הנושאים החמים
הנושאים החמים
הבן האחרון
ושוב סער עליהם הים.
הם נפנו כל אחד למלאכתו.
נחשון אחז בהגה העתיק וניווט ביד אמונה בינות לגלים. בן עיגן בזריזות כל חפץ שעלול להיזרק עליהם בטלטלות ההגונות שספגה "האמונה". כשסיים טיפס בזריזות אל החדרון העילי שבסיפון, מכשיר קשר מיושן בידו, משקפת צמודה לעיניו. קשה לראות משהו בחושך, בתוך הערפל הסמיך, אבל דיי לעיניים המיומנות באור מבזיק של ברק החושף את כרבולתו המשתפלת של גל.
"שעה תשע. למערב" ההגה מסתובב והספינה נפנית כולה כשחרטומה שועט היישר אל מול הגל. כעת היא מטפסת בקלילות אל פסגתו המיתמרת, ונפנית אל צידה לאורך הגל עד שמבחין הלמדן לשעבר, שהפך לספן בעל כורחו, בפרצה נוחה כלפי מטה. שוב משתרגים השרירים. שוב סובב ההגה והיא גולשת מטה במהירות מסחררת. כמעט שצוללת אל התהומות שלמטה אך ברגע האחרון ממש, מתיישרת וצפה על פני המים.
עוד גל מכה. הפעם מדרום. ושוב תפנה לעברו, ושוב תטפס, ושוב תגלוש, אם יכה הגל בצידה תתפרק הספינה לגורמים.
הסערה דועכת.
ידו של נחשון רועדת קלות משריר שמסרב להתרפות. הרוח מתחילה להיכנע לעייפות החומר. לא ירחק היום והוא יעזוב את הים על גליו ומשבריו לנצח.
עליו להכין את בן לתפקידו. עליו לדעת מי הם ואיך מצאו את עצמם חיים שנים ארוכות כל כך על ספינה מיטלטלת. כבר תקופה ארוכה שעיניו של בן משוטטות אל מעבר לאופק. מחפשות ונכספות. משגרות לעברו מבט של תמיהה, מבט גדוש בתחנון שקט לדעת, להבין.
הוא מוצא את נכדו עסוק בהתרת קשר עקשן במיוחד בחבל המפרש הימני.
"הנח לקשר, בן. הגיע הזמן שנשוחח לעומק"
החבל נשמט באחת. בן ממהר לשפות ספל חם ונחשון מתרווח על כסאו שהתבלה מכמה וכמה ימי שמש לוהטים של קיץ. הנכד מתיישב לצד סבו.
הערפל התפזר ואור הכוכבים מתנוצץ על פני המים השחורים. עיני שניהם פולחות למרחקים.
הם דוממים. אך השתיקה הקבועה טעונה כעת בזרמים שמבקשים להתפרץ .
"מה אתה זוכר מילדותך?" שובר נחשון את השקט. קולו חורק קלות מחוסר שימוש. "מהתקופה שהיינו על אדמה יבשה ויציבה?"
"אולי.. קצת, זיכרונות מעורפלים מבית בבניין גבוה. אבא שמרים אותי על הכתפיים. את אמא יושבת על ספה כחולה ושרה לי על התורה שמתוקה יותר מדבש". קולו של בן כמעט שאובד בהמיית הים. "אני אפילו לא בטוח שזה זיכרון אמיתי ולא דמיון שנולד בי מתישהו"
"זהו זיכרון אמיתי לגמרי, והיו עוד הרבה רגעים דומים. רגעים יפים שהיו ואינם עוד..." הזקן נשנק קלות, משתהה, בולע את רוקו לרגע .
"למה? מה קרה פתאום? למה אנחנו כאן?" שאלות שנכבשו חודשים ארוכים מקבלות סוף סוף רשות להפציע.
***
החוקים עברו.
שלוחי הציבור נלחמו, המונים התאספו לעצרות תפילה וזעקה, ללא הועיל.
החוקים עברו.
מלחמת העולם האחרונה בין המעצמות, והכפפת העולם כולו לחוקי יסוד אחידים בסיומה, אפשרה לגורמים שונאי דת לנצל את ההזדמנות ולהעביר שורת חוקים בכסות ליברלית.
המשמעות האמיתית של החוקים החדשים היה חוסר יכולת לחיות על פי תורת ישראל.
ציבור שומרי המצוות, ברובו הגדול, חתם על ויתור זכויות האזרח. ויתרו על ביטוח לאומי, וקבלת כל הטבה מהמדינה.
לאחר כמה חודשים, נשללו מהם זכויות מקרקעין, לא הותר להם עוד להשתמש בכספים שבחשבונות הבנקים.
בראשות גדולים יצאו קבוצות מאורגנות אל הים התיכון.
הצטיידו היטב, בטרם נכנסו הגזירות החדשות לתוקפן , על מנת שלא יחסר להם דבר.
היה אז לחץ באוויר, אך גם רוממות של קדושה. הרגשה חזקה של טרום גאולה.
***
"ואז מה קרה?" שואל הנכד שכבר גדל, וידיו הרועדות של האיש שאחראי עליו, חופנות זו את זו. הזיכרונות קשים. המציאות לא פשוטה. שפתיו, כמו תמיד, מלוחות.
"הפלגנו אל הים. היה יום אביב, ומשפחות משפחות עלו על הספינות, עוזבות את הנמל .את המוכר, את היציב והיבש. שומטות.
עזבנו. יצאנו אל הים.
הוא לא נבקע.
תחילה, ניסינו להתרגל אל שגרה חדשה, אחרת. אנשים עזרו ועודדו זה את זה.
ואז עם בוא החורף דברים אחרים נפלגו.
התחילו הסערות. היו שחלו במחלת הים. וראשינו- התפלגו בדעותיהם. חלקם אמרו, שיש לשוב, מפני החולים, וחלק הורו למסור את הנפש.
קברניטים הפליגו רחוק יותר, ואחרים הובילו אל מקום קרוב אך סוער.
אלה טענו לפתוח את המפרש בעת סער, ולהשתמש ברוח במלוא עוזה, ויש שהורו חד משמעית לקפל את המפרשים ולהמתין עד יעבור זעם...
אנשים החלו לחזור לאדמה, איש איש מסיבתו, היו גם כאלה שלא רצו, אך הספינה לקחה אותם עם כולם..."
***
"הילד יישאר עם אביך" רצה האב.
האם שכבה מוטלת, חיוורת וירוקה, רק עיניה התכווצו בכאב.
"אני... גם ככה חוזר בלב כבד, לא סגור על הדבר הנכון... לא יודע מה יהיה שם, באדמה שעזבנו. לפחות שהילד יישאר טהור! אביך הרי ידאג לו בשלימות. את לא חושבת? ישמור עליו, על גופו ועל נשמתו" הוא מתחנן, ועיניו דומעות ללא הפסק.
כאב. קריעה. אשתו לא תשרוד על הגלים. ובנו- הכיצד יעזבנו?
***
האם כך כאב אביו כאשר נפרד ממנו, מותיר קרעי נשמה מדממים?
ואימו, היא ודאי התייסרה. צער הפרידה חותך הוא. מקפיא את הורידים. בתוכו מקפל הוא אהבה עצומה, שאם לא כן, הכאב לא היה חד כל כך.
הפטירה של סבא נחשון קיפלה בתוכה רגשות נוספים. תמיהה עצומה על העתיד. אובדן הנפש היחידה שנותרה עימו. אין עוד מי שיורה לו את הכיוון, את הזווית הנכונה להטות את הספינה בעת זעם. אין אתו יודע עד מה.
הספינה משתרכת לאיטה על הגלים, במעגלים, טבעות וחישוקים. הים פועם את גליו ובן יושב ומתאבל לבדו על הסיפון. לא מוביל, לא מבין. רפוי כולו. הספינה לוקחת אותו מעלה ומטה.
הוא מעלה במחשבתו את קולותיו, דיבוריו של הסבא, שעות על שעות של לימוד מעמיק, מכוון, מעצב. הוא מהרהר בשיחתם האחרונה בטרם נפטר. האם הוא הרגיש את שעומד לקרות? ומה בדיוק הוא אמור לעשות כעת?
ביבשה יש לו משפחה.
ויש קרקע יציבה.
יש שם כל שצריך לחיות באחריות, בנוחות, בביטחון.
אולי צדקו כל האחרים? אולי צדקו כשחזרו על עקבותיהם. אל החיים החלקים והשפויים. הם בוודאי משפילים ראש וממתינים עד שתעבור הגזירה. הרי הם יצאו אל הים בהתחלה. אם הם חזרו, כולם, כנראה שהיו שיקולים מכריעם לכך. זוהי הרי שטות מוחלטת מצידו לדבוק בדרכו העיקשת של סבא בצורה עיוורת, בלי לשמוע את הצד שכנגד.
עד מתי יישאר בים, בתקוה שלא יספוג פתאום מכה משברת עצמות בזמן סופה, כפי שקרה לסבא?
הוא קם על רגליו, מפנה את ההגה בחדות שמאלה.
לנווט על פי גורמי השמיים הוא יודע כמעט מתוך שינה. ידיו משרטטות תוואי משוער, נעזרות במחוגה פשוטה. הים רגוע וחלק אבל ליבו סוער.
בן מושך בחבלים ומכוון את המפרשים הישנים לכיוון הרצוי. הרוח נושבת והספינה מתקדמת בקצב נוח אל החוף, אל הבית ההוא ואל הספה ההיא שעוד מבצבצים פה ושם בחלומותיו.
הספינה מחליקה קדימה אבל מחשבותיו ורגשותיו של בן מתפתלים ומסתבכים יותר ויותר.
ואולי זהו ייעודו? להיטלטל עם הגלים ולחכות. לשמר את הגחלת עד שיפציע עליו יחד עם העולם כולו אורו של הבורא?
ידיו של בן מושכים את ההגה בעדינות כמה מעלות ימינה, ועוד כמה מעלות, ו"האמונה" מתחילה לשוב אל מרחבי הים המוכרים.
ושוב פונה הספינה מזרחה, אל החוף, אל היבשה והיציבות.
אל הבית.
ההחלטה נבטה בו פתאום. הוא יתקרב עם הספינה אל היבשה, וכשיראה אותה בעיניו, יחליט.
ובאישון ליל, מתוך הערפל שסביבו, בתנאי מזג אוויר דומים להפליא לאותו לילה בו הניח נחשון לפני נכדו את הדרך בה חפץ הוא שיצעד, לאורו של ברק רחוק ראה אותה בן.
אדמה.
רחוקה עדיין, מטושטשת, אבל ממשית וברת השגה.
הגיע רגע האמת.
ושוב צפים למול עיניו כל הספקות. שוב מתייצבים בשורה הטיעונים שבעד ונגד.
ופתאום, הוא יודע. ידיעת אמת שצפה בשקט מתוך מערבולת ליבו.
הוא מסתובב על צירו. יורד אל ירכתי הספינה, שם טמון בארגז מרופד, ממתין לו. אולי אין עוד כאלה בחוף.
בן מרים אותו ממקומו, וצועד במעלה המדרגות אל הסיפון. עיניו עצומות, ידיו חובקות את ספר התורה. רגליו המיומנות מציבות אותו בבטחה על הגשר העילי שבסיפון.
כאן מקומו. פה הוא נשאר, ולו גם ייוותר הבן האחרון.
חבוק.
עיניו של בניה נפקחות מאליהם, מישירות מבט.
אור ראשון .
שזורח.
סוף
"וגם אם אחרון על עפר יקום, יהודי אחד וספר התורה בידו, תורת ישראל בליבו ואור ישראל ברוחו, גם זה האחד מספיק, דבר ישראל יעמוד ולא יאבד" (אגרות צפון לרש"ר הירש, סוף אגרת י"ח)
ושוב סער עליהם הים.
הם נפנו כל אחד למלאכתו.
נחשון אחז בהגה העתיק וניווט ביד אמונה בינות לגלים. בן עיגן בזריזות כל חפץ שעלול להיזרק עליהם בטלטלות ההגונות שספגה "האמונה". כשסיים טיפס בזריזות אל החדרון העילי שבסיפון, מכשיר קשר מיושן בידו, משקפת צמודה לעיניו. קשה לראות משהו בחושך, בתוך הערפל הסמיך, אבל דיי לעיניים המיומנות באור מבזיק של ברק החושף את כרבולתו המשתפלת של גל.
"שעה תשע. למערב" ההגה מסתובב והספינה נפנית כולה כשחרטומה שועט היישר אל מול הגל. כעת היא מטפסת בקלילות אל פסגתו המיתמרת, ונפנית אל צידה לאורך הגל עד שמבחין הלמדן לשעבר, שהפך לספן בעל כורחו, בפרצה נוחה כלפי מטה. שוב משתרגים השרירים. שוב סובב ההגה והיא גולשת מטה במהירות מסחררת. כמעט שצוללת אל התהומות שלמטה אך ברגע האחרון ממש, מתיישרת וצפה על פני המים.
עוד גל מכה. הפעם מדרום. ושוב תפנה לעברו, ושוב תטפס, ושוב תגלוש, אם יכה הגל בצידה תתפרק הספינה לגורמים.
הסערה דועכת.
ידו של נחשון רועדת קלות משריר שמסרב להתרפות. הרוח מתחילה להיכנע לעייפות החומר. לא ירחק היום והוא יעזוב את הים על גליו ומשבריו לנצח.
עליו להכין את בן לתפקידו. עליו לדעת מי הם ואיך מצאו את עצמם חיים שנים ארוכות כל כך על ספינה מיטלטלת. כבר תקופה ארוכה שעיניו של בן משוטטות אל מעבר לאופק. מחפשות ונכספות. משגרות לעברו מבט של תמיהה, מבט גדוש בתחנון שקט לדעת, להבין.
הוא מוצא את נכדו עסוק בהתרת קשר עקשן במיוחד בחבל המפרש הימני.
"הנח לקשר, בן. הגיע הזמן שנשוחח לעומק"
החבל נשמט באחת. בן ממהר לשפות ספל חם ונחשון מתרווח על כסאו שהתבלה מכמה וכמה ימי שמש לוהטים של קיץ. הנכד מתיישב לצד סבו.
הערפל התפזר ואור הכוכבים מתנוצץ על פני המים השחורים. עיני שניהם פולחות למרחקים.
הם דוממים. אך השתיקה הקבועה טעונה כעת בזרמים שמבקשים להתפרץ .
"מה אתה זוכר מילדותך?" שובר נחשון את השקט. קולו חורק קלות מחוסר שימוש. "מהתקופה שהיינו על אדמה יבשה ויציבה?"
"אולי.. קצת, זיכרונות מעורפלים מבית בבניין גבוה. אבא שמרים אותי על הכתפיים. את אמא יושבת על ספה כחולה ושרה לי על התורה שמתוקה יותר מדבש". קולו של בן כמעט שאובד בהמיית הים. "אני אפילו לא בטוח שזה זיכרון אמיתי ולא דמיון שנולד בי מתישהו"
"זהו זיכרון אמיתי לגמרי, והיו עוד הרבה רגעים דומים. רגעים יפים שהיו ואינם עוד..." הזקן נשנק קלות, משתהה, בולע את רוקו לרגע .
"למה? מה קרה פתאום? למה אנחנו כאן?" שאלות שנכבשו חודשים ארוכים מקבלות סוף סוף רשות להפציע.
***
החוקים עברו.
שלוחי הציבור נלחמו, המונים התאספו לעצרות תפילה וזעקה, ללא הועיל.
החוקים עברו.
מלחמת העולם האחרונה בין המעצמות, והכפפת העולם כולו לחוקי יסוד אחידים בסיומה, אפשרה לגורמים שונאי דת לנצל את ההזדמנות ולהעביר שורת חוקים בכסות ליברלית.
המשמעות האמיתית של החוקים החדשים היה חוסר יכולת לחיות על פי תורת ישראל.
ציבור שומרי המצוות, ברובו הגדול, חתם על ויתור זכויות האזרח. ויתרו על ביטוח לאומי, וקבלת כל הטבה מהמדינה.
לאחר כמה חודשים, נשללו מהם זכויות מקרקעין, לא הותר להם עוד להשתמש בכספים שבחשבונות הבנקים.
בראשות גדולים יצאו קבוצות מאורגנות אל הים התיכון.
הצטיידו היטב, בטרם נכנסו הגזירות החדשות לתוקפן , על מנת שלא יחסר להם דבר.
היה אז לחץ באוויר, אך גם רוממות של קדושה. הרגשה חזקה של טרום גאולה.
***
"ואז מה קרה?" שואל הנכד שכבר גדל, וידיו הרועדות של האיש שאחראי עליו, חופנות זו את זו. הזיכרונות קשים. המציאות לא פשוטה. שפתיו, כמו תמיד, מלוחות.
"הפלגנו אל הים. היה יום אביב, ומשפחות משפחות עלו על הספינות, עוזבות את הנמל .את המוכר, את היציב והיבש. שומטות.
עזבנו. יצאנו אל הים.
הוא לא נבקע.
תחילה, ניסינו להתרגל אל שגרה חדשה, אחרת. אנשים עזרו ועודדו זה את זה.
ואז עם בוא החורף דברים אחרים נפלגו.
התחילו הסערות. היו שחלו במחלת הים. וראשינו- התפלגו בדעותיהם. חלקם אמרו, שיש לשוב, מפני החולים, וחלק הורו למסור את הנפש.
קברניטים הפליגו רחוק יותר, ואחרים הובילו אל מקום קרוב אך סוער.
אלה טענו לפתוח את המפרש בעת סער, ולהשתמש ברוח במלוא עוזה, ויש שהורו חד משמעית לקפל את המפרשים ולהמתין עד יעבור זעם...
אנשים החלו לחזור לאדמה, איש איש מסיבתו, היו גם כאלה שלא רצו, אך הספינה לקחה אותם עם כולם..."
***
"הילד יישאר עם אביך" רצה האב.
האם שכבה מוטלת, חיוורת וירוקה, רק עיניה התכווצו בכאב.
"אני... גם ככה חוזר בלב כבד, לא סגור על הדבר הנכון... לא יודע מה יהיה שם, באדמה שעזבנו. לפחות שהילד יישאר טהור! אביך הרי ידאג לו בשלימות. את לא חושבת? ישמור עליו, על גופו ועל נשמתו" הוא מתחנן, ועיניו דומעות ללא הפסק.
כאב. קריעה. אשתו לא תשרוד על הגלים. ובנו- הכיצד יעזבנו?
***
האם כך כאב אביו כאשר נפרד ממנו, מותיר קרעי נשמה מדממים?
ואימו, היא ודאי התייסרה. צער הפרידה חותך הוא. מקפיא את הורידים. בתוכו מקפל הוא אהבה עצומה, שאם לא כן, הכאב לא היה חד כל כך.
הפטירה של סבא נחשון קיפלה בתוכה רגשות נוספים. תמיהה עצומה על העתיד. אובדן הנפש היחידה שנותרה עימו. אין עוד מי שיורה לו את הכיוון, את הזווית הנכונה להטות את הספינה בעת זעם. אין אתו יודע עד מה.
הספינה משתרכת לאיטה על הגלים, במעגלים, טבעות וחישוקים. הים פועם את גליו ובן יושב ומתאבל לבדו על הסיפון. לא מוביל, לא מבין. רפוי כולו. הספינה לוקחת אותו מעלה ומטה.
הוא מעלה במחשבתו את קולותיו, דיבוריו של הסבא, שעות על שעות של לימוד מעמיק, מכוון, מעצב. הוא מהרהר בשיחתם האחרונה בטרם נפטר. האם הוא הרגיש את שעומד לקרות? ומה בדיוק הוא אמור לעשות כעת?
ביבשה יש לו משפחה.
ויש קרקע יציבה.
יש שם כל שצריך לחיות באחריות, בנוחות, בביטחון.
אולי צדקו כל האחרים? אולי צדקו כשחזרו על עקבותיהם. אל החיים החלקים והשפויים. הם בוודאי משפילים ראש וממתינים עד שתעבור הגזירה. הרי הם יצאו אל הים בהתחלה. אם הם חזרו, כולם, כנראה שהיו שיקולים מכריעם לכך. זוהי הרי שטות מוחלטת מצידו לדבוק בדרכו העיקשת של סבא בצורה עיוורת, בלי לשמוע את הצד שכנגד.
עד מתי יישאר בים, בתקוה שלא יספוג פתאום מכה משברת עצמות בזמן סופה, כפי שקרה לסבא?
הוא קם על רגליו, מפנה את ההגה בחדות שמאלה.
לנווט על פי גורמי השמיים הוא יודע כמעט מתוך שינה. ידיו משרטטות תוואי משוער, נעזרות במחוגה פשוטה. הים רגוע וחלק אבל ליבו סוער.
בן מושך בחבלים ומכוון את המפרשים הישנים לכיוון הרצוי. הרוח נושבת והספינה מתקדמת בקצב נוח אל החוף, אל הבית ההוא ואל הספה ההיא שעוד מבצבצים פה ושם בחלומותיו.
הספינה מחליקה קדימה אבל מחשבותיו ורגשותיו של בן מתפתלים ומסתבכים יותר ויותר.
ואולי זהו ייעודו? להיטלטל עם הגלים ולחכות. לשמר את הגחלת עד שיפציע עליו יחד עם העולם כולו אורו של הבורא?
ידיו של בן מושכים את ההגה בעדינות כמה מעלות ימינה, ועוד כמה מעלות, ו"האמונה" מתחילה לשוב אל מרחבי הים המוכרים.
ושוב פונה הספינה מזרחה, אל החוף, אל היבשה והיציבות.
אל הבית.
ההחלטה נבטה בו פתאום. הוא יתקרב עם הספינה אל היבשה, וכשיראה אותה בעיניו, יחליט.
ובאישון ליל, מתוך הערפל שסביבו, בתנאי מזג אוויר דומים להפליא לאותו לילה בו הניח נחשון לפני נכדו את הדרך בה חפץ הוא שיצעד, לאורו של ברק רחוק ראה אותה בן.
אדמה.
רחוקה עדיין, מטושטשת, אבל ממשית וברת השגה.
הגיע רגע האמת.
ושוב צפים למול עיניו כל הספקות. שוב מתייצבים בשורה הטיעונים שבעד ונגד.
ופתאום, הוא יודע. ידיעת אמת שצפה בשקט מתוך מערבולת ליבו.
הוא מסתובב על צירו. יורד אל ירכתי הספינה, שם טמון בארגז מרופד, ממתין לו. אולי אין עוד כאלה בחוף.
בן מרים אותו ממקומו, וצועד במעלה המדרגות אל הסיפון. עיניו עצומות, ידיו חובקות את ספר התורה. רגליו המיומנות מציבות אותו בבטחה על הגשר העילי שבסיפון.
כאן מקומו. פה הוא נשאר, ולו גם ייוותר הבן האחרון.
חבוק.
עיניו של בניה נפקחות מאליהם, מישירות מבט.
אור ראשון .
שזורח.
סוף
"וגם אם אחרון על עפר יקום, יהודי אחד וספר התורה בידו, תורת ישראל בליבו ואור ישראל ברוחו, גם זה האחד מספיק, דבר ישראל יעמוד ולא יאבד" (אגרות צפון לרש"ר הירש, סוף אגרת י"ח)
