הנושאים החמים
הנושאים החמים
פרק ד' - חלק ב'/ העלה האחרון
"כשאני מנסה להיזכר איך הכול התחיל. אני נזכר ביום ההוא – יום שני י"ב בטבת", החל מוטי לספר, קולו יציב. "זה היה יום שיגרתי למדי. החברותא שלי ביקש שאבוא אתו לבקר את בן דודו. 'לא על חשבון הסדר', קבעתי נחרצות. 'אך אם תרצה, אוכל לבוא איתך מאוחר יותר', הוספתי.
"בערב, לאחר סדר ג', הלכנו למאיר - בן דודו של משה – החברותא שלי. מאיר היה בחור מצחיק, שנון למדי ומעניין. אך חרדי הוא לא היה.
"היה בו משהו מיוחד, במאיר. בקרבתו, העתיד היה נראה מבטיח. וכשלא היינו ביחד - השהות שלו הייתה חסרה לי מאוד.
"עם הזמן נהפכתי לחברו הטוב ביותר. ואם בתחילה חששתי להעדר מהסדרים, הרי שבהמשך לא הקפדתי על זה כלל, בגלל שמאיר היה מגיע לבקר אותי בשעות הלימוד.
"חודש מאז הכרתי אותו, קרא לי ראש הישיבה לחדרו. הוא הביט בי בעיניו הרכות, הטובות ואמר: 'מוטי, עקב ירידתך הרוחנית, אנו נאלצים להוציא אותך מהישיבה'. היה שקט בחדר. לא ידעתי מה לומר. את האמת, לא היה טעם להתגונן. ידעתי שהיום הזה יגיע, אך לא שיערתי שיבוא מהר כל כך. דקות ארוכות התבונן בי ראש הישיבה בעיניים מלאות בכאב.
"כעבור עשר דקות של שתיקה מעיקה, התקדמתי לכיוון הדלת. 'מוטי', קרא לי ראש הישיבה רגע לפני שיצאתי מהחדר.
"'כן, הרב', הסתובבתי לאחור באדישות.
"'תדע לך שלהוציא בחור מן הישיבה זה כמו לקחת מילד קטן חפץ שהוא אוהב – אך עלול להזיק לו'. דמעות עמדו בעיניו של ראש הישיבה. זקנו הארוך, הלבן, האיר קמעה את פניו העגומות. 'אנחנו עושים זאת באילוץ. אך מחובתנו לשמור על הבחורים שלנו. תשמור על עצמך, מוטי'. סיים הרב.
"הנהנתי ויצאתי מהחדר. העולם שלי התערער. באמת שלא ידעתי לאן פונים מכאן הלאה. ובעיקר, לא רציתי להכאיב לך ולאמא.
"אחרי חצי שעה כבר הייתי בבית, שקוע במיטתי. הכול חלף מול עיני. רגעי הלימוד הקסומים וההידרדרות המהירה. וכשאתה, אבא, נקשת על דלת חדרי וביקשת לדעת מה אני עושה בבית ומדוע איני בישיבה, אני רק אמרתי: 'סילקו אותי', ולא הוספתי. לא סיפרתי לך עד כמה קשה היה לי לעזוב את המקום שהיה בשבילי כמו בית. האשמה שחשתי כלפי עצמי הייתה בלתי נסבלת בעליל. אתה כעסת, רצית שאמשיך ללמוד. שאהיה בן תורה אמתי – אכזבתי אותך, אבא".
מוטי עצר לרגע, התמקד בנקודה ערטילאית באופק, ואז המשיך: "וכך ביליתי את זמני, בבית. רוב היום במיטה, מיואש ומתוסכל. שנאתי את עצמי. שנאתי את העולם. אך יותר מכל שנאתי את ההתלחשויות מאחורי גבי: 'הנה הבן של הרב נוימן... לא להאמין שעד לא מזמן הוא היה העילוי של הישיבה...'".
שתיקה ארוכה צנחה ביניהם. חנוך חש שעד עתה הוא לא באמת הכיר את בנו, שהרי זוהי הפעם הראשונה שהם משוחחים אודות הפרשייה הכואבת.
"ומהיכן הכרת את יהושע - האיש שאיתו שוחחת אתמול?", שבר חנוך את השתיקה המעיקה.
מוטי הרהר לרגע, ואחר אמר: "באחד מן הימים יצאנו כמה חברים בערב. באיזשהו שלב הבחנתי שמישהו מביט בי מהצד, אך לא ייחסתי לכך חשיבות. התרגלתי לכך שאנשים סוקרים אותי בלגלוג, מתלחששים מאחורי גבי. אך מתברר שליהושוע הייתה מטרה אחרת. לאחר שחברי התפזרו, הוא ניגש אלי: 'תקשיב, קוראים לי יהושע ואני מומחה לשפת גוף', הוא אמר לי. 'הבטתי בך בחצי השעה האחרונה, ואני יכול לומר לך שאתה לא מרגיש טוב עם עצמך. המקום שלך הוא לא עם החבר'ה האלו'. בתחילה חשבתי שהאיש מעורער בנפשו. 'אם אתה אומר כך – אז אתה לא מכיר אותי', צחקתי והתרחקתי. אך יהושע לא ויתר. 'אני אומר לך, אתה שונה מהם', הוא נשרך אחרי.
"'נו בסדר, אני שונה מהם – ומה אתה רוצה לומר בזה?', הסתובבתי לאחור באדישות. 'אני רוצה לומר ש... שחבל... עליך', הוא גמגם. 'אתה בחור טוב'.
"חצי שעה שוחחנו. יהושע התעקש שלכול הפחות אלמד שעה ביום. 'אתה בחור טוב, חבל שתכלה את זמנך לריק', הוא חזר שוב ושוב. בתחילה התחמקתי. הייתי מוטף מוסר, סלדתי משלל עצות והמלצות למיניהם. אך לאחר שכנוע ארוך, הסכמתי שנלמד שעה ביום'".
"אז לכן אתה מגיע מאוחר?", קטע אותו חנוך. חמלה הציפה את ליבו: מוטי היה שב הביתה מאוחר. הוא היה כועס. לו היה יודע שבנו לומד בזמן הזה, הכול היה נראה אחרת.
"אני מצטער, מוטי. לא ידעתי...", גמגם חנוך. "אני מבקש את סליחתך".
"אינך צריך להתנצל", מחה מוטי נחרצות. לא סיפרתי לך על שעת הלימוד שלי עם יהושע. לא הייתה לך אפשרות לדעת.
אם כבר אני זה שצריך לבקש ממש סליחה.
דקות ארוכות הם הביטו זה בזה. שתיקה עמדה ביניהם. לעיתים, השתיקה שווה הרבה יותר מאלף מילים.
שפתיהם לא נעו, אך עיניהם דיברו. חנוך הביט לתוך עינו של בנו. היה בהם אשם, חרטה, וכאב. אך חוצפה ומרדנות לא שכנו בהם, בעיניו.
חנוך התקשה להאמין שהבחור שעומד מולו הנו בנו.
כפי שהבטחתי החלק השני באותו היום. בעז"ה פרק אחרון לסיפור + ספוילר מאחורי הסיפור בהמשך השבוע או תחילת שבוע הבא...
"כשאני מנסה להיזכר איך הכול התחיל. אני נזכר ביום ההוא – יום שני י"ב בטבת", החל מוטי לספר, קולו יציב. "זה היה יום שיגרתי למדי. החברותא שלי ביקש שאבוא אתו לבקר את בן דודו. 'לא על חשבון הסדר', קבעתי נחרצות. 'אך אם תרצה, אוכל לבוא איתך מאוחר יותר', הוספתי.
"בערב, לאחר סדר ג', הלכנו למאיר - בן דודו של משה – החברותא שלי. מאיר היה בחור מצחיק, שנון למדי ומעניין. אך חרדי הוא לא היה.
"היה בו משהו מיוחד, במאיר. בקרבתו, העתיד היה נראה מבטיח. וכשלא היינו ביחד - השהות שלו הייתה חסרה לי מאוד.
"עם הזמן נהפכתי לחברו הטוב ביותר. ואם בתחילה חששתי להעדר מהסדרים, הרי שבהמשך לא הקפדתי על זה כלל, בגלל שמאיר היה מגיע לבקר אותי בשעות הלימוד.
"חודש מאז הכרתי אותו, קרא לי ראש הישיבה לחדרו. הוא הביט בי בעיניו הרכות, הטובות ואמר: 'מוטי, עקב ירידתך הרוחנית, אנו נאלצים להוציא אותך מהישיבה'. היה שקט בחדר. לא ידעתי מה לומר. את האמת, לא היה טעם להתגונן. ידעתי שהיום הזה יגיע, אך לא שיערתי שיבוא מהר כל כך. דקות ארוכות התבונן בי ראש הישיבה בעיניים מלאות בכאב.
"כעבור עשר דקות של שתיקה מעיקה, התקדמתי לכיוון הדלת. 'מוטי', קרא לי ראש הישיבה רגע לפני שיצאתי מהחדר.
"'כן, הרב', הסתובבתי לאחור באדישות.
"'תדע לך שלהוציא בחור מן הישיבה זה כמו לקחת מילד קטן חפץ שהוא אוהב – אך עלול להזיק לו'. דמעות עמדו בעיניו של ראש הישיבה. זקנו הארוך, הלבן, האיר קמעה את פניו העגומות. 'אנחנו עושים זאת באילוץ. אך מחובתנו לשמור על הבחורים שלנו. תשמור על עצמך, מוטי'. סיים הרב.
"הנהנתי ויצאתי מהחדר. העולם שלי התערער. באמת שלא ידעתי לאן פונים מכאן הלאה. ובעיקר, לא רציתי להכאיב לך ולאמא.
"אחרי חצי שעה כבר הייתי בבית, שקוע במיטתי. הכול חלף מול עיני. רגעי הלימוד הקסומים וההידרדרות המהירה. וכשאתה, אבא, נקשת על דלת חדרי וביקשת לדעת מה אני עושה בבית ומדוע איני בישיבה, אני רק אמרתי: 'סילקו אותי', ולא הוספתי. לא סיפרתי לך עד כמה קשה היה לי לעזוב את המקום שהיה בשבילי כמו בית. האשמה שחשתי כלפי עצמי הייתה בלתי נסבלת בעליל. אתה כעסת, רצית שאמשיך ללמוד. שאהיה בן תורה אמתי – אכזבתי אותך, אבא".
מוטי עצר לרגע, התמקד בנקודה ערטילאית באופק, ואז המשיך: "וכך ביליתי את זמני, בבית. רוב היום במיטה, מיואש ומתוסכל. שנאתי את עצמי. שנאתי את העולם. אך יותר מכל שנאתי את ההתלחשויות מאחורי גבי: 'הנה הבן של הרב נוימן... לא להאמין שעד לא מזמן הוא היה העילוי של הישיבה...'".
שתיקה ארוכה צנחה ביניהם. חנוך חש שעד עתה הוא לא באמת הכיר את בנו, שהרי זוהי הפעם הראשונה שהם משוחחים אודות הפרשייה הכואבת.
"ומהיכן הכרת את יהושע - האיש שאיתו שוחחת אתמול?", שבר חנוך את השתיקה המעיקה.
מוטי הרהר לרגע, ואחר אמר: "באחד מן הימים יצאנו כמה חברים בערב. באיזשהו שלב הבחנתי שמישהו מביט בי מהצד, אך לא ייחסתי לכך חשיבות. התרגלתי לכך שאנשים סוקרים אותי בלגלוג, מתלחששים מאחורי גבי. אך מתברר שליהושוע הייתה מטרה אחרת. לאחר שחברי התפזרו, הוא ניגש אלי: 'תקשיב, קוראים לי יהושע ואני מומחה לשפת גוף', הוא אמר לי. 'הבטתי בך בחצי השעה האחרונה, ואני יכול לומר לך שאתה לא מרגיש טוב עם עצמך. המקום שלך הוא לא עם החבר'ה האלו'. בתחילה חשבתי שהאיש מעורער בנפשו. 'אם אתה אומר כך – אז אתה לא מכיר אותי', צחקתי והתרחקתי. אך יהושע לא ויתר. 'אני אומר לך, אתה שונה מהם', הוא נשרך אחרי.
"'נו בסדר, אני שונה מהם – ומה אתה רוצה לומר בזה?', הסתובבתי לאחור באדישות. 'אני רוצה לומר ש... שחבל... עליך', הוא גמגם. 'אתה בחור טוב'.
"חצי שעה שוחחנו. יהושע התעקש שלכול הפחות אלמד שעה ביום. 'אתה בחור טוב, חבל שתכלה את זמנך לריק', הוא חזר שוב ושוב. בתחילה התחמקתי. הייתי מוטף מוסר, סלדתי משלל עצות והמלצות למיניהם. אך לאחר שכנוע ארוך, הסכמתי שנלמד שעה ביום'".
"אז לכן אתה מגיע מאוחר?", קטע אותו חנוך. חמלה הציפה את ליבו: מוטי היה שב הביתה מאוחר. הוא היה כועס. לו היה יודע שבנו לומד בזמן הזה, הכול היה נראה אחרת.
"אני מצטער, מוטי. לא ידעתי...", גמגם חנוך. "אני מבקש את סליחתך".
"אינך צריך להתנצל", מחה מוטי נחרצות. לא סיפרתי לך על שעת הלימוד שלי עם יהושע. לא הייתה לך אפשרות לדעת.
אם כבר אני זה שצריך לבקש ממש סליחה.
דקות ארוכות הם הביטו זה בזה. שתיקה עמדה ביניהם. לעיתים, השתיקה שווה הרבה יותר מאלף מילים.
שפתיהם לא נעו, אך עיניהם דיברו. חנוך הביט לתוך עינו של בנו. היה בהם אשם, חרטה, וכאב. אך חוצפה ומרדנות לא שכנו בהם, בעיניו.
חנוך התקשה להאמין שהבחור שעומד מולו הנו בנו.
כפי שהבטחתי החלק השני באותו היום. בעז"ה פרק אחרון לסיפור + ספוילר מאחורי הסיפור בהמשך השבוע או תחילת שבוע הבא...
