מחפשים לשלוט, ולא מאמינים בטרור.
הם סך הכל טובים.


"אתה בסדר?" השאלה נשאלה. עיניים דואגות, של חבריו ושל חובשי המגבעות, הקיפו אותו.
"עכשיו כן", חייך רוי. היה עצב בחיוכו.
הוא לא שונא אותם. הוא מרגיש שהם טובים.

רוח מוזרה נשבה שם. רוח שהגיעה מעולם המלחמות והטרור, שלא עושים טוב לאף אחד, אבל הובילו לדבר מעניין: שיח בין חלקי העם.
זה קורה: אנשים יוצאים לרחובות, כי אין להם תשובה אחרת. הם נפגשים, מדברים, מקשיבים.


גם להם זה קרה לפתע, בלי לתכנן, הם מצאו את עצמם יושבים סביב שולחן בחצר מסעדה סמוכה, החיילים הזמינו שתיה, בחורי הישיבה אמרו שיש להם מהבית.
הם שוחחו מעט, הרבה שתקו. מרגישים שמה שמחבר ביניהם זו תחושת השייכות לארץ הזו, וזה שהם בני אותו עם, ושהם בני אדם, בני אדם טובים.

התחושה שריחפה היתה בעיקר פליאה ותסכול מההתנהלות של נציגי הממסד, לובשי המדים.

"מילא אתם מפגינים נגד הגיוס, אבל למה הם רדפו אותנו? אני נתתי את החיים שלי למדינה, והיא הפקירה אותנו, איך הם מעיזים לפזר אותנו ככה עם סוסים, אפילו שונאינו לא מקבלים כזה יחס". אמר רוי.
"עשיתם גדולות ונצורות למען העם", חייך אליו נחמני, "עזוב את המדינה, אתם נלחמתם למען העם".
"למען אחי ורעי", זמזם דוידי קלות.
"אנחנו לומדים למען העם, אתם נלחמים למען העם", אמר אהרון, "אין מדינה, יש אותנו, העם למען העם".
רוי החליף מבט מהיר עם חבריו.
"אני אוהב את המדינה", אמר, "אבל המדינה מתעלמת. יש תחושה שהלכה המדינה."
אהרון חייך אליהם. "אתם מוזמנים לעשות אצלינו שבת".
"ואתם ללשכת גיוס", העקיצה היתה בלתי נמנעת.
"בחורי הישיבה אינם אחראים על המלחמות, זו ההתנהלות של ראשי המדינה, אותה התנהלות ששלחה את הסוסים לרדוף אחרינו", אמר נחמני בנועם, "הממשלה יכלה לעשות הרבה למען הביטחון, גם הצבא יכול היה להיות יותר יעיל, אנחנו לא אשמים בהתנהלות הזו, זו האחריות שלכם, אתם החילונים אחראים כאן".
"איך אתה מדבר, אתה נשמע לך שפוי?" כעס נועם, "קודם כל המפלגות החרדיות נמצאות בממשלה ואחראיות באופן מלא על מה שקורה כאן. ואתם בחרתם בהן! גם אתם אחראים! שנית, החילונים לא שולטים על המדינה".
"אז מי שולט על הכל? החרדים – לא, אני לא שולט, אני לא מכיר אנשים בעמדת שליטה, אתם – לפי דבריכם לא, אין לכם שליטה. מי אחראי לכל מה שקורה כאן?"
האנשים החליפו מבטים מהירים: "מרגע לרגע נעשה לנו ברור: אין מלך בישראל. אף אחד לא אחראי. הכל הפקר", אמר רוי בקול כנוע מעט.
"אנחנו מנסים, יוצאים לרחוב, מפגינים. גם אתם... אנחנו יוצאים החוצה כי אנחנו פוסט טראומטיים. אתם יוצאים כי אתם לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, כנראה. מישהו יושב שם, יש לו סמכויות, אבל הוא לא באמת מבין. לא באמת איכפתי. לא באמת רוצה שהמצב ישתפר".

"לא לא העניין שאנחנו לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, אנחנו נכנעים לדעת גדולי התורה. לימוד התורה חשוב ומגן עלינו", הסביר נחמני, מקווה שדבריו יפלו על אוזניים קשובות ומבין שיש כאן משהו יותר משמעותי.
*
"אולי מדובר בנו, גם אם המצב היה סבבה לגמרי היינו מחפשים פחדים, חרדות, מלחמות, שנאה, ריגושים. אולי הבעיה לא בחוץ, היא בתוכנו". היה זה קולו של בעל המקום, מסעדן קשיש עם חיוך ושפם ענק, שהחל לאסוף את המפיות והמלחיות, "יאלה, קדימה חבר'ה, אני סוגר כאן את המקום. תמשיכו לבוא לכאן כל יום מצידי, לדבר. שתיה על חשבון הבית", המשיך לומר. "תפתחו כאן מקום לדיונים, זה מה שיש לנו כאן, אחרי כל השנאה", הוא שתק לרגע והוסיף: "נעים להכיר אתכם, אני חיים עמוס עזרא, המסעדה הזו היתה של הורי, היא פעילה כאן מלפני מלחמת יום כיפור. ראיתי הרבה דברים בחיים ואני רוצה לומר: אין לנו מקום אחר".
מספרי טלפון הוחלפו, הם נפרדו, מבטיחים לשוחח שוב.
כשהבנתי מה זו גאולה, קצת התאכזבתי והתמרמרתי.

הרגשתי שזה מידי 'אחר' ו'שונה' ממה שנהגתי לחשוב עד אז.
כי זה קצת קשה לעיכול לאדם רגיל, שגדל בתפיסת עולם רגילה.

הבנתי מה זו גאולה כשראיתי דוגמה מעניינת שהמחישה לי: זה קרה פעם אחת כשראיתי מופע מדהים של מים:
היו אורות צבעוניים ומוזיקה, וזרנוקי מים עלו וירדו ורקדו כל אחד ריקוד קצר, ואז ירדו ושוב עלו, בסדר מופתי ואין זרנוק אחד מפריע לחברו.

כשהסתכלתי על זה ראיתי שזה משל לבני אדם - שכל אחד רוקד את ריקוד חייו, בלי ביקורת, בלי מלך, בלי להביט אם עשה נכון, בלי להביט אם החבר קיבל יותר, אלא הוא סך הכל מים, הוא רק רוצה לעשות את תפקידו ולרקוד את תפקידו בעולם.

החשיבה הזו קצת הפריעה לי כי זה לא היה נעים לחשוב שזו אולי התכלית של הבריאה...
אבל יתכן שזה בעצם הפירוש של גאולה.

להיגאל מכל מיני סוגי חשיבה של אגו ופשוט לרקוד את חייך איפה שהכישרון והנתונים שלך לוקחים אותך.


*
יש לנו שני משיחיים, שני סוגי גאולה:
משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

משיח בן יוסף ביטוי ליוסף הצדיק.
משיח בן דוד - מלכות דוד.


משיח בן יוסף יתכן ועתיד למות, ואנחנו מתפללים שזה לא יקרה.

יוסף הצדיק עניינו להיות מלך והאחים אמורים להשתחוות לו, כמו בחלומו שבגללו הוא הושלך לבור כי אחיו התנגדו לרעיון שהם ואביו ואמו ישתחוו לו.

יוסף אמור היה להתרומם מתוך בור כדי לזכות להיות מלך.
זה משיח בן יוסף, שהוא מלך יחיד וכולם כביכול נכנעים כלפיו.

וזה גם מלכות שאול שמצאצאי בנימין אח של יוסף - מלך יחיד.
שמקבל מלכות והוא יפה, עם מידות מושלמות ומוכשר מאוד וחכם מאוד ומוצא חן.

אבל - בהמשך יש את משיח בן דוד.
וזה באחרית הימים.

כשיעקב אבינו אמר לבניו שיבואו ויגיד להם מה יקרה באחרית הימים, נאמר שהוא לא הצליח לגלות להם כי הנבואה הסתלקה ממנו.
אבל - יתכן שהוא כן גילה להם.
מה הוא אומר להם? את האופי שלהם ואת הסגולה שלהם, הוא לא מחמיא, לא גוער, הוא אומר מציאות: את כוחות הנפש, שלהכיר אותם זה באחרית הימים יביא גאולה, כנראה.
*
כך יוצא ש:
משיח בן דוד - מלכות בית דוד - זה גילוי כוחו של משיח שבכל אדם.
זה כמו מחול של צדיקים, תנועה נפלאה רוחנית בה כל בני האדם יזכו לראות וגם להראות, לשמוע וגם לדבר.
תנועה, בה לא יהיה מושל או מלך אחד, אלא תהיה מלכות משותפת.
זה קצת קשה להבנה, זה שובר הרבה תבניות, אבל זו גאולה, אור ששוטף את כל מי שרוצה לזכות לאור.
כל מי שמוכן להכנע לאור, יזכה.

מלכות בית דוד זו מלחמה מול כוחות של חוסר אמונה.
בשיא של המלכות הזו כל עם ישראל יזכה להכיר בכוחה של הכרת הטוב ויאמר תודה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  4  פעמים
למעלה