שיתוף - לביקורת זה לא סתם

[הווה פשוט]

[שלפתי מגנזיי, מהזמנים שעוד הייתי מטורף ויפה]




עגבניות אני בוחר,
דוקא עגבניות
המוכר שותק, מביט באצבעותי הזריזות, הגרמיות, הארוכות, גמישות הפרקים.
החופרות, מדרדרות, בודקות, שופטות, לוחצות, שוקלות.
השקית ביד שמאל מאדימה ומתמתחת בעליצות,
ואני מרגיש פתאום... את עצמי,
שבריר של התבהרות.
כאילו התעוררתי באמבטית בדולח.
מיינדפוּלנֶס

אוההה.
אני מודע לכולי.
לבהונות הנוגעות זו בזו בתוך גרב הכותנה,
לשערות היבשות שבנחיריי,
לסרעפת המתנפחת שחותכת אותי לשתים.

יישות נעלמה מציגה את עצמי לעצמי.
מקריאה לי את זכויותיי.
ורגשות מתחילים לעלות ולהסתדר בנפרד זה לצד זה,

המוכר מתיישב מבלי להסיר את עיניו ממני,
אדם לאדם ראי.

אני מרגיש שאני מתחיל להכפיל את עצמי,
תהליכים מוזרים מתרחשים, הנה הנה אני ממלא את השוק,
האחרים נדחקים החוצה, מתחבאים, או נמסים לשלוליות רפש.
פיזיקה מודרנית.

אני שומע צעקות פרא
"אהבה" "אהבה" "אהבה" "אהבה"
מישהו רץ בין הדוכנים, עיניו מטורפות, וצורח...
הוא הופך ארגזים, משטחים, עגלות.
דורס ירקות, סלים, ילדים,
ולא חדל מלצעוק "אהבה" "אהבה" "אהבה".

"למה אתה לא נלחץ"?
אני שואל את עצמי, את עצמינו... השוק כולו מלא בי.
ואלפי השתקפויותיי עונות לי בניגון תלמודי
"כי אין כזה דבר, אהבה, זה מנגנון הגנה להמלט מעצמנו, אבל לא עוד, עידן ההתחלקות העצמית מתחיל"

רעם של תודעת-על התפוצץ לפתע וגשם החל לרדת.
(רעם של תודעת-על? סיריוסלי?! זה לא אני, משהו השתלט עלי).
אבל הגשם היה גדול ואמיתי ושטף הכל,
גשם חומצתי, מחדיל, מְאַיֵּן.

השוק איננו,
ואני מוצא את עצמי לבד, עם שקית עגבניות, על גדת נהר המציאות, מהיר הזרם,
ואשתי הטובעת מושיטה יד אילמת.
"שלך לנצח" אני קורא, תוך כדי שאני משליך עליה עגבניה אחר עגבניה.

טוב נניח שזה סתם, אז מה.
מחר בערב הבר-מצוה של חיים ועוד לא קניתי מתנה.
והעפעף עדיין מקפצץ לי קצת, כאומר
זה לא סתם, זה לא סתם