הנושאים החמים
הנושאים החמים
הזקן עם הבימבה \ סוקר השטיב'לאך
12.00 בצהריים. יום העצמאות.
השטיב'ל הקטן כבר כיבה אורו ונחשך. אחרוני הקמים מזרזפים עצמם אט אט אל השטיב'ל הגדול, תופסים כל אחד שולחן לעצמו. אחד ועוד אחד נכנסים במבטים מושפלים, כמו מקווים אולי יתחולל הנס ויתקבץ מנין לתפילת שחרית. התפילין מתגלגלות על ששה ידיים בחדר הריק, ומלמול של תפילה נשמע פה ושם.
בכמה מן השולחנות עומדים אנשים שזה עתה סיימו את תפילתם, מגלגלים את הרצועות השחורות על הקופסאות, ומקפלים את טליתותיהם על הקפלים הברורים. אחד מתוכם הוא צעיר חבד"י, שכובד ראש ניכר על קמטי מצחו וזקנקנו הבלונדיני. השני, איש מוזר ותימהוני למדיי, המחפש פרטנר כלשהוא לזמן הפנוי של קיפול הטלית.
השם "פרידמן" שהיה רשום על תפיליו של החבדני"ק, שהלך לרגע בדקדקנות יקית שלא נודע מקורה, להניח את סידורו במקומו, היווה לו לתימהוני סיבה די מספקת כדי לנקוב בשמו ולקרוא לו להיות שותף לשיחה.
'מה אומר הרבי על יום העצמאות?', שאל בשפה עילגת, תוך התרסה ניכרת. הפרידמן שהיה נראה כמורגל בכגון דא, לא התבלבל לרגע והשיב: 'יום העצמאות?! לא ידעתי מהו'. משקלט שאין האיש המוזר מבין את עומק שנינותו החבדי"ת, הועיל להסביר: 'האם היו לישראל ימים כל כך לא עצמאיים, כמו מאז קום המדינה? איזה מן עצמאות זו, שכלל ישראל תלויים בדעת אומות העולם?".
המוזר, שקלט את תנועות ידיו האוספות את הטלית ותפילין אל חיקו, הבין שזמן שיחתו עלול להסתיים חיש קל, ומיד מיהר לנסות לגרור את השיחה עוד. 'מה התכוון הרבי, על אמריקה?' שאל במין תמימות. לחבדני"ק, ככל הנראה, לא היה הרבה זמן מיותר, והוא התאמץ לענות בקצרה ולהביא את השיחה לסיומה בהנהוני ראש והמהומים מאולצים של כן ולא אולי ואיני יודע.
* * *
לפתע, נפתחה הדלת בתנועה מהירה ומיומנת. איש צעיר ואסרטיבי חבוש כיפת קטיפה כחולה, עטור זקנון ג'ינג'י, פרץ אל השטיב'ל בסערה. חבד"י אף הוא. במבט מהיר וזריז סקר את מצב המתפללים והתכונן נפשית אל מערך נסיוני לאתר שישה מתפללים ועוד ארבעה עונים.
אך בתוך כך, צדו עיניו הבלונדיניות את התימהוני המוזר המדבר על יום העצמאות. כנראה מכיוון שהיו לו כמה ווארטים משלו להוסיף, הוא ניגש בחדוות נעורים אל זירת ההתרחשות. לא שאל רשות, לא גמגם, הן אצה לו הדרך, מיד פתח את פיו:
'שאלתי את הרב', סיפר לחבדני"ק הראשון, המנסה להיחלץ מהשיחה הכפויה, 'מה סודם של הזיקוקים ביום העצמאות'. חיוכו גדול. 'הוא ענה לי שאינו יודע, אך הוסיף ואמר שמה שבטוח בוודאי שהם עושים רעש גדול בשמים'.
לא השתהה הרבה ומיד המשיך: 'אז שאלתי אם יש לו מושג מה סוד המנגל שנהוג לעשות ביום העצמאות. הוא ענה לי שזה בסוד הכתוב (ישעיה ו) שרופים עומדים ממעל לו. למנגל כמובן'.
הבלונדיני מצא את הפתח לברוח, תוך ששאלת האדם המשונה רודפת אחריו: 'אז בעצם הרבי אמר לחגוג את החג במנגל וזיקוקים?'.
והג'ינג'י הלך ללקט מנין לתפילתו, תוך גילוי יכולות וירליות משופרות ביותר.
* * *
'שמונה. תשעה. מתוכם ששה מתפללים. אז חסר עוד אחד. אה? אתה ממהר? טוב. אז חסרים לנו שניים. יופי, הנה עוד אחד'. הג'ינג'י בפעולה כבתוך ביתו שלו. 'לעולם אני לא יבין את זה. מילא אנשים עובדים, שימהרו להם. לבריאות. אבל יש כאלו שלא עובדים ותמיד הם ימהרו. ואני שואל למה ימהרו?'.
הוא כבר כמעט היה עצבני. 'אני מכיר את זה. זה אחד מהתכסיסים המוכרים של היצר הרע. אין להם מה למהר, הם הולכים הביתה לשבת רגל על רגל, אבל בתפילה הם ימהרו. מה הם לא מבינים שהגמ' כותבת (ברכות ח.) כי מי שמתפלל במנין, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם?'.
זה כאב לו באמת. הוא רצה שיתאסף מנין, ולכן הוא המשיך לחזק את הציבור שהשכר שיקבלו בשמים על ההמתנה יהיה גדול. לאדם שעקץ אותו כי מי שרוצה להתפלל במנין צריך לקום מוקדם, הוא ענה: 'נכון. אתה צודק'.
בינתיים נאסף מנין והחלה התפילה. לכאורה תפילת השחרית האחרונה להיום. איזה זכות.
* * *
ואז, כמו משומקום, צנח אל היכל התפילה יהודי מבוגר עטור זקן אפור קצוץ, לבוש חולצה לבנה ומכנס אפרפר, וכיפת קטיפה שחורה צמודה אל פדחתו עם סיכת כסף נאה. ואם לא די בזאת, מעליה חבש כובע שמש לבן. מעשה שהיה באמת, כך היה.
לפניו גרר הטיפוס הזה בימבה גדולה ויפה, בצבע ורוד, מן הסוג שצמוד לה מאחור מוט המאפשר לאדם מבוגר להסיעה. בתוכה ישב ילד קטן, בן שנתיים בערך, כשאל שערו הצהוב צמודה גם לו כיפת קטיפה שחורה בסיכת כסף נאה.
הניח תפילין כשחיוך גדול מגלה את שיניו התחתונות, והצטרף גם הוא אל תפילת השחרית האחרונה לכאורה להיום.
לקראת סיום התפילה, אחר שנתגלתה חיבתו לילד בליטופים וחיוכים רחבים ועמוקים, הוא ניגש לאחד המתפללים וביקש לדעת היכן יש מפית, כשכוונתו כמובן לטישו. הלה הראה לו את כיוון בתי הכיסא.
מבטאו הזר זעק לשמים והציף מחשבות. מי הוא סב זה המהלך ביום בהיר עם נכדו, לכאורה, לבית הכנסת? מהיכן בא הֶלך זה ולאן ילך? סוד בלתי מפוענח היה מורגש כאן, חידה אשר אינה פתורה.
אך הוא חייך את חיוכו הרחב, גרר אחריו את הבימבה הוורודה, והלך לדרכו מבלי להותיר תשובות.
ה' ימלא חסרוננו.
12.00 בצהריים. יום העצמאות.
השטיב'ל הקטן כבר כיבה אורו ונחשך. אחרוני הקמים מזרזפים עצמם אט אט אל השטיב'ל הגדול, תופסים כל אחד שולחן לעצמו. אחד ועוד אחד נכנסים במבטים מושפלים, כמו מקווים אולי יתחולל הנס ויתקבץ מנין לתפילת שחרית. התפילין מתגלגלות על ששה ידיים בחדר הריק, ומלמול של תפילה נשמע פה ושם.
בכמה מן השולחנות עומדים אנשים שזה עתה סיימו את תפילתם, מגלגלים את הרצועות השחורות על הקופסאות, ומקפלים את טליתותיהם על הקפלים הברורים. אחד מתוכם הוא צעיר חבד"י, שכובד ראש ניכר על קמטי מצחו וזקנקנו הבלונדיני. השני, איש מוזר ותימהוני למדיי, המחפש פרטנר כלשהוא לזמן הפנוי של קיפול הטלית.
השם "פרידמן" שהיה רשום על תפיליו של החבדני"ק, שהלך לרגע בדקדקנות יקית שלא נודע מקורה, להניח את סידורו במקומו, היווה לו לתימהוני סיבה די מספקת כדי לנקוב בשמו ולקרוא לו להיות שותף לשיחה.
'מה אומר הרבי על יום העצמאות?', שאל בשפה עילגת, תוך התרסה ניכרת. הפרידמן שהיה נראה כמורגל בכגון דא, לא התבלבל לרגע והשיב: 'יום העצמאות?! לא ידעתי מהו'. משקלט שאין האיש המוזר מבין את עומק שנינותו החבדי"ת, הועיל להסביר: 'האם היו לישראל ימים כל כך לא עצמאיים, כמו מאז קום המדינה? איזה מן עצמאות זו, שכלל ישראל תלויים בדעת אומות העולם?".
המוזר, שקלט את תנועות ידיו האוספות את הטלית ותפילין אל חיקו, הבין שזמן שיחתו עלול להסתיים חיש קל, ומיד מיהר לנסות לגרור את השיחה עוד. 'מה התכוון הרבי, על אמריקה?' שאל במין תמימות. לחבדני"ק, ככל הנראה, לא היה הרבה זמן מיותר, והוא התאמץ לענות בקצרה ולהביא את השיחה לסיומה בהנהוני ראש והמהומים מאולצים של כן ולא אולי ואיני יודע.
* * *
לפתע, נפתחה הדלת בתנועה מהירה ומיומנת. איש צעיר ואסרטיבי חבוש כיפת קטיפה כחולה, עטור זקנון ג'ינג'י, פרץ אל השטיב'ל בסערה. חבד"י אף הוא. במבט מהיר וזריז סקר את מצב המתפללים והתכונן נפשית אל מערך נסיוני לאתר שישה מתפללים ועוד ארבעה עונים.
אך בתוך כך, צדו עיניו הבלונדיניות את התימהוני המוזר המדבר על יום העצמאות. כנראה מכיוון שהיו לו כמה ווארטים משלו להוסיף, הוא ניגש בחדוות נעורים אל זירת ההתרחשות. לא שאל רשות, לא גמגם, הן אצה לו הדרך, מיד פתח את פיו:
'שאלתי את הרב', סיפר לחבדני"ק הראשון, המנסה להיחלץ מהשיחה הכפויה, 'מה סודם של הזיקוקים ביום העצמאות'. חיוכו גדול. 'הוא ענה לי שאינו יודע, אך הוסיף ואמר שמה שבטוח בוודאי שהם עושים רעש גדול בשמים'.
לא השתהה הרבה ומיד המשיך: 'אז שאלתי אם יש לו מושג מה סוד המנגל שנהוג לעשות ביום העצמאות. הוא ענה לי שזה בסוד הכתוב (ישעיה ו) שרופים עומדים ממעל לו. למנגל כמובן'.
הבלונדיני מצא את הפתח לברוח, תוך ששאלת האדם המשונה רודפת אחריו: 'אז בעצם הרבי אמר לחגוג את החג במנגל וזיקוקים?'.
והג'ינג'י הלך ללקט מנין לתפילתו, תוך גילוי יכולות וירליות משופרות ביותר.
* * *
'שמונה. תשעה. מתוכם ששה מתפללים. אז חסר עוד אחד. אה? אתה ממהר? טוב. אז חסרים לנו שניים. יופי, הנה עוד אחד'. הג'ינג'י בפעולה כבתוך ביתו שלו. 'לעולם אני לא יבין את זה. מילא אנשים עובדים, שימהרו להם. לבריאות. אבל יש כאלו שלא עובדים ותמיד הם ימהרו. ואני שואל למה ימהרו?'.
הוא כבר כמעט היה עצבני. 'אני מכיר את זה. זה אחד מהתכסיסים המוכרים של היצר הרע. אין להם מה למהר, הם הולכים הביתה לשבת רגל על רגל, אבל בתפילה הם ימהרו. מה הם לא מבינים שהגמ' כותבת (ברכות ח.) כי מי שמתפלל במנין, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם?'.
זה כאב לו באמת. הוא רצה שיתאסף מנין, ולכן הוא המשיך לחזק את הציבור שהשכר שיקבלו בשמים על ההמתנה יהיה גדול. לאדם שעקץ אותו כי מי שרוצה להתפלל במנין צריך לקום מוקדם, הוא ענה: 'נכון. אתה צודק'.
בינתיים נאסף מנין והחלה התפילה. לכאורה תפילת השחרית האחרונה להיום. איזה זכות.
* * *
ואז, כמו משומקום, צנח אל היכל התפילה יהודי מבוגר עטור זקן אפור קצוץ, לבוש חולצה לבנה ומכנס אפרפר, וכיפת קטיפה שחורה צמודה אל פדחתו עם סיכת כסף נאה. ואם לא די בזאת, מעליה חבש כובע שמש לבן. מעשה שהיה באמת, כך היה.
לפניו גרר הטיפוס הזה בימבה גדולה ויפה, בצבע ורוד, מן הסוג שצמוד לה מאחור מוט המאפשר לאדם מבוגר להסיעה. בתוכה ישב ילד קטן, בן שנתיים בערך, כשאל שערו הצהוב צמודה גם לו כיפת קטיפה שחורה בסיכת כסף נאה.
הניח תפילין כשחיוך גדול מגלה את שיניו התחתונות, והצטרף גם הוא אל תפילת השחרית האחרונה לכאורה להיום.
לקראת סיום התפילה, אחר שנתגלתה חיבתו לילד בליטופים וחיוכים רחבים ועמוקים, הוא ניגש לאחד המתפללים וביקש לדעת היכן יש מפית, כשכוונתו כמובן לטישו. הלה הראה לו את כיוון בתי הכיסא.
מבטאו הזר זעק לשמים והציף מחשבות. מי הוא סב זה המהלך ביום בהיר עם נכדו, לכאורה, לבית הכנסת? מהיכן בא הֶלך זה ולאן ילך? סוד בלתי מפוענח היה מורגש כאן, חידה אשר אינה פתורה.
אך הוא חייך את חיוכו הרחב, גרר אחריו את הבימבה הוורודה, והלך לדרכו מבלי להותיר תשובות.
ה' ימלא חסרוננו.
